> To the English edition
 
אומץ לסרב > מאמר > כוחו של העיקרון - מאת סוזן זונטג
כוחו של העיקרון - מאת סוזן זונטג 24/04/2003
 
 
החיילים הישראלים המתנגדים לשרת בשטחים הכבושים אינם מסרבים לפקודה מסוימת. הם מסרבים להיכנס למקום בו יחויבו בהכרח לציית לפקודות שאינן לגיטימיות, לבצע פעולות הממשיכות את הדיכוי וההשפלה של האזרחים הפלסטינים. הריסת בתים, עקירת מטעים, רמיסת דוכנים בכפר, ביזה של מרכז תרבות; וכעת כמעט מדי יום אזרחים מכל הגילים נורים ונהרגים.

כולנו מגויסים במובן זה או אחר. לכולנו קשה לשבור את השורות, להביא על עצמנו את הגינוי, את ההאשמה, את האלימות של הרוב הנעלב כלפי תפיסה שונה של נאמנות. אנו חוסים בצל מילות-דגל כגון צדק, שלום, התפייסות. מלים המגייסות אותנו לקהילות - ולו קטנות וחסרות הכוח יחסית - של הדומים לנו; המניעות אותנו להפגנה, למחאה, לביצוע פעולות של אי ציות אזרחי לא למגרשי המצעדים ולשדות הקרב. היציאה אל מחוץ לשבט שלך; הפסיעה אל מעבר לו לעולם שהוא רחב יותר רוחנית, אולם קטן יותר מספרית - היא תהליך קשה ומורכב עבור מי שאינו מורגל ומי שהתנכרות או אי ציות אינם גורמים לו נחת. קשה להתריס מול חוכמת השבט, החוכמה שמעריכה את חיי חבריה מעל לכל האחרים. לומר שחיי בני שבט אחר שווים כמו אלה של בני שבטנו יהיה תמיד לא פופולרי, ייחשב תמיד ללא פטריוטי.

 

קל יותר להיות נאמנים לאלה שאנו מכירים, לאלה שאנו רואים, לסובבים אותנו, לאלה איתם אנו חולקים פחד משותף. בואו לא נמעיט בחוזקו של הכוח לו אנו מתנגדים, או במעשי הנקם העלולים לבוא על אלה המעזים לחלוק על ההתאכזרות והדיכוי הנתפסים כמוצדקים על ידי פחדי הרוב. אנו בשר ודם. אנו עלולים למצוא עצמנו דקורים בכידון, מבותרים על ידי מתאבד מתפוצץ. אנו עלולים להימחץ על ידי בולדוזר, או ירויים בכנסיה. הרשו לי להזכיר לא אחד אלא שניים, רק שניים שהיו גיבורים - בין מיליוני גיבורים; שהיו קורבנות - מבין עשרות מיליוני קורבנות.

 

הראשון: אוסקר ארנולפו רומרו, הארכיבישוף של סן סלבדור, נרצח בבגדי כהונתו בזמן שנשא את המיסה בכנסיה ב-24 במארס 1980 - לפני 23 שנים - כיון שהוא נעשה, על פי הציטוט מפרס אוסקר רומרו המוענק מדי שנה לזכרו "תומך נלהב של שלום צודק, והתנגד בגלוי לכוחות של אלימות ודיכוי". השנייה: רייצ'ל קורי, תלמידת קולג' בת 23 מאולימפיה, ואשינגטון, שנרצחה בז'קט כתום בהיר זרחני בפסים זוהרים ש"המגינים האנושיים" לובשים על מנת שייראו היטב, ואולי בטוחים יותר כאשר הם מנסים לעצור את ההריסה הכמעט יומיומית של הבתים על ידי הכוחות הישראליים ברפיח שבדרום רצועת עזה, על גבול מצרים ב-16 במארס 2003.

בעומדה לפני ביתו המיועד להריסה של רופא פלסטיני, רייצ'ל, אחת משמונה צעירים אמריקאים ובריטים המתנדבים כמגינים אנושיים ברפיח, נפנפה וצעקה במגפון לנהג מתקרב של בולדוזר 9-D משוריין ואז נפלה על ברכיה בנתיבו של הבולדוזר הענק… שלא האט. (שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-11 באפריל, טום הורנדל, פעיל שלום בריטי, נורה בראשו כאשר ניסה לעזור לאשה פלסטינית ולילדיה להימלט מאש ישראלית ברפיח). דמויות סמליות של הקרבה, שנהרגו בידי כוחות של אלימות ודיכוי כנגדם הציעו אופוזיציה לא אלימה, בעלת עקרונות ומסוכנת.

 

הפחד מאגד את האנשים. והפחד מפזר אותם. אומץ מלהיב קהילות: האומץ של המופת, האומץ המדבק כמו הפחד. אבל סוגים מסוימים של אומץ עלולים גם לבודד את האמיצים. לעקרונות גורל נצחי: בעוד כל אחד מצהיר בשמם, קרוב לוודאי שיוקרבו כאשר יגרמו אי נוחות. עקרון מוסרי בדרך כלל ממקם את נושאו אל מול הנוהג המקובל. ולשונות זו יש השלכות, לעתים השלכות לא נעימות, מכיון שהקהילה מתנקמת באלה המאתגרים את סתירותיה - שרוצים שהחברה אכן תעמוד על העקרונות עליהם היא מצהירה שתגן.

מימוש עקרונותיה המוצהרים של חברה הוא סטנדרט אוטופי, במובן שעקרונות מוסריים סותרים את הדרך בה מתנהלים הדברים - ותמיד יתנהלו. האופן בו מתנהלים הדברים - ותמיד יתנהלו - הוא לא רע לחלוטין וגם לא טוב לחלוטין אלא לוקה בחסר, לא עקבי, נחות. העקרונות מזמינים אותנו לעשות משהו לגבי ביצת הסתירות שבה אנו מתפקדים מוסרית. העקרונות מזמינים אותנו לטהר את מעשינו; להיות לא סובלניים כלפי חולשה מוסרית, פשרה, פחדנות והפניית הגב למה שמביך: הסוד הזה המכרסם בלב ואומר לנו שמה שאנו עושים אינו בסדר, וכך מייעץ לנו שמוטב לנו לא לחשוב על כך.

 

קריאת האנטי-עקרוני היא "אני עושה כמיטב יכולתי" מיטב יכולתי בהתאם לנסיבות, כמובן.

 

בואו נאמר שהעיקרון הוא: לא נכון לדכא ולהשפיל עם שלם, לשלול מהם באופן שיטתי דיור ותזונה הולמת; להרוס את מגוריהם, אמצעי מחייתם, נגישותם לחינוך ולטיפול רפואי, ויכולתם להתרועע איש עם חברו. אסור להכחיש שפעולות אלה אינן נכונות, למרות כל פרובוקציה - ופרובוקציה קיימת.

 

במרכז החיים המוסריים והדמיון המוסרי שלנו עומדים המופתים הגדולים של ההתנגדות: הסיפורים הגדולים של אלה שאמרו "לא, לא נשרת" אילו מופתים? אילו סיפורים? מורמוני עשוי להתנגד להוצאת הפוליגמיה מחוץ לחוק. לוחם נגד הפלות עשוי להתנגד לחוק המתיר הפלות. גם הם יעמידו את תביעות הדת (או האמונה) והמוסר נגד צווי החברה האזרחית. הפניה לקיום חוק נעלה יותר המסמיך אותנו להתריס נגד חוקי המדינה עלולה לגרום להצדקת עבריינות פושעת כמו גם את המאבק האצילי ביותר לצדק.

לאומץ כשלעצמו אין ערך מוסרי, מכיוון שאומץ כשלעצמו אינו מעלה מוסרית. נוכלים מרושעים, רוצחים, מחבלים - עשויים להיות אמיצים. על מנת לתאר אומץ כמעלה אנו נזקקים לתואר: אנו מדברים על "אומץ מוסרי" מכיוון שיש גם אומץ א-מוסרי. גם להתנגדות אין ערך כשלעצמה. תוכן ההתנגדות קובע את מעלתה, את נחיצותה המוסרית. בואו נאמר: התנגדות למלחמה נפשעת. בואו נאמר: התנגדות לכיבוש וסיפוח של אדמת עם אחר.

 

שוב, אין שום עליונות מובנית בהתנגדות. כל טענותינו לגבי ההצדקה שבהתנגדות תלויות בצדקת הטענה שהמתנגדים פועלים בשם הצדק. וצדקת המטרה אינה תלויה, ואינה מתגברת על ידי מעלותיהם של אלה המכריזים עליה. היא תלויה בראש וראשונה באמת שבתיאור מצב העניינים שהוא אכן לא צודק ולא הכרחי.

 

להלן התיאור, האמיתי בעיני, של מצב העניינים, שהכרתי בו רק לאחר שנים של חוסר ודאות, בורות וצער.

ישראל, ארץ פצועה ומפוחדת עוברת את המשבר הגדול ביותר בהיסטוריה הסוערת שלה, אותו הביאה עליה המדיניות של הגדלת וחיזוק ההתנחלויות בשטחים שנכבשו עם ניצחונה במלחמת מדינות ערב בישראל ב-1967. ההחלטה של ממשלות ישראל לדורותיהן להחזיק את השליטה ברצועת עזה ובגדה המערבית, וכך לשלול משכניהם הפלסטינים מדינה משלהם, היא קטסטרופלית - מוסרית, אנושית ומדינית - לשני העמים. הפלסטינים צריכים מדינה עצמאית. ישראל צריכה מדינה פלסטינית עצמאית. אלה מאיתנו בחו"ל המייחלים שישראל תשרוד, אינם יכולים, אינם צריכים לייחל שתשרוד בכל מחיר, בכל צורה.

אנו חייבים חוב פרטי של תודה לאומץ של עדים יהודים, עיתונאים, אדריכלים, משוררים, סופרים, פרופסורים - בין השאר - שתיארו, ותיעדו, ומחו, והתנגדו לסבל של החיים הפלסטינים תחת אכזריותם הגוברת של תנאי השעבוד הצבאי הישראלי וסיפוח ההתנחלויות.

הערצתנו הגדולה צריכה להיות נתונה לחיילים הישראליים האמיצים, המיוצגים על ידי ישי מנוחין, יו"ר "יש גבול", המסרבים לשרת מעבר לקווי גבולות 67'. חיילים אלה יודעים שההתנחלויות מועדות להיות מפונות בסופו של דבר. חיילים יהודים אלה, לוקחים ברצינות את העיקרון שנקבע במשפטי נירנברג ב-1945-46 והוא, שחייל אינו מחויב לציית לפקודות שאינן צודקות, פקודות הנוגדות את חוקי המלחמה - ויותר מכך, הוא חייב לא לציית להם.

 

החיילים הישראלים המתנגדים לשרת בשטחים הכבושים אינם מסרבים לפקודה מסוימת. הם מסרבים להיכנס למקום בו יחויבו בהכרח לציית לפקודות שאינן לגיטימיות, לבצע פעולות הממשיכות את הדיכוי וההשפלה של האזרחים הפלסטינים. הריסת בתים, עקירת מטעים, רמיסת דוכנים בכפר, ביזה של מרכז תרבות; וכעת כמעט מדי יום אזרחים מכל הגילים נורים ונהרגים. לא יכול להיות ויכוח על האכזריות הגוברת של הכיבוש הישראלי של 22% משטחי מה שהיה פלשתינה הבריטית שעליהם תוקם המדינה הפלסטינית. חיילים אלה מאמינים, כמוני, שחייבת להיות נסיגה חד צדדית מהשטחים הכבושים. הם הצהירו באופן קולקטיבי שהם לא ימשיכו להילחם מעבר לגבולות 67' "כדי לשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל עם שלם".

 

מה שחיילים אלה עשו - כעת הם מונים כ-1,100 איש, שיותר מ-250 מתוכם הלכו לכלא - לא אומר לנו איך הישראלים והפלסטינים יכולים לעשות שלום מעבר לדרישה החד משמעית שההתנחלויות יפונו. הפעולות של מיעוט הרואי זה אינן יכולות לתרום לרפורמה ולדמוקרטיזציה הנחוצות כל כך של הרשות הפלסטינית. עמידתם לא תפחית מהאחיזה של הקנאות הדתית והגזענות בחברה הישראלית ולא תפחית את הפצתה של התעמולה האנטישמית החולנית בעולם הערבי העשוק.

הוא לא יעצור את המחבלים המתאבדים. הוא פשוט מצהיר: די. או: יש גבול. הוא מספק מודל להתנגדות. של אי-ציות. עליו תמיד יהיו עונשים.

איש מאתנו לא היה צריך לסבול עדיין את מה שסובלים מתגייסים אמיצים אלה, שרבים מהם הלכו לכלא. המדברים עכשיו על שלום באמריקה שמים עצמם ללעג (כמו בטקס האוסקר האחרון), נתונים להצקות, רשומים ברשימות שחורות (ההחרמה על ידי רשת תחנות הרדיו החזקה ביותר הדיקסי צ'יקס); בקיצור מגודפים כלא פטריוטים.

עם האתוס של "מאוחדים אנו עומדים" או "המנצח לוקח הכל" ארצות הברית היא מדינה שהפכה את הפטריוטיזם כאקוויוולנטי לקונסנזוס. טוקוויל, עדיין הצופה הגדול ביותר על ארצות הברית, העיר על הרמה חסרת התקדים של הקונפורמיות במדינה החדשה, ו-175 שנים נוספות רק איששו את אבחנתו.

 

לעתים, בנתוני התפנית הרדיקלית החדשה של מדיניות החוץ האמריקאית, נראה כאילו הקונסנזוס הלאומי בדבר גדולתה של אמריקה, וראייתה את עצמה בשיא של ניצחון, חייב היה בסופו של דבר למצוא ביטוי במלחמות כמו מלחמת עיראק, שעמה הסכימה רוב האוכלוסייה, ששוכנעה שלאמריקה יש את הזכות - אפילו החובה - לשלוט על העולם.

הדרך הרגילה להביא בשורה לאנשים הפועלים על פי עקרונות הוא לומר שהם החלוצים של הפיכה שבסופו של דבר תנצח נגד אי-הצדק. אך מה אם הם לא? מה אם לא ניתן לעצור את הרוע? לפחות לא בטווח הקצר. ושהטווח הקצר עלול להיות - הולך להיות - ארוך מאוד באמת.

 

הערצתי לחיילים המתנגדים לשירות בשטחים הכבושים חזקה כמו אמונתי שיחלוף עוד זמן רב עד שדעתם תתקבל. אך מה שרודף אותי כרגע - מסיבות ברורות - הוא פעולה על פי עקרונות כאשר זו אינה הולכת לשנות את החלוקה הברורה של הכוחות, את אי הצדק הבוטה והרצחנות של מדיניות הממשלה הטוענת שפעולותיה נעשות לא בשם השלום אלא בשם הביטחון.

לכוח הנשק יש הגיון משלו. אם אתה מבצע תוקפנות ואחרים מתנגדים, קל לשכנע את חזית הבית שהלחימה חייבת להימשך. ברגע שהפלוגות שם, חייבים לתמוך בהם. השאלה מדוע הפלוגות נמצאות שם מלכתחילה הופכת ללא רלוונטית.

החיילים שם מכיוון ש"אנחנו" מותקפים; או מאוימים. לא חשוב שאנחנו תקפנו קודם. כרגע הם תוקפים חזרה, גורמים אבדות. מתנהגים בדרכים שמזלזלות בניהול מלחמה "תקין". מתנהגים "כפראים", כפי שאנשים בצד שלנו של העולם נוהגים לקרוא לאנשים בחלק ההוא של העולם.

 

ופעולותיהם "הפראיות" או "הלא חוקיות" נותנות הצדקה חדשה לתוקפנות חדשה. ודחף חדש לדכא או לצנזר או לרדוף אזרחים המתנגדים לתוקפנות בה נקטה הממשלה. בואו לא נמעיט בחוזקו של הכוח לו אנו מתנגדים. העולם הוא, כמעט עבור כל אחד, כזה שלמעשה אין לנו כל שליטה עליו. השכל הישר ויצר ההגנה העצמית אומרים לנו להתאים את עצמנו למה שאין ביכולתנו לשנות.

לא קשה לראות איך חלק מאיתנו עשויים להיות משוכנעים בצדק, בהכרחיות של מלחמה. במיוחד מלחמה המנוסחת כפעולה צבאית קטנה ומוגבלת שלמעשה תתרום לשלום או לביטחון משופר; תוקפנות המכריזה על עצמה כמבצע לפרוק נשק - אומנם פרוק נשק של האויב; ולמירב הצער דורשת הפעלת כוח עודף. פלישה הקוראת לעצמה שחרור. כל אלימות במלחמה הוצדקה כנקמה. אנו מאוימים. אנו מגינים על עצמנו. האחרים, הם רוצים להרוג אותנו. אנו חייבים לעצור אותם. ומכאן: אנו חייבים לעצור אותם לפני שתהיה להם הזדמנות לבצע את תוכניותיהם. ומאחר שאלה שיתקפו אותנו חוסים בצל הלא לוחמים, לא קיים אספקט בחיים האזרחיים המחוסן מפני החורבן שאנו זורעים.

 

לא חשוב חוסר האיזון בכוחות, בעושר, בכוח האש - או פשוט באוכלוסייה. כמה מהאמריקאים יודעים שאוכלוסיית עיראק מונה 25 מיליון, שמחציתם ילדים? (אוכלוסיית ארצות הברית מונה 290 מיליון) לא לתמוך באלה הנמצאים תחת אש האויב נראה כבגידה. יתכן שבחלק מהמקרים האיום ממשי. בנסיבות אלה, נושא העקרונות המוסריים נראה כמי שרץ לאורך רכבת נוסעת וצועק "עצרו! עצרו!" האם ניתן לעצור את הרכבת? לא, אי אפשר. לפחות לא כעת.

 

האם אנשים אחרים ברכבת יונעו לקפוץ החוצה ולהצטרף לאלה שעל הקרקע? כמה אולי כן, אבל רובם לא (לפחות עד שלא יהיה להם שריון חדש לגמרי של פחדים). הדרמטורגיה של "לפעול על פי העיקרון" אומרת לנו שאיננו צריכים לחשוב אם הפעולה על פי העיקרון מועילה, או אם אנו יכולים לסמוך על ההצלחה העתידית של הפעולות בהן אנו נוקטים.

 

הפעילות על פי העיקרון, אומרים לנו, טובה כשלעצמה. אבל עדיין זו פעילות פוליטית, במובן שאינך עושה זאת עבור עצמך. אינך עושה זאת רק כדי להיות בצד הצודק, או רק כדי להשקיט את מצפונך; ועוד פחות מזה כי אתה משוכנע שפעולתך תשיג את מטרתה. אתה מתנגד כאקט של סולידריות - עם קהילות של אנשי העקרונות והאי-ציות: כאן, במקום אחר; בהווה, בעתיד.

 

הליכתו של ת'ורו לכלא ב-1846 על סירובו לשלם את מס הגולגולת במחאה על המלחמה האמריקאית במקסיקו ודאי לא עצר את המלחמה. אבל התהודה של התקופה המאוד לא ענישתית והקצרצרה בכלא (לילה אחד מאחורי סורג) לא חדל לתת השראה להתנגדות עקרונית לאי-צדק לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים ועד לעידן החדש שלנו.

 

התנועה לסגירת אתר הניסויים בנבדה בסוף שנות ה-80, אתר שהיה נקודת מפתח במירוץ לנשק גרעיני, נכשלה בהשגת מטרתה; הפעילות באתר לא הושפעה מהמחאה. אבל היא הובילה ישירות ליצירת תנועת המחאה באלמה אטה הרחוקה, שבסופו של דבר הצליחה בסגירת אתר הניסויים הסובייטי הראשי בקזחסטן, בציינם את הפעילים נגד האתר בנבדה כמקור השראתם, ובבטאם סולידריות עם הילידים האמריקאיים שאתר הניסויים בנבדה מוקם על אדמתם.

 

הסבירות שפעולות ההתנגדות שלך לא יוכלו לעצור את האי-צדק לא פוטר אותך מלנהוג בדרך שבכנות ומתוך מחשבה היא, לדעתך, הטובה ביותר לאינטרס של קהילתך.

 

כך: היותה מדכאת אינו לטובת האינטרסים של ישראל.
כך: היותה כוח על ומסוגלת לכפות את רצונה על כל מדינה בעולם לפי רצונה, אינו לטובת האינטרסים של ארה"ב.

 

האינטרס האמיתי של הקהילה המודרנית הוא הצדק. לדכא ולכלוא באופן שיטתי עם שכן, אינו יכול להיות צודק. בוודאי טעות לחשוב שרצח, גירוש, סיפוח, בניית חומות - כל מה שתורם להשפלת עם שלם והבאתו לתלות, דלות וייאוש - יביא ביטחון ושלום למדכאים.

נשיא ארה"ב הנדמה כמאמין שבידו המנדט להיות נשיא כדור הארץ - והמכריז שאלה שאינם עם אמריקה הם עם "הטרור" - אינו יכול להיות צודק.

 

יהודים ישראלים אמיצים אלה שבהתנגדות פעילה ועזה למדיניות ממשלתם הנוכחית, נשאו קולם לטובת מצבם וזכויותיהם של הפלסטינים, הם המגינים על האינטרסים האמיתיים של ישראל. אלה מאיתנו המתנגדים לתוכניותיו של הממשל הנוכחי של ארה"ב להגמוניה גלובלית, הם פטריוטים הפועלים לטובת האינטרסים של ארה"ב. מעבר למאבקים אלה, הראויים להתחברותנו הנלהבת, חשוב לזכור שבתוכניות להתנגדות פוליטית היחס בין סיבה לתוצאה הוא נפתל ולעתים עקיף. כל מאבק, כל התנגדות היא - חייבת להיות - ממשית. ולכל מאבק יש תהודה גלובלית. אם לא כאן אז שם; אם לא עכשיו אז בקרוב: במקום אחר וגם כאן.

 

לארכיבישוף אוסקר ארנולפו רומרו.
לרייצ'ל קורי.
לטום הורנדל.
ולישי מנוחין ועמיתיו.


נאום שנישא ב-30 במארס בטקס הענקת פרס אוסקר רומרו לישי מנוחין. פורסם בגרדיאן ב-24/4/2003.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003