> To the English edition
 
אומץ לסרב > מאמר > דגל שחור - מאת ד"ר יגאל שוחט, אל"מ במיל בחיל האוויר
דגל שחור - מאת ד"ר יגאל שוחט, אל"מ במיל בחיל האוויר 08/02/2002
 
 
יגאל שוחט, אל"מ במיל, לשעבר טייס קרבי וכיום רופא, קורא לחיילים לסרב לשרת בשטחים, לטייסים לסרב להפציץ ערים ולנהגי בולדוזרים לסרב להרוס בתים. דברים שנשא בדיון על פשעי מלחמה.

האמת היא שעוד לא גיבשתי את דעתי בעניין סרבנות

 

גורפת לשרת בצה"ל. אני בעד המדינה, בעד שמירה על

 

ביטחונה, בעד הגנה על המדינה בגבולותיה וגם בעד

 

מאבק בטרור, מקומי ובינלאומי, שמאיים על מדינת

 

ישראל. בשביל כל אלה צריך צבא. אבל מצד שני אני לא

 

יכול לראות את הטבעיות שבה הכיבוש נמשך. את העובדה

 

שדור אחרי דור של חיילים הולכים ומשרתים את הכיבוש

 

הזה והם אלה שלמעשה נותנים את הכוח לממשלות

 

המתחלפות להחזיק בשטחים ובהתנחלויות ולדכא את

 

האוכלוסייה הפלשתינית. לכן אני נמצא בדילמה גדולה.

 

בינתיים פתרתי אותה לעצמי בכך שאני בעד סירוב לשרת

 

בשטחים, ולא סירוב לשרת בכלל.

 

 

אני יודע שיש בזה צביעות, כי לפעמים החייל שיושב

 

בקריה ועובד בעבודת מטה יכול לעשות יותר עוול מאשר

 

חייל במחסום, אבל אני חושב שבסירוב לשרת בשטחים

 

הכבושים יש מסר פוליטי ומוסרי יותר חד. זה אומר

 

שאתה מוכן לשמור על המדינה שלך ולהילחם בשבילה, אבל

 

אתה לא מוכן לדכא עם אחר לאורך זמן, כשהתועלת

 

הביטחונית למדינת ישראל היא שלילית. למעשה שירות

 

בשטחים הכבושים פוגע בביטחון המדינה ומסייע

 

לביטחונם של המתנחלים. אני חושב שעל זה כבר יש

 

הסכמה מקיר לקיר.

 

 

כשמדובר בטייסים, טייסי קרב, טייסי מסוקים, אי אפשר

 

לדבר על סירוב לשרת מעבר לקו הירוק. טייסים לא

 

משרתים במקום שבו הם מוצבים. למעשה הם צריכים

 

להחליט בכל יום מחדש, ולפעמים בכל שעה, מה מותר להם

 

לעשות מבחינה מוסרית וחוקית ומה לא.

 

 

אני לא תמים ואני יודע שמי שיסרב פעם או פעמיים

 

להפציץ את שכם או רמאללה יגמור בזה את הקריירה,

 

ומדובר בקריירה. לטוס זה דרך חיים וזה מקצוע. זה אף

 

פעם לא רק שירות סדיר ומילואים שעושים כדי לגמור

 

ולחזור הביתה בשלום. לכן כשמדובר בטייסים אני בעד

 

להרחיב את המושג "דגל שחור".

 

 

לדעתי טייסים צריכים לחקור היטב את הפקודה שהם

 

מקבלים, לשאול הרבה שאלות על המטרה ולסרב למלא

 

פקודה שהיא בלתי מוסרית בעיניהם. אני חושש שהם בכלל

 

לא עסוקים בשאלות האלה, אלא מתחרים ביניהם מי יקבל

 

על עצמו את המשימה הבאה לחסל מישהו באמצע שכם,

 

ברחוב הראשי, או מי יזכה להטיל פצצה על בניין

 

ברמאללה.

 

 

הם בטח חוזרים מאושרים לטייסת כשהם פוגעים בול,

 

ומצטערים במידה מסוימת אם נהרגים אזרחים. אני זוכר

 

את זה מעצמי. אנשים רוצים להצטיין בתפקידם, והם

 

רוצים אקשן. בגלל זה הם טייסים מלכתחילה.

 

 

אני חושב שטייסי אף16- צריכים לסרב להפציץ בערים

 

פלשתיניות. הם צריכים לחשוב איך היתה נראית הפצצה

 

כזו על העיר שהם גרים בה. נניח שערפאת היה מחליט

 

להוריד את בניין משטרת דיזנגוף עם מטוס קרב. נניח

 

שהיה לו מטוס קרב. אם ערפאת היה מחליט שכך הוא

 

ישכנע את שרון לסגת מהשטחים, האם היינו מקבלים

 

הפצצת מטוסים באמצע העיר כפעולה צבאית לגיטימית?

 

הרי אפילו לפעולה נגד מוצב של צה"ל, כמו זו שהיתה

 

בשבוע שעבר בכרם שלום, קוראים אצלנו "טרור".

 

 

אני מתאר לי איך נראתה רמאללה כשמטוס אף16- הפציץ שם

 

בניין משטרה. אני כבר לא מדבר על האזרחים שנהרגו

 

שם, טבחים מעזה ולא לוחמים. אני מדבר על הפצצת עיר

 

מיושבת בצפיפות. אני מדבר על חיסול ברחוב הראשי,

 

ממסוק, כשנהרגים מסביב שלושה עוברי אורח. אי אפשר

 

להגיד שזה היה "נזק נלווה", שלא התכוונו להרוג

 

אזרחים, כי כשמטוס מפציץ עיר מיושבת, לוקחים בחשבון

 

הרג של אזרחים. גם כשמדובר בפצצות מדויקות. לכן זהו

 

בעיני הרג של אזרחים בכוונה תחילה. פשע מלחמה.

 

 

ראינו מה פצצות חכמות יכולות לעשות בחודשים

 

האחרונים, גם כאן וגם באפגניסטן, ואני חושב שהמטרה

 

לא מספיק חשובה כדי לשלם מחיר כזה, בעיקר כשאנחנו

 

לא עומדים מול צבא אלא מול אזרחים. בעיקר כשאנחנו

 

לא צודקים. מאוד לא צודקים.

 

 

בעיני לא המטרה הגדולה של הלחימה הזו לגיטימית - כי

 

הכיבוש לא לגיטימי - ולא המטרה הקטנה של הרס בניין

 

משטרה כדי ללחוץ על ערפאת להפסיק את הטרור. גם זה

 

לא לגיטימי בעיני. אני גם לא קיבלתי בזמנו את

 

הלגיטימיות של מבצע "ענבי זעם" שתפקידו היה לגרש

 

אזרחים לבנונים על ידי הפצצות וללחוץ בכך על הממשלה

 

הלבנונית להילחם בחיזבאללה.

 

 

 

 

*

 

 

 

 

 

 

אבל לא רק טייסים אחראים לפשעי מלחמה. אני חושב

 

שטייסים אולי פחות מחיילים אחרים בסופו של חשבון.

 

אני חושב שכל נהג בולדוזר צריך לסרב פקודה להרוס

 

בתים כדי לחשוף שטח לנוחיות צה"ל. קראתי השבוע

 

דברים שאמר ראש המינהל האזרחי, תת-אלוף דב צדקה, על

 

האישורים שהוא נותן להרוס בתים ומטעים, ואיך הצבא

 

אחר כך נכנס להיפראקטיוויות ומוריד פי שניים ממה

 

שהוא התיר. באיזו זכות הוא בכלל מתיר דבר כזה? אני

 

משתומם בכל פעם מחדש איך אנשים כאלה קמים בבוקר

 

לעבודה שלהם. לא מדובר בילדים בגיל גיוס אלא

 

בתת-אלוף. מה הוא אומר לעצמו בסוף היום? "היום

 

אישרתי לעקור 50 דונם של תותים?" לשם מה? לשמירה על

 

ביטחון המדינה? ראיתי שתת-אלוף צדקה הזה מוטרד

 

עכשיו שהוא יגיע לבית דין לפשעי מלחמה בהאג, כי הוא

 

מודע למה שהוא עושה. אז איך אפשר להיות גם מודע וגם

 

לעשות?

 

 

אני חושב שהרס בתי אזרחים רק משום שהם מפריעים לשדה

 

הראייה של מישהו זו פעולה צבאית בלתי מוסרית בעליל.

 

אני לא משפטן ולא יודע מה חוקי ומה לא, אבל אני

 

מניח שזה גם לא חוקי. אני יודע שהשאלה מתי מתנוסס

 

דגל שחור היא שאלה אישית לגמרי. אי אפשר לחכות לבית

 

משפט שיכריז על פעולה כעל בלתי חוקית בעליל, וגם לא

 

צריך לחכות כי אז זה כבר בדיעבד, כמו במקרה של אהוד

 

יתום. יש אנשים שאף פעם לא רואים דגל שחור, גם לא

 

כשמדובר ברצח של ערבי כפות. יש אנשים שרואים דגל

 

שחור רק כשהם מזדקנים, כמוני, כי כשהייתי טייס צעיר

 

לא הייתי בררן. עשיתי מה שאמרו לי לעשות.

 

 

אני בעד שימוש נרחב יותר במושג "דגל שחור", שפירושו

 

לסרב למלא פקודה שלדעתך האישית היא בלתי חוקית

 

בעליל, אבל אני יודע שחיילים בגיל הגיוס, ואפילו

 

משרתי קבע, לא ירבו להשתמש בזה. כשאתה נמצא בפנים,

 

אתה כבר רואה דברים אחרת. אני חושב שגם לעמוד

 

במחסום ולעשות סלקציה מי יגיע לבית חולים או לבית

 

יולדות ומי לא, זה בלתי חוקי בעליל. לכן אני חושב

 

שכל מי שנקרא לשרת במחסום צריך לסרב לשרת שם וללכת

 

לכלא.

 

 

הלוואי שהסוגיה של חוקיות הסלקציה במחסום היתה נבחנת

 

בבית משפט. אני חושב שסרבני שירות בשטחים צריכים לא

 

להסתפק בהליכה לכלא, אלא לנסות להגיע לבתי משפט

 

אזרחיים כדי שהדברים ייבחנו ויתפרסמו. שיילכו לבג"ץ

 

עם הסירוב שלהם. שיגידו שהפקודות שהם קיבלו הן בלתי

 

חוקיות. מי שהולך לכלא בשקט לא משפיע. אי אפשר לתת

 

לצבא להקים מחסומים בכל פינה שימנעו מאנשים לחיות

 

את חייהם, ללכת לעבודה, ללכת לרופא, ולהשלים עם זה

 

כמו גזירה משמים. זוהי ענישה קולקטיווית של אזרחים

 

והיא בלתי חוקית על פי אמנת ז'נווה.

 

 

אני חושב שזו בושה שמעטים כל כך מסרבים לשרת בשטחים,

 

אבל קשה לי לבוא בטענות כי גם אני לא עשיתי את זה

 

כשהייתי צריך לעשות.

 

 

 

 

*

 

 

 

 

 

 

לפני כמעט עשרים שנה ביקרתי אצל פרופ' ישעיהו

 

ליבוביץ. הוא שאל אותי אז, בשנת 83', איך זה שאין

 

קצינים שיסרבו לשרת בשטחים הכבושים. הוא אמר

500

שלדעתו 500 קצינים כאלה היו גומרים את הכיבוש מיד.

 

אני חושב שהוא צדק. עוד מעט כבר אי אפשר יהיה לדבר

 

על כיבוש, כי נוכחות של כל כך הרבה שנים בשטח יוצרת

 

מצב חדש. אנשים ששירתו בסדיר בשטחים חוזרים אחר כך

 

כאנשי מילואים, וגם הילדים שלהם חוזרים לאותו מקום.

 

הדור החדש לא מכיר כבר פלשתינאים בגלל הסגר הממושך,

 

והשטחים נראים לו כמו לבנון. יחס של אפרטהייד

 

לאוכלוסייה הפלשתינית עובר מדור לדור. לא רק אצל

 

המתנחלים, אלא אצל כולנו. אם אין פיגועים, אנחנו

 

בכלל לא זוכרים שיש פלשתינאים.

 

 

אני לא יודע לומר אם כל פעולה צבאית שהשתתפתי בה

 

כשהייתי טייס קרב פעיל היתה פעולה חוקית או מוסרית.

 

אני מניח שלא. היום באים אלי בטענות חברים מאותה

 

תקופה, שהפציצו מטרות יחד אתי, והם אומרים לי

 

שנזכרתי מאוחר מדי להתייפייף, וזה לא חוכמה לדבר על

 

סרבנות כשזה כבר לא נוגע לי, ולא אני אשב בכלא.

 

טוענים נגדי שכל עוד היה על הפרק הקידום שלי בצבא,

 

לא דיברתי, אבל עכשיו כשאין לי מה להפסיד אני פתאום

 

גיבור.

 

 

על כל זה אני אומר שזה נכון. הגעתי לבגרות פוליטית

 

ומוסרית מאוחר מאוד. אבל אני יכול גם לומר שבאופן

 

גס הפצצתי תמיד מטרות צבאיות. כשהפצצתי שכונות

 

אזרחיות זה היה במהלך מלחמה כוללת, כשמטוסים וטנקים

 

וחיילים משני הצדדים נלחמו זה בזה ולגמרי לא היה

 

בטוח מי ינצח. בדרך כלל, במלחמות שאני לקחתי בהן

 

חלק, היינו בתחושה שישראל בעמדת נחיתות ושאנחנו

 

נלחמים על חיינו ובתינו ממש.

 

 

בכל מה שקשור לשטחים, למאבק הצבאי הזה בפלשתינאים,

 

אני בכלל לא רואה את הצבאות שעומדים זה מול זה ואת

 

המלחמה. ואני אפילו לא יודע באיזה צד של המתרס אני

 

נמצא, כי אני הרי לא נמצא בשום אופן בצד של

 

המתנחלים. מה שאני רואה זה אוכלוסייה כבושה שיש לה

 

כמה מאות רובים ומרגמות שמנסה לגרש אותנו, ואילו

 

אנחנו מסרבים ללכת, כי השקענו כמה גרושים

 

בהתנחלויות מיותרות.

 

 

 

 

*

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מכיר את הטיעונים נגד סרבנות: קודם כל אומרים

 

שבדמוקרטיה תפקידו של הדרג המדיני הנבחר להחליט מהי

 

מטרה לגיטימית ומה לא. אני כופר בזה. דווקא

 

בדמוקרטיה זכותו וחובתו של כל אזרח להתנגד ללחימה

 

בלתי לגיטימית. במשטרים טוטליטריים יורים בסרבנים,

 

ופה בסך הכל הולכים לזמן קצר לכלא. דווקא בדמוקרטיה

 

יש לך אפשרות לא ללכת אחרי העדר.

 

 

הטיעון השני הוא שצריך יותר הומניסטים במחסומים כדי

 

להקל על הפלשתינאים ואסור להשאיר את הצבא למשוגעים

 

של הימין. אני כופר גם בחשיבות שמייחסים לחייל

 

היחיד במחסום, כי במשך הזמן כולם נעשים קהים לסבל.

 

אני חושב שלחייל הבודד יש הכי הרבה משקל כשהוא מסרב

 

לשרת.

 

 

הטענה השלישית היא שאם כל אחד יחליט למה הוא מסרב,

 

אז המתנחלים יסרבו בבוא היום לפנות התנחלויות. על

 

זה אני אומר שמצדי זה בסדר גמור. מצדי מתנחלים

 

יכולים לסרב לפנות התנחלויות ואנחנו נפנה במקומם.

 

אני, למשל, הייתי מסרב להרוס עם בולדוזר בית של

 

משפחה פלשתינאית, ואולי איזה חייל מתנחל יסרב לפנות

 

משפחה של מתנחלים. מצדי זה בסדר. העיקר שחיילים

 

ישמרו על צלם אנוש ושיהיו להם דילמות בכלל.

 

 

לדעתי כל פעולות צה"ל בשטחים מתקרבות לקו האדום של

 

דגל שחור. אני לא יודע לפסוק מה חוקי ומהו פשע

 

מלחמה. כשהאמריקאים הורגים 7,000 איש כדי למצוא אדם

 

אחד, קשה לדבר על מוסר במלחמה.

 

 

מאז שקמה הרשות הפלשתינית אחרי הסכמי אוסלו, התחלנו

 

להתייחס אליה כאל מדינה למרות שהיא לא כזו. זה מקל

 

עלינו לתקוף אותה בכלי נשק שמיועדים למלחמה בצבאות,

 

כמו מטוסים וטנקים. אני חושב שחצינו איזה קו, ואני

 

חושש שלא ירחק היום שנפציץ במטוסים גם את ערביי

 

ישראל כמו שירינו עליהם בהפגנות אוקטובר. לא ירחק

 

היום שחיל האוויר יפציץ את אום אל פאחם, כמו שסדאם

 

חוסיין הפציץ את האזרחים הכורדים שלו. אני לא יודע

 

אם טייסי חיל האוויר יסרבו אז פקודה. מישהו כבר

 

ישכנע אותם שזה הגיוני וחיוני, שהפצצות חכמות,

 

שמפציצים רק את בניין העירייה, את התנועה

 

האיסלאמית, ולא פוגעים בחפים מפשע. אני לא רואה את

 

ההבדל הגדול בין זה לבין הפצצת רמאללה. *

 

 

 

 

 

 

"האם אתה בדרך להאג?" זו היתה כותרתו הפרובוקטיווית

 

של דיון שהתקיים ביום רביעי שעבר בתל אביב על פשעי

 

מלחמה וביטחון ישראל. הנחת המוצא היתה שחלק מפעולות

 

צה"ל בשטחים - למשל, הריסת בתים, הפצצת אוכלוסייה

 

אזרחית וחיסולים - אסורות על פי המשפט הבינלאומי

 

והישראלי ועלולות לחשוף את מבצעיהן לכתבי אישום.

 

הדובר הבולט בדיון היה ד"ר יגאל שוחט, אלוף משנה

 

במילואים וטייס קרבי לשעבר, שנפל בשבי המצרי לאחר

 

שמטוסו הופל באוגוסט 70' ושם נקטעה רגלו. כיום שוחט

 

הוא רופא וחבר בארגון רופאים לזכויות אדם. זהו

 

הנוסח המלא של דבריו בדיון.

 

 

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003