 |
|
בשום אופן אין בכוונתי להתנצל על ערכי ואורח חיי. כאן בתל אביב אנחנו רוצים לחגוג את החיים ולא למות. לא נתנצל על כך. שנים אנחנו נלחמים במלחמה לא לנו. מאסנו בכך. באיזו זכות מזלזלים המתנחלים בדמוקרטיה ובשלטון החוק, משתלטים על אדמות באישון ליל ומקימים עליהן יישובים תוך ניצול משאבי המדינה, ואז שולחים אותי ואת חברי לסכן את חיינו בהגנה עליהם ועוד נוזפים בנו כשאנו מסרבים?
|
| |
|
|
|
|
למרות הטענות על "איפוק" ו"ידיים קשורות", צה"ל הרג בחודשיים יותר ילדים ממניין האזרחים הישראלים שנהרגו בשנתיים. "מכתב התותחנים" כבר בדרך
|
| |
|
|
|
|
הספרות העברית במחויבותה התרבותית למושג הזיכרון, מתנהלת כשומר מגויס המשוטט עם פנס בידו, באמצעותו הוא מאיר אזורים מסוימים, אשר השהייה במחיצתם מרפדת קמעה את הכאב המצמית על לכתם בטרם עת של בני-אדם אשר הקריבו עצמם, או הוקרבו (או "סתם" מתו בצבא) על מזבח המולדת
|
| |
|
|
|
|
ביום המילואים 2005 אשר "נחגג" השבוע שמרו עשרות חיילי מילואים על מאחזים לא חוקיים. סיפורם של המאחזים הוא שערורייתי במידה שיכולה לערער את האמון במוסדות המשטר הדמוקרטי. הרי נקבע בדו"ח מאת משרד ראש הממשלה שמדובר בעבירה על החוק. מאז עברו שלושה חודשים ולא רק שהמאחזים לא פונו, הבניה בהם נמשכת! את המחיר משלמים, כרגיל, חיילי המילואים.
|
| |
|
|
|
|
כמה מפחידה השוואתם של חיילי צה"ל לאמסטפים, כאשר הם נופלים על אוזני המתנגדים הקיצוניים לפינוי.
|
| |
|
|
|
|
אין מראה פתטי ממתנחלי גוש קטיף הזועקים בכאב נגד אדישותו של הציבור נוכח "עקירתם" מעזה, יהודי לא מגרש יהודי! טעיתם, רבותי. מגרש, ועוד איך מגרש. אין הרבה דברים שאנחנו עושים טוב כמו שאנחנו, היהודים, יודעים לגרש.
|
| |
|
|
|
|
הרבה לפני שהתקבלה פקודת הפינוי, רבני הימין כבר מפעילים את המערכת המשומנת של יש"ע, ומורים לצאן מרעיתם לסרב. האיום נועד לשדר לצבא ולממשלה, כי הציבור המתנחל הוא הבריון השכונתי של המזרח התיכון. אם יעשו כדבריו, הוא יירגע. אם לא, הוא ישתולל, יהרוס ויחריב.
|
| |
|
|
|
|
כדי להבין את מלוא ההבדל יש לראות את התמונה הכוללת של המציאות הישראלית מאז מלחמת 1967. אכן שני סוגי הסרבנות טוענים גם בשם ערכים דמוקרטיים, האומרים כי גם זכויות המיעוטים חייבים לקבל הגנה מעריצות הרוב. אלא שרק במקרה של הסרבנים לשרת בשטחים הכבושים טיעון זה תקף.
|
| |
|
|
|
|
לא סרבנותם של חיילי ישיבות ההסדר היא הבעיה, אלא דווקא הצייתנות המופלגת שלהם. לא האפשרות שהם יסרבו לפקודה צבאית צריכה להדיר שינה מן העניים, אלא דווקא הוודאות שהם יצייתו בשקיקה וללא היסוס לכל פקודה רבנית.
|
| |
|
|
|
|
הטענה המקובלת היא, כי מי שתומך בלגיטימיות של סרבנות מצד אחד אינו יכול לטעון להעדר לגיטימיות של סרבנות מן הצד האחר של הקשת הפוליטית, בלי להיחשד בצביעות או בסטנדרטים כפולים. סרבנות היא סרבנות, טוענים המחזיקים בעמדה זו.
|
| |
|
|
|
|
הסירוב לשרת בצבא, סרוב בררני ומותנה או סירוב מוחלט, צץ בתקופת מלחמת לבנון וכחלוף השנים גדל מספר הסרבנים, אף כי גם עכשיו עכשיו הם מונים רק מאות ספורות.
|
| |
|
|
|
|
לפני כשנתיים וחצי, כשהקמנו את תנועת "אומץ לסרב", טענו נגדנו שהסירוב שלנו יגרור בעתיד סירוב דומה של חיילי הימין לפנות מאחזים והתנחלויות. ב-5 באוגוסט כתב אלכס יעקובסון במאמרו ב"הארץ": "כשיתעורר הוויכוח על חובת הציות של לובשי מדים בעת פינוי התנחלויות, מה יגידו אלה שהפכו את הסרבנים הפוליטיים משמאל לגיבורי תרבות?"
|
| |
|
|
|
|
לפני 30 שנה אמר ישעיהו ליבוביץ' את הדברים הבאים: "אין ערך לאחדותה של אומה אם היא נקנית במחיר ויתור על ערכים. אחדות לאומית מתקיימת על-פי-רוב רק על מגמה משותפת לשלול שלל ולבוז בז; על זה אפשר להתאחד. אבל דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד".
|
| |
|
|
|
|
אחת מן הטענות המופרכות ביותר שהועלו כנגד הסרבנות, היא הענקת לגיטימציה מראש לסרבנות-מצפון פוטנציאלית של הימין, כאשר אלה יקבלו פקודה לפנות התנחלויות. זהו טיעון נכון אך נטול הקשר אמיתי של המצב הן ברמה הפוליטית והן המוסרית.
|
| |
|
|
|
|
האתוס היהודי לא כולל למיטב ידיעתי הערצה לציות לבני אדם. האתוס שלנו ונדמה לי גם של הרבה עמים אחרים רצוף בגיבורים שדווקא לא צייתו. איך תתייחסו לגבור ישראל החדש שראה את הרעה והאוולת והרשע והמשיך בדבקות לציית כי זה היה רצונו של הרוב?
|
| |
|
|
|
|
מי שמתחקה על שורשי הבעיה יזכיר לעצמו את הקרבה הנפשית, ולעתים קרובות גם הפיסית, בין פיקוד הצבא לראשי המתנחלים. מי שרוצה להבין מה קרה לצה"ל של הכיבוש ייכנס לספרייה ויקרא שם בעיתונים, ובמיוחד בראיונות שהעניקו בחודשים האחרונים הדרגים הבכירים של הצבא: החל במפקדי חטיבות החי"ר הסדירות ועד למפקד חיל האוויר, האיש שישן היטב בלילה, וכאשר הוא משחרר פצצה בלב אוכלוסייה אזרחית הוא אינו חש אלא "חבטה קלה" במטוסו. במצפונו, לעומת זאת לא נרשם כל זעזוע.
|
| |
|
|
|
|
משונה בעיני הגישה שעל פיה הזכות לסירוב מצפוני שמורה לפציפיסטים, ואין היא חלה על אנשים אשר התנגדותם אינה גורפת, אנשים המאמינים שאין זה מוסרי להתגייס לצבא מסוים רק אם מעשיו כרוכים בהשפלת אנשים, רצח או הפרות של זכויות אדם. דווקא עמדה מן הסוג הזה - שעליה מבוסס מה שמכונה "סירוב סלקטיווי" - היא סבירה יותר, ודאי שאינה נופלת, מן הבחינה המוסרית, מן האמונה הפציפיסטית.
|
| |
|
|
|
|
בחורף 1997, לאחר שהזדעזעתי מהחלטה של ממשלת נתניהו לעקור יער ולבנות במקומו התנחלות-שכונה, עקרתי עץ זית ותליתי אותו במהופך, שורשיו כלפי מעלה... אז לא תארתי לעצמי שיצירתי תהיה כה אקטואלית כעבור 6-7 שנים, כאשר פורעים מפירי חוק יעקרו עצי זית של איכרים פלשתינים קשי יום.
|
| |
|
|
|
|
מבחינה דמוקרטית הסירוב הוא זכות אזרחית יסודית. כל אזרח זכאי לסרב להוראות של המדינה שנראות לו בלתי צודקות. בכך הוא מבטא את מחאתו, מאתגר את המערכת ומבקש להשפיע. באותה מסגרת למדינה יש זכות להעמידו לדין ולשלוח אותו לכלא. כאשר מספר הסרבנים מתרחב ורבים כבר מוכנים לשבת בכלא, זהו איתות לפוליטיקאים על אי הנחת הציבורית ממדיניותם והצורך לשנותה.
|
| |
|
|
|
|
החיילים הישראלים המתנגדים לשרת בשטחים הכבושים אינם מסרבים לפקודה מסוימת. הם מסרבים להיכנס למקום בו יחויבו בהכרח לציית לפקודות שאינן לגיטימיות, לבצע פעולות הממשיכות את הדיכוי וההשפלה של האזרחים הפלסטינים. הריסת בתים, עקירת מטעים, רמיסת דוכנים בכפר, ביזה של מרכז תרבות; וכעת כמעט מדי יום אזרחים מכל הגילים נורים ונהרגים.
|
| |
|
|
|
|
סרבני השירות בשטחים אינם מבקשים מחילה לעצמם מכיוון שמחיר סירובם ברור להם והם נושאים בו בגאווה כדי לפקוח את עיני קברניטי המדינה ההולכת ושוקעת לנגד עיניהם. לדעת הסרבנים, קברניטי המדינה הם שצריכים לבקש מחילה מהציבור הישראלי. שעת בחירות זו, היא שעה נכונה לבקשת מחילה.
|
| |
|
|
|
|
חיילי המילואים המסרבים לשרת בשטחים - הצדק ואף הדין עמם. המצב השורר בשטחים הוא מלכתחילה בלתי-חוקי: שוב, לא משום ששורר שם משטר כיבוש, כי אם משום ששורר שם משטר מפלצתי, משטר אפרטהייד מובהק, המכוון להבטיח את קיומם ורווחתם של 200,000 מתנחלים יהודים הנחשבים אזרחים של מדינת ישראל על חשבון קיומם, רווחתם וחירויותיהם של 3,200,000 פלשתינים שאינם אזרחים של כלום.
|
| |
|
|
|
|
אירוע הרה-משמעות התרחש בישראל במהלך ינואר-פברואר 2002: סירוב מאורגן של מאות אנשי מילואים לשרת בשטחים הכבושים. ה"סרבנים" האלה (כפי שהם מכונים) אינם "פציפיסטים" במובן הפשוט של המילה: בהצהרותיהם הפומביות הדגישו את שירותם הנאמן למדינה במלחמות ישראל נגד מדינות ערב, ולאחדים מהם אף הוענקו עיטורים על הדרך בה מילאו את חובתם באותן מלחמות. הם טוענים בפשטות (ותמיד יש דבר מה פשוט באקט מוסרי) שהם אינם מוכנים להשלים עם העובדה שעליהם להילחם "על מנת לשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל עם שלם".
|
| |
|
|
|
|
ביטחונה של ישראל אינו יכול להתבסס על החרב בלבד אלא על צדקתנו המוסרית ועל שלום עם שכנינו, במעגל הקרוב ובמעגל המרוחק יותר. משטר הכיבוש מערער את צדקתנו המוסרית ומונע את השלום. על כן, הוא מסכן את קיומה של מדינת ישראל.
|
| |
|
|
|
|
לאחר שנה וחצי של אינתיפאדה, שבהן החברה הישראלית טמנה את ראשה עמוק בחול והתנחמה במסרים המשוכתבים והמגויסים שהועברו אליה דרך אמצעי התקשורת, מלשכתו של דובר צה"ל, באים הקצינים האמיצים האלה, הכתבים-החוקרים של כולנו, ומספרים לנו את הסיפור שכל כתב מתחיל היה יכול להביא מהשטח כבר לפני שנה.
|
| |
|
|
|
|
יגאל שוחט, אל"מ במיל, לשעבר טייס קרבי וכיום רופא, קורא לחיילים לסרב לשרת בשטחים, לטייסים לסרב להפציץ ערים ולנהגי בולדוזרים לסרב להרוס בתים. דברים שנשא בדיון על פשעי מלחמה.
|
| |
|
|
|
כל
הזכויות שמורות 2003