> To the English edition
 
אומץ לסרב > מאמר > דגל אחד, שחור וגדול - דניאל דור
דגל אחד, שחור וגדול - דניאל דור 15/02/2002
 
 
לאחר שנה וחצי של אינתיפאדה, שבהן החברה הישראלית טמנה את ראשה עמוק בחול והתנחמה במסרים המשוכתבים והמגויסים שהועברו אליה דרך אמצעי התקשורת, מלשכתו של דובר צה"ל, באים הקצינים האמיצים האלה, הכתבים-החוקרים של כולנו, ומספרים לנו את הסיפור שכל כתב מתחיל היה יכול להביא מהשטח כבר לפני שנה.

עדויות הקצינים הסרבנים הן השירות החשוב ביותר הניתן בימים אלה

 

בניגוד לרושם העולה מן הדיון הציבורי המתנהל בשבועיים האחרונים בשאלת הסירוב לשרת בשטחים, אין מחלוקת אמיתית בחברה הישראלית על אופציית הסירוב כשלעצמה. כולם, תומכי הקצינים הסרבנים ומתנגדיהם, מסכימים, שחיילים חייבים לסרב לכל פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. משום כך השאלה הראויה היחידה בהקשר הנוכחי איננה אידאולוגית או חוקית, וודאי לא פוליטית - אלא עובדתית: מעל מה בדיוק מתנופף הדגל השחור בימים אלה? האם הוא מטיל את צלו רק על פעולות קונקרטיות שצה"ל מבצע בשטחים, או שהוא מתנוסס מעל אוסף הפעולות השלם, זה המייצר ומנציח את מצב הכיבוש?

 

אם לאורכם ולרוחבם של השטחים מתנוססים דגלים שחורים קטנים, קונקרטיים, אין כל סיבה לסרב לפקודת הגיוס עצמה. אם, לעומת זאת, הדגל השחור מתנוסס מעל הוויית הכיבוש כולה, חובה על כל חייל וקצין לסרב לשרת שם. במצב כזה, השאלות הנלוות לנושא האחד הזה - אלה העוסקות, למשל, בשאלת ההתארגנות הקבוצתית והקריאה הפומבית לסירוב - מאבדות את משמעותן. השאלה איפוא היא בראש ובראשונה שאלה של מידע: מה בדיוק קורה שם, בשטחים, בשנה וחצי האחרונות?

 

במובן הזה, קבוצת הקצינים הסרבנים מספקת בימים אלה לחברה הישראלית את השירות החשוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הם מביאים אלינו עדויות אמינות, אחראיות, מתועדות, מיד ראשונה, ואלה מצביעות באופן חד משמעי על כך שדגל אחד, שחור וגדול, אכן מתנופף מעל השטחים כולם. הנה, כך מספר סגן דוד זונשיין, בכתבה שהתפרסמה ב"העיר" ב-7.2, על שני החוקרים המתעללים במשך שעות בנער בן 14; סמ"ר אורי דותן מספר באותה הכתבה על האשה הזקנה שנחנקה מרימון עשן שנזרק בטעות אל תוך חדרה; רב-סמל אריאל שתיל מספר על הצלף שהמתין בקוצר רוח "לראות כדור נכנס במישהו"; וחבריהם מספרים על המחסומים, והכתרים, והנשים ההרות שאינן מגיעות לבית החולים, ולסיפורים אין סוף.

 

לאחר שנה וחצי של אינתיפאדה, שבהן החברה הישראלית טמנה את ראשה עמוק בחול והתנחמה במסרים המשוכתבים והמגויסים שהועברו אליה דרך אמצעי התקשורת, מלשכתו של דובר צה"ל, באים הקצינים האמיצים האלה, הכתבים-החוקרים של כולנו, ומספרים לנו את הסיפור שכל כתב מתחיל היה יכול להביא מהשטח כבר לפני שנה.

 

זו הסיבה האמיתית לכעס העצום שהקצינים האלה מעוררים: לא העובדה שהם מסרבים להמשיך ולשרת בשטחים, אלא העובדה שהם מסרבים להמשיך לשמור את הסיפורים האלה בסוד. אשמת הבגידה המוטחת בהם אינה הבגידה שבאי-ציות, אלא הבגידה שבגילוי הסוד הגדול הזה, הסוד הגלוי, שאלפי חיילי מילואים שומרים אותו בלבם ואינם מספרים. צה"ל יכול להתמודד עם כמה מאות קצינים שאינם מוכנים לשרת בשטחים, אבל הכיבוש לא יוכל להחזיק מעמד, לא לאורך זמן, כאשר מוראותיו הולכים ונחשפים.

 

ד"ר דור הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "עיתונות תחת השפעה"

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003