> To the English edition
 
אומץ לסרב > מאמר > כבוד האדם וחירותו לסרב - מאת יוסף רז
כבוד האדם וחירותו לסרב - מאת יוסף רז 31/12/2003
 
 
משונה בעיני הגישה שעל פיה הזכות לסירוב מצפוני שמורה לפציפיסטים, ואין היא חלה על אנשים אשר התנגדותם אינה גורפת, אנשים המאמינים שאין זה מוסרי להתגייס לצבא מסוים רק אם מעשיו כרוכים בהשפלת אנשים, רצח או הפרות של זכויות אדם. דווקא עמדה מן הסוג הזה - שעליה מבוסס מה שמכונה "סירוב סלקטיווי" - היא סבירה יותר, ודאי שאינה נופלת, מן הבחינה המוסרית, מן האמונה הפציפיסטית.

פורסם ב"הארץ" ב- 31.12.03

 

יחסי הדמיון והשוני בין סירוב מצפוני למרי אזרחי, וכן בין סירוב מצפוני של פציפיסטים למה שמכונה "סירוב סלקטיווי" - הכרוך בתנאי מסוים כמו ההתנגדות לשרת בשטחים - נידונים לאחרונה רבות בישראל. כך, בהרשיעו את חמשת השמיניסטים המסרבים לשרת בשטחים, קבע בין השאר בית הדין הצבאי לפני שבועיים, כי במקרה זה אין מדובר בסירוב אינדיווידואלי אלא באמירה חברתית שחותרת להביא לשינוי, וככזאת יש בה ממד של מרי אזרחי.

פעולות של סירוב מצפוני ניתנות לזיהוי כפעולות שכרוכה בהן הפרת חוק, הנובעת מכך שמבצען משוכנע כי הציות לחוק עומד בניגוד לעקרונות מוסריים או דתיים שבהם הוא מאמין אמונה עמוקה. כשאומרים שפעולות אלה אינן "פוליטיות", הכוונה היא לכך שמה שהופכן למקרים של סירוב מצפוני הוא נימוק או מניע אישי: הרצון שלא להפר את תביעות מצפונו של מבצע הפעולה. מרי אזרחי, לעומת זאת, מאופיין בנימוקיו או מניעיו הפוליטיים: מחאה נגד חוק או מדיניות, ורצון לגרום לשינוי.

ואולם, אותה פעולה עצמה עשויה להיות הן פעולה של סירוב מצפוני והן של מרי אזרחי. רבות מפעולותינו מונעות על ידי יותר מגורם אחד. לעתים הפעולות נעשות במקביל: רבים מן האזרחים האמריקאים שהתנגדו למלחמת וייטנאם סירבו, סירוב מצפוני, לקחת בה חלק. אחרים מחו נגד המלחמה, לעתים תוך נקיטת פעולות של מרי אזרחי. במקרים רבים נקטו אותם אנשים את שני סוגי הפעולות.

הזכות לסירוב מצפוני איננה היתר לאנרכיזם; היא איננה זכות להתעלם מן החוק בכל מקרה שהוא סותר דעה כזאת או אחרת. היא מתיישבת עם הכרה בלגיטימיות של הממשלה, כולל זו אשר חוקיה מופרים בפעולת הסירוב המצפוני, ועם ההכרה בכך שאם הממשלה לגיטימית, אזי חלה חובה על הפרט לציית לחוקיה אפילו הם מוטעים. חובתו של האדם הטוען לזכות לסירוב מצפוני להבהיר מה מייחד את הפעולה שהוא מסרב לה מיתר הפעולות הכרוכות בציות לחוקים שלהם הוא מתנגד. אין כאן מקום לאפיון מופשט: המקרים מגוונים ויש לדון בכל מקרה לפרטיו.

עם זאת ברור, שזכות הסירוב המצפוני חלה על שירות צבאי. ההוראה להיות נכון להרוג כאשר ניתנת פקודה לכך, או הדרישה לקחת חלק בהשלטת כיבוש ובחילול כבוד האדם והשפלתו הנגרמים על ידי כיבוש, הנן בעליל מקרים שבהם חלה הזכות לסירוב מצפוני. בשום אופן אין להתייחס בקלות דעת לנטילת חיים מבני אדם או להכפפתם לשלטון זר, גם במקרים המצערים שבהם פעולות אלה הכרחיות ומוצדקות. תהא הצדקתן אשר תהא, אין להכחיש שהנכונות להרוג או להשתתף בדיכוי נושאות משמעות עמוקה עבור מבצע פעולות אלה. לפיכך, הזכות לסירוב מצפוני עולה על החובה החוקית להשתתף בהן.

מה שמכונה "סירוב סלקטיווי" אינו אלא סירוב מצפוני רגיל. הממשלה, אשר חוקיה מופרים, מסווגת סירוב מצפוני מסוג אחד כסלקטיווי ואחר כלא סלקטיווי. סיווג זה הוא חסר כל משמעות בעבור הסרבנים עצמם. הם מתנגדים למה שהם רואים כמעורר התנגדות, ומצפונם מחייב אותם לסרב בדיוק לכך. אם הם מתנגדים לכל מלחמה באשר היא, אזי זה הדבר שעליהם לסרב לו. אם הם תופשים מלחמה מסוימת, שימוש בנשק מסוים, וכדומה, כאסורים, אזי זה הדבר שעליהם לסרב לו. אין הם יכולים להיות סלקטיוויים יותר או פחות: הם כבולים על ידי מצפונם, ואינם יכולים להרחיבו או לצמצמו על פי דרישה.

משונה בעיני הגישה שעל פיה הזכות לסירוב מצפוני שמורה לפציפיסטים, ואין היא חלה על אנשים אשר התנגדותם אינה גורפת, אנשים המאמינים שאין זה מוסרי להתגייס לצבא מסוים רק אם מעשיו כרוכים בהשפלת אנשים, רצח או הפרות של זכויות אדם. דווקא עמדה מן הסוג הזה - שעליה מבוסס מה שמכונה "סירוב סלקטיווי" - היא סבירה יותר, ודאי שאינה נופלת, מן הבחינה המוסרית, מן האמונה הפציפיסטית. כמו הפציפיסטים, גם הסרבנים האחרים זכאים להגנה על זכותם לסרב, כאשר ברור שהשירות הצבאי עומד בניגוד למצפונם ולשלמותם המוסרית - כאשר הוא מנוגד לכבודם כבני אדם, וכאשר סירובם נובע מן החשש מרמיסת מצפונם.

ההכרה בזכות לסירוב מצפוני אין פירושה הכרה בצדקת טענותיהם של הסרבנים או צידוד בדעותיהם. אם סבורה הממשלה שדעות אלה מוצדקות, עליה לשנות את החוק המונע מן המצייתים לו להתנהג באורח מוסרי. אולם, טענת הזכות לסירוב מצפוני יוצאת מן ההנחה שהממשלה ובתי המשפט אינם מסכימים עם העמדות המוסריות המובעות על ידי אלה הטוענים לזכותם להפר את החוק. בהכירה בזכות לסירוב מצפוני, מכירה הממשלה בחובתה הבסיסית לכבד את חירותם של בני האדם כיצורים אוטונומיים, כלומר כבני אדם. חובה זו, חובת כבוד האדם - אולי החובה העומדת בבסיס כל החובות המוסריות - היא שניצבת ביסוד הזכות לסירוב מצפוני.

פרופ' רז הוא פילוסוף של המשפט המלמד באוניברסיטאות אוקספורד וקולומביה


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003