שאלה: עזוב את הסיפורים על מוסר - חבריך שלא מסרבים יהרגו, אפילו אם פוליטית הם חושבים כמוך - איך אתה חי עם זה?
תשובה: השאלה היא לא איך אני חי עם זה, אלא איך אתה חי עם זה? חברים רבים שלי כמותך משרתים עדיין בשטחים מתוך אמונה שזה לא נכון לסרב, ובכך הם ממשיכים לשרת את הכיבוש שמחריב את מדינת ישראל. האם קבעתם לעצמכם קווים אדומים? כמה זמן עוד תעזרו למנהיגים הכושלים שלנו לדחות את ההחלטה האמיצה והנכונה ביותר עבור מדינת ישראל?
למעשה הסירוב שעשיתי יש שני רבדים. המישור האחד הוא ההחלטה האישית שקיבלתי על עצמי לא לשרת יותר בשטחים. המישור השני הוא להצטרף לקבוצה שתילחם למען יציאה מהשטחים כדי שגם אתה וגם החברים שלי לא יצטרכו להיות שם. לולא הייתי פועל במסגרת הקבוצה הייתי חש שאני עושה מעשה לא מוסרי, שהרי פטרתי את עצמי מהנטל ואחרים עושים זאת במקומי. אבל הצטרפתי לקבוצה שחרטה על דגלה את רוח ההתנדבות והמסירות למען גורלה של מדינת ישראל. אנו לא מסרבים בשביל עצמנו, אנו מסרבים למען ישראל.

שאלה: האם במשטר דמוקרטי מותר לסרב לשרת במילואים במקום ובתפקיד הנקבע על ידי הצבא?
תשובה: החובה הראשונה של אזרח במדינה דמוקרטית היא לדאוג לכך שהיא תהיה דמוקרטית. עקרון הכרעת הרוב הוא עקרון מרכזי בדמוקרטיה, אך לא היחיד.
יש מעשים שאסור למדינה דמוקרטית לעשות (על כך נראה שהכל מסכימים. השאלה היא, מהם אותם מעשים). לכן, חובתו הראשונה של אזרח זה לסרב לעשות, גם אם בשמה של המדינה, מעשים לא דמוקרטים. לדעתינו, הכיבוש המתמשך (הנמשך 35 שנים ואשר כלל העברת אוכלוסיה יהודית לשטחים), ובמיוחד האמצעים שאנו נאלצים לנקוט כדי לקיים אותו הם מעשים כה לא דמוקרטים עד כדי כך שהם דוחים את הכרעת הרוב. לכן הסירוב לבצעם הוא הוא המעשה הדמוקרטי.
הסרוב שלנו אינו פוגע בהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית. ההיפך הוא הנכון - הוא מחזק אותה ככזאת.
יתרה מכך, ממשלות דמוקרטיות ,כמו גם אלה שקמו בישראל, הוכיחו עד היום שאינן עושות את "הדבר הנכון" עד אשר מופעל עליהן לחץ ציבורי. זוהי חובתו הדמוקרטית של הציבור לעשות כן. כאשר מיעוט חש שהדמוקרטיה מדכאה אותו, או קורעת אותו בין מצפונו ובין צו החוק - הוא מגיע לעתים למסקנה שהוא מוכן לשלם מחיר תמורת אי-ויתור על עקרונותיו. לעתים מתברר שהמיעוט הזה איננו מיעוט כלל וכלל - ורק כשהוא מרים ראש ומתקומם הוא מצליח לקבץ סביבו כוח, שיהיה מספיק חזק כדי להשפיע על ההחלטה הדמוקרטית. שביתת הנכים כבר אמרנו? ודוגמה נוספת: עיריית כפר-סבא החליטה להעלות את הארנונה בצורה דרסטית. תושבים החליטו לא לשלם, למרות שהוטלו עליהם קנסות והצמדות. בסופו של דבר בוטלה החלטת העירייה, הארנונה ירדה לרמתה הקודמת ונמחקו כל החובות. אנחנו תמיד היינו "החברה הטובים" שממלאים את חובתנו בשקט ונושאים בנטל בלי לשאול הרבה שאלות. כללי המשחק מוכרחים להשתנות, והזמן הוא כעת.

שאלה: אם כך, כאשר תחליט הממשלה לפנות התנחלויות, וחיילים תומכי ימין לא יסכימו לפנותן, האם תתייחס לזה באותה סלחנות?
תשובה: בהחלט! יהיה קשה, אבל נמנע מלהכריח חיילים לפנות התנחלויות.

שאלה: מה אתה מצפה שהצבא יעשה? ישאל כל אחד אם "בא" לו לשרת בשטחים?
תשובה: הצבא מתחשב ברגשותיהם של ציבורים שונים. חרדים אינם מחוייבים לשרת. ספורטאים מצטיינים. מוזיקאים. ילדים יחידים. חיילים בודדים. השכבות החלשות. והרשימה עוד ארוכה. האלוף עוזי דיין אמר שצה"ל "חייב לאפשר דיון בסוגיות המוסריות של שירות בשטחים". נכון להיום לא קיים ערוץ דרכו יכול חייל המתחבט בסוגיות מוסריות למצוא פתרון למצוקותיו. להיפך. חיילים "סרבנים" זוכים ליחס משפיל ונקמני מצד יחידות המילואים והם נאלצים לבחור בין ישיבה בכלא לבין "אודישן" אצל קב"ן . וכך הצבא, בסרבנותו להתייחס לסירוב, מפסיד עוד חייל שיכול לתרום רבות בתפקידים אחרים. הצבא חייב להבין שערכי מוסר מגבילים את פעולותיו של אדם בסביבה הצבאית, בדומה למגבלות רפואיות או נפשיות. בשביל שנחרף את נפשנו ונבגוד בערכינו, על הצבא והדרג המדיני לספר לנו על מה אנו נלחמים. מהם יעדינו? מיהו האויב? האם באמת זו מלחמת "אין-ברירה"? הממשלה מתחמקת מהחלטות מדיניות ומפקירה את כולנו בשטח. אנו צריכים בחזרה את האמונה בצידקת הדרך. וזו כבר אבדה לנו מזמן.

שאלה: אנחנו במלחמה. אינך חושב שזה מעשה נפשע לסרב לשרת במצב מלחמה?
תשובה: כשמדינה נלחמת על חייה, כל אחד צריך לתת יד למאבק. אנחנו לא נאבקים היום על קיומה של המדינה. אנו נאבקים על המשך שלטון הכיבוש בשטחים. התחושה היא, שמצב הפיגועים ההדדיים הזה אינו בלתי נמנע, ואפשר לשנות אותו. ההחלטה היא פוליטית ולא צבאית. הכרזה על מצב שהוא "מלחמה" כדי ליצור מחויבות לשירות, דינה כהכרזה על "שטח צבאי" כדי לפנות משם תושבים, או הכרזה על "מצב חירום" כדי לשבור שביתות. זהו נשק ציני של ממשלות (לזו שלנו קרא עפר שלח "חונטה צבאית") כדי למנוע מחאה חוקית. עשרות מיליוני חיילים הלכו במהלך המאה הקודמת למלחמות שהיום אנו יודעים כי היו מלחמות ברירה מיותרות, אנחנו מחליטים לומר – לא !

שאלה: מה בעצם מפריע לך? בסך הכל אתה נדרש להגן על אזרחים ישראלים המתגוררים, עובדים או עוברים בשטחים. במה זה שונה מהגנה על האזרחים בכל מקום אחר? נאמר, במה זה שונה מלהיות איש בטחון בשדה תעופה בחו"ל?
תשובה: אין טוב מלצטט את תת אלוף במיל' אפי איתם. הוא כתב שאזרחים שגרים באזורי מלחמה צריכים להיות מוכנים לכך שייפגעו. אמנם הוא התכוון בדבריו לפלשתינאים תושבי רפיח, אבל אמירה זו טובה גם למתנחלים. המתנחלים רחוקים מלהיות כבשים טהורות הזקוקות למגן. הם מסרבים לגדר את יישוביהם, מסרבים למגן את רכבם, מסרבים להתאים את חייהם לחיים ב"אזורי מלחמה". הם מערימים על הצבא, מקימים מצפים מאחורי גבו, ומאלצים אותו לפצל כוחות, הם מעוררים פרובוקציות שמלבות את האש בכל פעם שהיא נרגעת. הם אינם עוזרים לעצמם, מדוע אני חייב לעזור להם?

שאלה: הטענות שלך עד כה הן פוליטיות. מחאה פוליטית היא לגיטימית, אבל הצבא הוא מחוץ לפוליטיקה, לא?
תשובה: שתי תשובות לי לטענה זו. האחת – הצבא כבר מזמן לא מחוץ לפוליטיקה. הצבא פוליטי מתמיד, ואיננו יכול להיתמם ולהיתלות בטענת הניטרליות וראה, לצורך העניין, את התבטאויותיהם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואחרים. שלא לדבר על ההסתבכויות השקריות של דובר צה"ל שמעלות ספקות רבים באשר לאמינותו. והשנייה – נכון, עד כה שאלת שאלות שדרשו תשובות בעלות גוון פוליטי. אבל הסירוב שלי לשרת בשטחים הוא בעיקרו מוסרי. אנחנו יודעים איזה מעשים נדרשים החיילים, ובעיקר אנשי המילואים, לעשות. איננו תופסים מחבלים שהם "פצצות מתקתקות", איננו מחסלים עמדות מרגמה שיורות על יישובים ישראלים בתוך הכפר הירוק. אנחנו נדרשים להתעמר באוכלוסייה האזרחית. אין צורך לחזור על הסיפורים. אפשר לקרוא אותם יום יום בעיתונות, גם הישראלית. אפשר לראות את התמונות ברשתות הזרות, אפשר לשמוע מחיילים המומים השבים מהמחסומים. הופכים אותנו לחיות אדם, מאפשרים לסדיסטים לשחרר את מופרעותם ואין פוצה פה. אנחנו לא מוכנים להיות חלק מזה. בכל העימותים הנוראים שהיו במאה העשרים העלו תמיד על נס את אותם המעטים שסירבו לקחת חלק במעשי הנבלה, שבגלוי או בסתר סייעו לנדכאים. בכמה סרטי מלחמה ראינו את "החייל הטוב" שמסרב לפגוע בחסרי המגן? אני מרגיש שהגיע רגע האמת גם אצלנו, ואדם צריך להחליט אם הוא נמנה על גזע האדם או לא.

שאלה: יפה מאד, נראה אותך ניצב שם במחסום ושומר על כך שלא ייעשו מעשים כאלה. במה תעזור אם תישאר בארץ?
תשובה: זה תיאור יפה מאוד, אבל לא מעשי. צריך להיות שם בשביל להבין שחייל מוסרי אחד אינו יכול להשפיע. האחרים יצפצפו עליו ויעשו כרצונם. מה עוד שהמפקדים בדרך כלל מגבים או מעלימים עין. נכון, אני יכול, בדיעבד, להגיש תלונה. אני לא תמים. אני יודע לאן מכניסים אותה. אני גם לא מתחמק ולא מנסה להכניס את הראש לחול. לא, אני מסרב ולא מוציא פרופיל 21. אני מסרב כי אני רוצה שהסירוב שלי יהדהד, ויגרור אחריו אחרים, ויביא לזעקה גדולה שתניע את אמות הספים ואז אולי זה ישפיע. רק הכמות יכולה להשפיע, ועל ידי סירוב מאורגן אנחנו כמות. כך נסוגונו מלבנון, למשל. השאיפה היא שבפעם הבאה שבמטבחון כזה או אחר ידונו על מחיקת שכונת מגורים או הפצצה בסמוך לבית-ספר , יבינו מקבלי ההחלטות שלציבור שממלא את הוראותיהם יש באמתחתו המוסרית ערכים נוספים פרט למילוי פקודות, ושהמשך מדיניות זו יגרום להחלשת הגב הציבורי של הצבא.

שאלה: הפלשתינאים רוצים לחסל אותנו. הם טובחים בנו ברחובות ונשבעים להשמיד אותנו. אין סיכוי לשלום עם אנשים כאלה, ומצב כזה אין לנו ברירה אלא להלחם.
תשובה: חשוב להבין שהביקורת על אופן פעולת הצבא שלנו, אינו מבטא תמיכה והזדהות עם כל פעולות הצד השני. אסור לתת לעוולות שלהם להכשיר את האיוולת שלנו. אני חש אחריות ושותפות רק לפעולות המדינה ורק כנגדן אני יכול לצאת, ללא קשר לטוהר מידות הצד השני. כמו כן, לא ניתן להשוות באותו קנה מידה מוסרי פעולות טרור של החמאס מול פעולות צבא של מדינה ריבונית כישראל. צה"ל אינו ארגון טרור .צה"ל אינו מחתרת של עם הנאבק בכובשיו. צה"ל אינו צריך לבצע פעולות נקם אלא פעולות בעלות תוחלת מדינית פרגמטית. אנו דורשים מערפאת להסתכן במלחמת אחים, בלי לספק לו שום סיבה מדינית לעשות זאת. גם בן-גוריון לא פירק את המחתרות עד שלא היתה בכיסו מדינה. השנאה היוקדת של הפלשתינאים כלפינו נובעת במידה רבה מהמדיניות הישראלית נגדה אנו יוצאים. אמירות קיצוניות מושמעות ללא הרף משני צידי המתרס ע"י המיעוטים הקיצוניים והקולניים. אסור לאלה להיות מכתיבי הקו בעוד הרוב שוחר השלום וחפץ החיים עומדים מנגד ונושאים במחיר הנורא.

שאלה: אנשים עם מצפון כמוך חייבים להיות שם ולדאוג למוסריות.
תשובה: אי המוסריות של המציאות בשטחים טבועה באופי הכיבוש ומצויה למעשה בכל קשת הפעילויות המרכיבות אותו. כאשר אדם משרת שם, גם אם הוא הנאור ביותר, הוא הופך לחלק ממנגנון המפר את זכויות האדם הבסיסיות ביותר והוא נוטל חלק בענישה קולקטיבית כגון חישוף, הריסת בתים, כיתור כפרים, ומחסומים. שם המשחק בשטחים הוא דיכוי אוכלוסייה אשר חפצה בעצמאות, ולשם כך דרושה אלימות. ומאחר וחוקי הדמוקרטיה אינם חלים מעבר לקו הירוק, נוצר המצב המשחית והבלתי אפשרי, אשר מוכר למרבית החיילים ששרתו שם - מצב בו גם אנשים טובים עושים מעשים רעים.

שאלה: מה, מי שהולך לשרת שם הוא פחות מוסרי ממי שמסרב?
תשובה: אין בחתימה על המכתב נסיון לטעון לעליונות מוסרית (מה זה אומר בכלל?). אני יודע בשם מה אני מוכן להלחם ובשם מה איני מוכן לעשות כן. אני מוכן לעמוד ולהגן על גבולות המדינה ולהגן על קיומה. כך עשיתי לפני החתימה על המכתב וכך אעשה גם אחריה. איני מוכן לתת יד לדיכוי אוכלוסייה ולהגנה על התנחלויות אשר מהוות את המכשול המרכזי לעשיית שלום.
האדם אשר מתייצב לשרות מילואים בשטחים מדרג את סדרי העדיפויות שלו באופן שונה וזו זכותו. אני חושב שמחובתו של כל אדם הניצב מול שרות כזה לשקול את הסוגייה בכובד ראש וללכת בעקבות מצפונו.

שאלה: אולי אתה צודק, אבל המחבלים המתאבדים הם איום אסטרטגי על קיום המדינה.
תשובה: תופעת המחבלים המתאבדים היא מחרידה, אולם הטענה לפיה היא מהווה איום אסטרטגי היא דמגוגית. איום אסטרטגי משמעותו איום מוחשי להמשך קיומה הפיזי של המדינה. התקדמות השריון הסורי במלחמת יום כיפור או הכור הגרעיני בעירק היוו איומים כאלה, בעוד שהמחבלים המתאבדים לא.
גם טילי הקאסם הוגדרו על ידי הצמרת הפוליטית הנוכחית כאיום קיומי, וכאשר ראש אמ"ן העז לומר אחרת הוא ננזף. כל זאת מהסיבה הפשוטה שכל צירוף מילים כגון מלחמה על הבית או איום קיומי, משתיק מיד כל סוג של שיח בציבור הישראלי ומכשיר כל תגובה צבאית, ולו הנואלת ביותר. ישראל אכן נתונה תחת איומים רבים ואין להתעלם מכך. אולם אין זה אומר כי לכל איום יש פיתרון אלים.

שאלה: איך אתה יכול לבצע מעשה כל כך לא נאמן למדינה כחייל קרבי?
תשובה: את נאמנותי למדינה הוכחתי בשירותי כחייל קרבי, כפי שאני מוכיח אותה כרגע בבחירה בסרוב. תמצית אמירתם של החותמים היא שהמציאות אליה הגענו בשטחים היא בלתי נסבלת ומנוגדת לכל ערך דמוקרטי בסיסי. במקום להתבונן מנגד כיצד החברה שלנו מתפרקת מערכיה, ומאבדת עצמה לדעת, אנו מנסים ליזום שיקום של העקרונות הצודקים שעל בסיסם קמה המדינה, העקרונות היחידים שיכולים להבטיח את המשך קיומה כדמוקרטיה נאורה. זוהי פטריוטיות אמיתית והיא עולה בעיני על הרבה דברי הבל של פוליטיקאים, שחלקם אפילו לא שרתו בצבא, ואשר מנסים להדביק לנו תווית של "בוגדים." במהלך מלחמת ויטנאם הקולות שקראו להכניס חזק יותר לצפון ויטנאם או לוייטקונג נחשבו בזמנו לפטריוטיים. ההיסטוריה הוכיחה שלא כך היה שם.

שאלה: זוהי מלחמה בטרור - אינך מוכן להגן על מדינת ישראל?
תשובה: טרור לא נולד מעצמו ואנשים לא קמים בבוקר ומחליטים ללבוש חגורת חומר נפץ ולהתפוצץ בין גברים נשים וטף. התאבדות נולדת מתוך ייאוש, וטרור המתאבדים נולד בשל המצוקה הקשה האופפת את חיי הפלשתינאים בשטחים. אין בכך כדי להצדיק את הטרור המנוול הזה, אבל המלחמה בו לא תצלח כל עוד תנאי היסוד שמקיימים אותו - קרי כיבוש, התנחלויות, מחסומים, וכתרים - ימשיכו להתקיים. המשך הכיבוש וההסלמה בשימוש בכוח צבאי, כפי שהיה בהדרגה לאורך השנתיים האחרונות, גורמים להתרחבות התמיכה בטרור בקרב כל רבדיה של האוכלוסייה הפלשתינאית בשטחים. ולמרות שהמשוואה הזו ברורה לכל אדם סביר, הממשלה ממשיכה לפעול באופן עקבי בניגוד לאינטרסים הברורים ביותר של המדינה. אני מוכן להגן על ישראל, אבל לא ע"י כיבוש שכם וג'נין, ושמירה על כדים או קבר יוסף, אלא ע"י הגנה על גבול ברור וצודק.