> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת יוסי שלס
 
 

מדוע הכיבוש מוליד גזענות

המשך לדבריו של רון גרליץ (מה שאני עושה קובע את מה שאני חושב):

אין אני מומחה גדול (אמנם למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה, אך טרם הוסמכתי), אולם נראה לי שהדוגמא הפרטית של רון גרליץ מכוונת לתיאוריה פסיכולוגית ידועה בשם "הדיסוננס הקוגניטיבי", שיש לה השלכות מרתקות על שירות חיילינו בשטחים. תיאוריה זו מתארת, בפשטות, את מה שמתרחש בנפשו של אדם שנקלע לסיטואציה שאינה רגילה לו, ומוצא את עצמו חווה חוויות או עושה פעולות שאינן מתיישבות עם הדימוי הרגיל שיש לו על עצמו. למשל אשה שבעלה האהוב מתחיל להכותה, או נער נחמד שחונך לכבוד ונימוס, ההופך לחייל ומוצא עצמו צועק על אישה מבוגרת ברחוב ש"תבין סוף סוף שיש עוצר ושאסור לה ללכת לשום בית חולים".

כל אותם אנשים החזיקו בדימוי עצמי מסוים, חשו שיש להם שליטה במעשיהם ובחייהם, ושבידם היכולת לחיות חיים טובים ומוסריים. כאשר המציאות שוברת את הדימוי הזה נוצר דיסוננס קוגניטיבי בין המציאות לבין הדימוי העצמי. דיסוננס זה חזק במיוחד כאשר הוא נובע מתוך מעשיך שלך, ולא מתוך משהו חיצוני שקורה לך, והדוגמא הקלאסית לכך הוא הדיסוננס של האישה המוכה שגובר כאשר היא מגלה שאין היא מסוגלת לאזור כוח לעמוד מול בעלה או לעוזבו. השאלה "מה קרה לי?" מטרידה יותר מן השאלה "למה עשו לי כך?".

כעת חייב האדם להשקיע מאמץ אדיר על מנת ליישב את הדיסוננס, ולשם כך פתוחות בפניו כמה אפשרויות:
האפשרות הראשונה, הקשה מכולן אך גם הבריאה, ולטעמי גם האצילית בכולם היא לנסות ולשנות את המציאות. אם תבחר בדרך זו תעמוד האשה המוכה מול בעלה, ואם צריך אף תעזוב אותו.
אפשרות שניה תהיה לקבל את המציאות, ולנסות להציל בכל זאת את הדימוי העצמי שלך. אפשרות זו דורשת יצירתיות גדולה משום שעל מנת לא לשנות את הדימוי העצמי שלך אל מול מציאות בעייתית אתה נדרש להמציא סיפורים משכנעים מספיק. הסיפורים המקובלים אצל נשים מוכות שאינן רוצות לעזוב את בעלן המכה נשמעים לרוב בערך כך: "הוא מכה אותי דווקא משום שהוא אוהב אותי", "אסור לי לעזוב כי אז ייגרם נזק לילדים/הוא יפגע בילדים" או "הוא מכה משום שהוא פגוע וזקוק לעזרה, ודווקא אם אשאר ואעזור לו הוא יוכל לצאת מן המשבר והכל ישוב להיות כמו שהיה".

האפשרות השלישית והמדכאת מכולן היא להתאים את הדימוי העצמי למציאות. במקרה הקשה של האשה המוכה תהיה משמעותה של אפשרות זו אימוץ דימוי עצמי נמוך מאוד, ואפילו שנאה עצמית שתפרש את המכות כמשהו "טוב" ש"מגיע לי".

איך כל זה רלוונטי לשירות צבאי בשטחים, ולשירות צבאי בכלל?

לא קשה לראות שדיסוננס קוגניטיבי הוא מנת חלקו של כל חייל כמעט הנכנס לשלב הטירונות. המעבר החד והחריף בין העולם הדמוקרטי והליברלי שבחוץ אל עולמו של סמל המחלקה ("מעכשיו נמצאים כאן רק אני, אתם ואלוהים" זוכרים?) מציב קושי קוגניטיבי גדול בפני כל אחד. אמנם לרובנו ברור שאנחנו נמצאים כאן מסיבות חשובות מספיק (חשובות יותר גם מסמל המחלקה), ועל כן אין בעצם הסיטואציה סתירה לדימויינו העצמי, אבל הסגנון, הסגנון… מי לא התפלל בסתר ליבו שיפסיקו להציק לו כבר, ילמדו אותו את מה שהוא צריך לדעת ורק יצביעו לפניו על מי הוא צריך לירות.

אבל סמל המחלקה היה חכם יותר מכולנו. הוא ידע שלא מספיק לחייל לדעת איך לירות ואפילו איך להסתער, ומשום כך הוא עשה ככל שהוא יכול על מנת למרר את חיינו ולהעמיד מולנו את הדיסוננס במלוא עוזו. המעטים מאתנו שהתמודדו עם הדיסוננס על פי האפשרות הראשונה ("נשברו" או "השתמטו") או השלישית ("התחרפנו") נפלטו מן המערכת. כל השאר בחרו באפשרות השניה ולימדו את עצמם דרכי חשיבה חדשות שיעזרו להם להתמודד עם הדיסוננס, וישיבו להם על השאלה "למה אני סובל?". תשובה מקובלת אחת היא "אני עושה את זה על מנת להוכיח לעצמי שאני מסוגל", תשובה אחרת היא נחמת החפ"ש, או במילים אחרות "עוד לא נולד הב"ז שיעצור את הזמן", כלומר להוריד את הראש ולחכות שכל זה ייגמר. שאר התשובות המקובלות מרכיבות, למעשה, את "רוח צה"ל":
"אני עושה את זה בשביל המדינה"
"אני עושה את זה בשביל החבר'ה"
"אני עושה את זה כי חייבים למלא פקודות" וכו'.

ומה מתרחש בנפשו של "דני", בחור נחמד ומנומס מבית טוב, הנאלץ לומר לעבדאללה בן החמישים תושב חברון שאסור לו ללכת היום לעבודה, ועל כן הוא לא יוכל (שוב) להביא אוכל ילדיו, משום שמתנחלי תל-רומידה עושים תהלוכת פורים חגיגית דרך העיר, ועל כן הוא חייב להישאר בעוצר?

ובכן- זה תלוי מי הוא דני. אם אופיו של דני חלש (וישנם כאלה) הוא יבחר באפשרות השלישית ויתאים את דימויו העצמי למציאות, כלומר יגיע למסקנה (לא בהכרח מודעת) שאם הוא עושה דברים "לא נחמדים" על בסיס קבוע, הרי שזו היא דרך ההתנהגות המועדפת, ומכאן שגם דני יהיה, מעתה והלאה "לא נחמד". השפעות מסוג זה ניתן לראות היטב בהתנהגותו הידועה לשמצה בכל העולם של "הישראלי המכוער". צורת החשיבה המתאפיינת בהנחה הבסיסית ש"הסביבה חייבת להיענות לרצוני בגלל שמגיע לי/ אני צועק בקול רם/ אני מרביץ" כבר הגיעה אצלנו לביטויים חריפים בדמות רצח על מקום חניה, אולם גילוי מוחלש שלה, למשל הביטוי הידוע "אני לא פראייר", כבר חלחל אל כולנו. אפילו אם רק חלק מועט מן החיילים המשרתים בשטחים פותרים את הדיסוננס באפשרות השלישית (ונעשים "לא נחמדים"), הרי שמדובר בכמה מאות או אלפי חיילים שאני באופן אישי לא הייתי מעוניין לפגוש בהם, וקל וחומר שפלסטיני לא יהיה מעוניין להיתקל בהם ליד ביתו. אלו הם אנשים חלשי אופי ומסוכנים שיורים, מכים, משפילים ומציקים, ולא רואים בכך כל רע. האם אלו בודדים? לא בהכרח, אם נזכור שמדובר בלחץ מנטלי גדול מאוד, סביבה אלימה, ובגיל צעיר ולא מגובש מספיק.

מה קורה אם חיילנו "דני" הרואה עצמו כאדם מוסרי, מבין שמעשיו אינם מוסריים, אבל הוא עדיין מוצא עצמו ממשיך ועושה אותם? עדיין פתוחה בפניו האפשרות השנייה, כלומר לספר לעצמו סיפור. מגוון הסיפורים הוא עצום, וניתן ללמוד הרבה על "דני" על פי סוג הסיפור שהוא בוחר לספר לעצמו. חייל מוסרי עשוי לומר לעצמו שאין לו ברירה אלא להיות שם, וינסה בזמן שהוא נמצא בשטחים לנקות את מצפונו בכך שינסה להיות כמה שיותר עדין כלפי האוכלוסייה האזרחית, אולי יעלים עין פה ושם ויעביר במחסום מכונית שלא היה אמור להעביר, ואולי אפילו יפנה לפעילות פוליטית עם שחרורו. דרך חשיבה זו אינה נפוצה, ואולי משום שזו הדרך הקשה מכולן. ל"דני המוסרי" לא ממש נפתר הדיסוננס ברמה היום יומית, משום שעדיין הוא נאלץ להמשיך ולבצע פקודות שאינן מוסריות בעיניו, ואין זה משנה עד כמה ינסה להיות אדיב בשעה שיבצע אותן. הוא חי בקונפליקט כואב, שרק אדם בעל אופי יציב וחזק במיוחד מסוגל לחיות אתו לאורך זמן. לעם ישראל סגולות רבות, אולם אין אני סבור שמרבית בניו ובנותיו בסביבות גיל 20 קורצו מן החומר שמאפשר קיום עם קונפליקט שכזה.

כמה אירוני הוא שזהו בדיוק הדגם שמנסה הצבא להנחיל, וכמה אין זה מפתיע שהוא נכשל בכך שוב ושוב. קצין חינוך ראשי תא"ל אלעזר שטרן פרסם לא מזמן איגרת למפקדים בה הוא מורה להם לתת מקום ללבטים של החיילים, להקשיב למצוקתם ולעודדם להמשיך במשימה תוך גילוי הבנה לקשייהם המוסריים. מה בעצם רוצה תא"ל שטרן? אולי שהחיילים יבינו שהם חייבים לבצע את המשימות הלא מוסריות, אבל שזה בסדר שלא נעים להם עם זה. הוא הופך את הדימוי "יורים ובוכים" מהגזמה צינית לאידיאל. אני מעריך את ניסיונו להתחשב במוסריותם של חיילינו, אולם אני זועם על הממשלה שבמקום לפעול על מנת לפתור את הקונפליקט היא מטילה את כל כולו לפתחו של הצבא, ודורשת מן החייל הפשוט שילמד לחיות איתו.

מה עושים שאר החיילים, כלומר אלו שאינם מל"ו צדיקים נסתרים המסוגלים להמשיך לירות ולבכות בלי לאבד את שפיותם? ובכן, חיילים אלו מספרים לעצמם סיפורים אחרים לחלוטין, בהם הם מסבירים לעצמם שמה שהם עושים הוא בעצם לא כל כך נורא כי, למשל, לפלסטינים זה לא באמת מפריע: "הם בעצם מעונינים להיות תחת שלטוננו, הם יודעים שתחת שלטון ערבי יהיה להם יותר גרוע", "לאורך כל ההיסטוריה הם היו כבושים, הם רגילים לזה"; או שרק אם הם יושפלו עד עפר יהיה שקט: "שיבינו לא להתעסק איתנו". יש הבונים תיאוריות אסטרטגיות כמו: "אנחנו יוצרים לחץ על האוכלוסייה, על מנת שזו תיצור לחץ על ההנהגה" (מגוחך ומזוויע ככל שזה נשמע, זו היתה צורת החשיבה הצה"לית בכמה מקרים); ויש כאלה הנתלים בפוליטיקה: "גם כשהצענו להם הכל הם תקפו אותנו", או בניתוחים סוציולוגיים: "כל הערבים רוצים להרוג את כולנו". חיילים אלו, במקרה האחד, רואים בהתעללות באוכלוסייה רע הכרחי, ובמקרה האחר מצב חיובי שיש להמשיך בו.

כל צורות החשיבה הללו אינן, לצערי, כל התמונה כולה, משום שחלק מחיילי צה"ל, ומעם ישראל כולו, נוטים לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי שלהם על ידי חלוקת המוסר לשתי מערכות נפרדות. מבחינתם אין שום קושי בכך שהם מתעללים באוכלוסייה אזרחית. אמנם אמא למדה גם אותם שעליהם להתנהג בנימוס כלפי אנשים זרים, אבל אמא התכוונה למשהו אחר. אמא התכוונה ליהודים. ליהודים יש זכויות, ואילו הערבים הם אחרים מאיתנו: "הם רעים", "הם מבינים רק כח", "הם צמאי דם", "הם פרימיטיבים", "הם מלוכלכים".

עצוב לי לומר זאת, אבל מבחינה פסיכולוגית זהו הפתרון הפשוט ביותר, ואולי המפתה ביותר, משום ששאר הסיפורים שחיילים מספרים לעצמם אינם פותרים את הדיסוננס לחלוטין כי הם שנויים מדי במחלוקת, פוליטיים מדי או מסובכים מדי. מבחינתו של החייל שגדל בסביבה האלימה המקובלת בבתי הספר, בבתים, במרכזי הבילוי ובמגרשי הכדורגל שלנו הפתרון הטבעי ביותר לדיסוננס הקוגניטיבי הוא לומר לעצמו "אני מתעלל באוכלוסייה האזרחית משום שאני שונא אותם, ואני שונא אותם כי הם ערבים".

זה הוא האופן בו מוליד הכיבוש, כהכרח פסיכולוגי, גזענות. וגזענות, או אלימות בכלל, לא ניתן לפשוט יחד עם המדים. היא מחלחלת בתוכנו כמו סרטן, ומקצינה מראש את דעותיהם של הדור הבא של החיילים הנשלחים לתחזק את הכיבוש. אותם חיילים הופכים, ככל עם ישראל, קיצוניים יותר ויותר, והחוויות שהם חווים בשטחים רק משקות את זרעי הגזענות איתם הם מגיעים מהבית, וכך הם שבים גזענים מתמיד לביתם, והמעגל הנורא חוזר שוב ושוב על עצמו.

אבל, כמעט שכחתי, עדיין פתוחה בפני "דני" האפשרות הראשונה לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי (אתם עדיין זוכרים שהיו שלוש אפשרויות, נכון?). הוא יכול להתחזק כארי ולנסות לשנות את המציאות במקום למכור את מצפונו.

הוא יכול לסרב.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003