> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת דוד זונשיין
 
 
דוד זונשיין

אומץ לסרב

 

נולדתי בתל אביב. המשפחה ממוצא פולני. החינוך בבית יהודי, ציוני.

הדודה מצד האמא גרה בקיבוץ של השומר הצעיר, בני הדודים שלי מצד האבא פזורים בהתנחלויות רבות בעזה ובגדה. אני בן בית אצלם ואצלם. הכי ישראלי שיש.

 

על המדפים בבית אלבומי ניצחון ממלחמת ששת הימים. לידם מונחים ספרי הקהילות שנספו בשואה. הקהילות של הסבים והסבתות והמשפחה המורחבת.

מהשפלה ומוות, משואה לתקומה, לחיים וניצחון.

 

אני עוד זוכר את הדיונים בבית הספר סביב יום השואה. המורה שאלה אותנו איך הפכו הגרמנים לחיות אדם, ואם זה יכול לקרות לכל עם, ובכל מדינה, אולי אפילו בישראל. ואני טוען בלהט, שיהודי לא יהפוך לחיה, לעולם.

אנחנו שונים, למדנו מההיסטוריה.

 

אני לומד במגמה ריאלית, מרכז שבט בצופים, ונרשם לעתודה (כי לימודים זה טוב וחשוב שיהיה מקצוע), אבל עמוק בלב רוצה כומתה אדומה. רוצה להיות בצנחנים, כמו הצנחנים בכותל, כמו בתמונות שבאלבום הניצחון. ושום דבר אחר לא בא בחשבון.

 אני מחליט לעזוב את העתודה, מתגייס לצנחנים, ומגיע ליחידה מובחרת, בשביל להיות הכי טוב שאפשר, להתנדב, להיות תמיד ראשון.

 

אני מגיע הכי מהר שאפשר לקורס קצינים – ערכים, מוסר יהודי, בטחון ישראל, הצבא הטוב והמוסרי בעולם. על חולצות שאנחנו מכינים לרגל סיום הקורס אנחנו מדפיסים פסוק מספר מלאכי: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח".

 

מהקורס אני חוזר לפקד על צוות צעיר ביחידה. כל אימון ותרגיל מתחילים בחינוך לאהבת הארץ: המקום שבו אנחנו מתאמנים, ההיסטוריה של המקום. כל שישי לפני היציאה הביתה אני מדבר עם החיילים שלי על ציונות וערכים. אני מחנך ומפקד, ספרא וסייפא. ככה צריך.

 

אנחנו משרתים בלבנון, בשנים הקשות שלפני הנסיגה. כל אחד מאיתנו מכיר חברים שנהרגו (גל שישב לידי בכתה, זיו שלמד איתי במגמה). אנחנו יוצאים מלבנון ומועברים לשטחים. כמו בלבנון, האוויר נקי, ההרים יפים, הארץ, ארץ אבות, והחיילים מבצעים פקודות.

אנחנו מתנסים בתחושת הכוח. אני מחליט מי יעבור ומי לא, אם להעביר מזון לכפר השכן או לא, את מי לבדוק ואיזו חנות לסגור. חיילים אינם שואלים שאלות. זו המדיניות וזה מה שעושים. יש לנו מפקדים מצוינים. אנחנו טובים ומוסריים.

 

תהליך ההתפכחות יהיה ארוך וכואב.

 

יום אחד קורא לי המ"פ לאוהל ומודיע לי שהיום בערב המשימה שלי היא ללוות עם הצוות שלי שני רכזי שב"כ למעצר. זוהי פעילות שגרתית. השנה 1995, לפני רצח רבין, ימי אוסלו העליזים – שקט כמעט מוחלט בשטחים. פיגוע ההתאבדות הראשון יקרה שנה מאוחר יותר. אני נוסע בג'יפ למפקדת החטיבה ומקבל מהמח"ט את פקודת המבצע. בלילה אני יוצא עם חיילי לכפר סמוך, מרחק ארבעה קילומטרים מהבסיס שלנו. אנחנו צוות טוב, אולי הטוב ביותר ביחידה. החיילים מקצועיים, ממושמעים ונכונים למשימה, לאחר שהתאמנו לקראתה במהלך כל הבוקר.

בשתיים וחצי בלילה, לאחר שמיקמתי את חיילי מסביב לבית שבו נמצא האדם שבאנו לעצור, אני דופק בדלת ומתכונן לפרוץ פנימה. הדלת נפתחת ומולי עומד אדם כבן 40, הלום שינה, עיניו טרוטות. על הרצפה פרושים מזרונים שעליהם ישנים אשתו וחמשת ילדיו. מלבד המזרונים, פרימוס וכמה בגדים שנמצאים בארון קטן, הבית ריק. העוני מוחלט.

רכז השב"כ מורה לי להפוך את הבית על-מנת להשאיר רושם מאיים על האיש. אני קורא לסמל שלי ומבקש ממנו לחפש בעדינות ולהשיב הכול למקומו. הרכז שומע ומתרגז. זו פקודה הוא אומר לי.

 חמש דקות אחר-כך מתחילה החקירה. את מה שראיתי שם הדחקתי במשך שנים רבות. חוקר טוב וחוקר רע שברו נפשית ופיזית אדם בן 40 לעיני אשתו וילדיו. מרפקים לאף, ברכיים לביצים ולמצח, חתכים בפנים ושברים בכל הגוף הם רק חלק מהמחזה. אני ממלמל לרכזים שהם מגזימים ומקבל את התשובה שתמנע ממני ומעוד רבים לסרב במשך שנים. "אל תתערב בדברים שאינך יודע עליהם דבר. זה צורך בטחוני – מניעת טרור". אני שותק. הבחור מפרכס על הרצפה. דם זורם מאפו. "הוא זימר שמי שמחזיק את המידע הוא בן אחיו שנמצא במרעה לא רחוק מכאן", אומר לי הרכז "הטוב". אנחנו עוזבים את הבית ונעים למרעה מרחק קילומטר מהבית. השעה ארבע בבוקר.

אנחנו מגיעים לשדה ומוצאים ילד, אולי בן 14, שישן ליד הכבשים עם אביו. אנחנו מעירים אותם. הם מביטים בנו בתדהמה גמורה. הרכזים שולחים את האב חזרה לכפר. עדיין חמים מהחקירה הקודמת, הם מתחילים בחקירת הילד.

 

מולנו ילד בן 14. אנחנו 22 אנשים, שפרוסים בוואדי רחב באיזור שכם. 19 מאיתנו מאבטחים, שוכבים במעגל שקוטרו מאות מטרים בעמדות שולטות. שניים חוקרים. אחד נחקר ואני לידם.

אני זוכר את החוקר "הטוב" מוצא גזע עץ בקוטר 20 סנטימטרים, הוא מחזיק אותו באוויר יחד עם החוקר האחר ומושיב את הילד עליו. במשך דקות ארוכות הם מועכים לילד את הביצים. הצוות שלי ואני לומדים לראשונה מהם טלטולי השב"כ המפורסמים. החוקר ה"רע" שיושב ליד הילד מטיח את ראשו בכוח אחת לחצי דקה. 10 דקות אחר-כך הנער מתחיל לדמדם, ומאבד קשר עם הסביבה. 20 דקות נוספות עוברות.

 

הילד שוכב על האדמה מדמם. הרכז מסמן – זזים.

 

אחרי שעה אנחנו בבסיס. באופן חריג אנחנו לא מסכמים את הפעילות וחוזרים לאוהלים. פתאום זה נגמר.

 

במקום הזה, בוואדי ליד שכם, שבו השארנו ילד בן 14 מדמדם ומדמם, נלחם על חייו, הוצת הגפרור שהדליק כמה שנים מאוחר יותר את תנועת "אומץ לסרב".

 

אני משלים את שנת הקבע ויוצא לאזרחות. למרות שאני פטור ממילואים בשנה הראשונה לשחרור, ולמרות הלחץ בשנה הראשונה ללימודים, אני מתנדב ל-45 ימי מילואים. שלושה שבועות בכל סמסטר - אין ולת"מים, אין הקלות, לא מפספס יום.

 

ואז מגיע אוקטובר 2000. במהומות לאחר עלייתו של שרון להר הבית, הורגת משטרת ישראל 13 ערבים ישראלים. עשרות אחרים נהרגים בהפגנות שהתחילו בשטחים. נראה שהציבור להוט לקבל את ההסברים שמופיעים בחדשות – ברק הציע להם את הכול, הערבים לא רוצים שלום, אלא לזרוק את כולנו לים. בפעם הראשונה אני לא קונה את ההסבר.

 

אני לא קונה את ההסבר, שהחיילים נהרגים בשטחים "למען בטחון המדינה", אני לא קונה את ההסבר על הצורך בכיבוש, אני לא קונה יותר את הדיכוי וההשפלה. אני לא מבין איך אני, הקצין הטוב והמוסרי, הייתי שותף לאותם מעשים.

 

אני מחליט החלטה נחושה ודרמטית, כמעט בלתי אפשרית לקצין ביחידה מובחרת: לסרב לשרת בשטחים.

 

חודש לאחר מכן, באוקטובר 2001, אני מקבל צו מילואים לעזה. אני נקרע אך לא מסוגל לסרב. אני מתגייס ומשרת ארבעה שבועות בצומת גוש קטיף כקילומטר מכפר דרום. הבסיס הוא לב התופת של עזה. קומץ זעום של מתנחלים בלב אוכלוסייה של 1.2 מיליון פלסטינים. במשך ארבעה שבועות אני מוביל חיילים למשימות של הרס בתים, עקירת עצים, הרס חממות וסיורים אלימים בשטח. במחסום שמאיישים חיילי, אני מבין לראשונה שעל-מנת להחזירם בריאים ושלמים הביתה אין ברירה אלא להתעמר באזרחים הפלסטינים. מפחד ידיעה על אמבולנס ממולכד אנחנו עוצרים את תנועת האמבולנסים מחאן יונס לעזה למשך שעות. אינני יודע כמה חיי אדם קופדו על ידינו. אני רק יודע שמשימתי העליונה כקצין היא להחזיר את חיילי הביתה. אבל ככה אי אפשר יותר.

 

בסוף המילואים אנחנו חוזרים לבסיס החטיבה בשביל להזדכות על הציוד ולקיים טקס זיכרון לברק מדמון ז"ל שנהרג בתחילת הקו מפגז מרגמה שנפל לידו. ברק מת במקום. בטקס מדברים מפקדי האיזור על ברק שהקריב את עצמו למען קיום יהודי בישראל ועל כך שהוא חולייה בשרשרת הציונות. אני יושב בשורה השנייה, עם דמעות בעיניים, ושולח מבט לאחור, כדי לראות אם אני היחיד ששומע ומבין את השקר הנורא. לא ציונות ולא יהדות, לא בטחון ישראל ולא עתיד המדינה. אלא טירוף של מדינה שמאבדת את עצמה לדעת. מדינה שהמירה את ערכיה הנאורים במשנה דתית, שהפכה את המילה ציונות לשם נרדף להתפשטות, לרמיסה וגזל של עם שכן.

 

בשבוע שאחרי אני מרגיש כמו רוח רפאים. מרגיש שראיתי מה שאסור לראות וזוכר את השבועה הילדותית שמלמלתי לעצמי, כרכב הספארי עבר בפעם האחרונה מבחינתי את מחסום כיסופים: הטירוף הזה חייב להיגמר.

אני מחליט להוציא את צה"ל מהטרוף הזה. בשעת לילה מאוחרת אני כותב את מכתב הלוחמים, שבעקבותיו קמה תנועת "אומץ לסרב".

 

יום לאחר מכן אני פוגש את יניב איצקוביץ', קצין בפלוגה שלי שאיתו חשבתי על הסירוב עוד לפני עזה. אנחנו מדברים על מכתב סירוב פומבי וחושבים על אנשים נוספים. אנחנו מראים לכמה חברים את המכתב ושומעים מהם שוב ושוב עד כמה הם חיכו למכתב הזה. כמה זמן הם רצו לומר: בשם החינוך הציוני והיהודי, בשם הערכים האוניברסליים שהיהדות ידעה להוביל בעבר, אנחנו מסרבים.

 

על המכתב הראשון, שפורסם בעיתון "הארץ", חותמים 50 קצינים וחיילים קרביים מכל יחידות צה"ל. שבוע מאוחר יותר מצטרפים למכתב עוד 50 חיילים קרביים. בשבוע השני חותמים 100 נוספים. הציבור הישראלי מוכה תדהמה.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003