> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת יניב איצקוביץ
 
 

בחזרה לשטחים

ההווה, כך אומרים, הוא מה שמוגדר בכל רגע על-ידי העבר שמאחוריו והעתיד שלפניו. העבר הוא מה שכבר היה וממילא ידוע, העתיד הוא מה שיהיה וניצב כתעלומה, וההווה מתנדנד ביניהם ללא הרף, בין המוכר לנסתר.

בימים טרופים אלו נדמה כי אפילו מימדי הזמן שינו את אופיים: העתיד כבר ידוע ומתבהר מדי יום ביומו, ורק העבר מתריס ומקומם כמעט בכל רגע: מה עשינו? מה גרם לכך? מה היה הרגע שבו החלטתי לסרב? ואני , שיושב עכשיו וכותב שורות אלו, מנסה לומר לעצמי: עזוב! לך קדימה! חשוב על העתיד! אבל מיד לאחר מכן אני חוזר שוב לשאלות הבסיסיות ביותר, לכל אותן שאלות שכבר עניתי עליהן אתמול, ואענה עליהן היום, והן שוב יחזרו מחר: למה? למה דווקא כך? למה דווקא עכשיו?

והנה שוב עולים בראשי הטיעונים שאני נוהג לומר בכל הזדמנות: גבולות הציות לחוק והחובה לסרב, הציונות המוסרית והיהדות הערכית שבשמה אנו נלחמים, חוסר היכולת לבצע כיבוש נאור ולחיות בנאורות כבושה. ובעיקר שאנו עושים את המעשה הכי נכון עבור הדמוקרטיה ומדינת ישראל, מפני שתבשילי המטבחון לא הותירו לנו ברירה אלא לסרב. והנה שוב, אחרי שאני עוצר כדי לקחת אויר, אני מוצא עצמי בחוסר סיפוק מוחלט לנוכח הטיעונים הטובים שהעליתי, הטובים מדי.

ולרגע, אני מניח את העט בצד וחושב על עצמי שם, במדים. תפסיק לחלום, אני גוער בעצמי, הרי התכוונת לכתוב מאמר אידיאולוגי. אבל אתה עדיין עומד שם, שומר במחסום, עם שכפ"צ וקסדה, ומשהו בתוכי אומר לי אתה חייב לחזור לשם. כן אתה. לא המדים שלבשת כשחתמת על המכתב, לא המאמרים של ב. מיכאל שהתרפקת עליהם פעם אחר פעם. אתה חייב לחזור לשם. ממש ככה. ללבוש מדים, לשמן את הנשק ולעלות על האוטובוס לכפר דרום. אתה חייב למדוד את האפוד שמתאים לך, למלא את המימיות, אתה חייב לחזור שם למחסום ולו לכמה רגעים. אתה חייב לחיות מחדש את מה שלא תוכל לחיות עוד - אתה מוכרח לחזור להיות חייל קרבי בשטחים.

אני מכריח אותך לחזור לשם בשביל העתיד. אני מכריח אותך לעמוד שם כדי שהטיעונים שלך יחזרו להיות אמיתיים, מהלב, מהכאב שהביא אותך לאן שהגעת. הנה, סוף סוף נוח לך. אתה בין חברים. ניר משמיע בכריזה קריאות "וואקף", ורן מקלל את המתנחלים הבני זונות שהחליטו לשבת להם בפאתי חאן-יונס ולסכן אותנו. אריק אומר שזה לא קשור לפוליטיקה וחייבים להגן על כל אזרח ישראלי, ואתה שותק וחושב כמה אתה אוהב אותם. הם חברים שלך והם יקרים לך. את חלקם אתה בכלל לא מכיר טוב ובאזרחות אפילו אין לכם קשר, אבל אתה בכל זאת מוכן להגן עליהם בגופך. אתה מכיר את האנשים האלה, שכל פעם באים למילואים. אתה מכיר את האנשים האלה מהסדיר - אלה שמתנדבים לשמור כשזה הכי לא נוח, אלה שהחליפו אותך באלונקה כשהגב שלך נשבר. לפעמים בא לך ממש לחבק אותם ולהגיד להם שאתה אוהב אותם, שהם יקרים לך, שאתה תעשה הכל שלא יאונה להם כל רע. אבל משום מה אף פעם לא אמרת את זה.

שמת לב מה אתה עושה? אתה עוצם עיניים. לרגע לא דיברת על האנשים שעוברים במחסום. אתה רגיל להדחיק את זה. זה לא בסדר, אתה יודע, תמיד ידעת, אבל אתה סומך על זה שבסוף ימצאו פתרון. הם מסתכלים לך בעיניים כשהם עוברים שם, ואתה מתחמק מהמבט או מסתכל חזרה בביישנות. אתה לא יורה עליהם, אתה אפילו קצת סקרן לראות מי הם, אבל אתה בעיקר מתבייש, פשוט מתבייש. אתה סופר שלוש שעות עד שהרכב האחרון מגיע למחסום. שלוש שעות שהוא מחכה כבר כדי לעבור...

תפסיק רגע! אתה מדבר שטויות! יש עליך מדים ירוקים ואתה אוהב את צה"ל, כל כך אוהב את צה"ל. אתה זוכר את האולם הגדול בבה"ד 1 שתא"ל שטרן היה מדבר בו על ציונות וערכים. אתה זוכר את טקס ההשבעה בכותל שחילקת לחיילים שלך תנ"ך ונשק. אתה זוכר את מורשות הקרב של המתלה ושל הל"ה, שם שילמו חיילים מחיר כבד על שלא הרגו את רועה הצאן. אתה אפילו מרגיש מחדש את האהבה הגדולה שלך לצה"ל, אהבה שממלאת את ליבך ורגשותיך עד עצם הרגע הזה.

מחליפים אותך בשמירה. אתה יורד מהמחסום והתנועה עוצרת. רכב פלשתינאי עובר את הקו ונשמעת יריה באויר. הפלשתינאי מבין מיד ונסוג לאחור, מפוחד. הילדים מאחור נשכבים על הרצפה, אחד מהם בוכה, והשאר קמים להסתכל בסקרנות מהחלון. לא ירינו עליהם, אתה אומר לעצמך, זה רק ירי לאזהרה. אתה חוזר לבסיס, החברים הולכים קצת לפניך. רן הולך להתקלח, אריק הולך להתקשר לאישה, ואתה מסתגר קצת בתוך עצמך. רגשות רבים ממלאים אותך. לא, זה לא פחד. אתה אוהב ושונא, אתה אזרח וחייל, אתה אדם וקצין. אבל תמיד זה בא ביחד ואף פעם לא אחד מול השני, אז מה השתנה פתאום? מה אתה מרגיש? הרי לצה"ל הלכת כי אהבת את המדינה. את צה"ל אהבת כי צה"ל שמר על המדינה. את צה"ל אתה עדיין אוהב כי צה"ל הוא חלק בלתי נפרד ממך. אז למה, למה אתה לא מסוגל להמשיך?

אתה שוב יושב בחדר וכותב. ברדיו משמיעים את דבריהם חברי הממשלה. דני נווה, אביגדור ליברמן ואלי ישי אומרים עליי ועל יתר הלוחמים שחתמו על המכתב, שאנחנו מפוררים, מחלישים וסודקים. אני מקשיב להם הפעם בריכוז וברצינות. אינני מבטל את דבריהם, אני פשוט מאזין לקול המנהיגים שלנו. הם לא מכירים אותי, רואים זאת מיד. הם מדברים עליי כאילו הייתי זר כאן, כאילו אינני מכיר את ארצי. אני מקשיב לדבריהם ורואה כמה הם רחוקים ממני. איך בדבריהם אין כאב, איך בקולם אין יושר. הם מרשים לעצמם לדבר כי אצלם הכל מותר וכל חלקה קטנה של כבוד כבר הושחתה מזמן. הם לא מכירים אותי ומדברים עליי כאילו מעמדם מקנה להם את הזכות לקבוע את זהותי. הם לא היו שם כשהלכתי עם חיילי בניווטים, הם לא החליפו אותי באלונקה במסעות הקשים, הם אפילו לא יודעים מהו קושי וכאב והקרבה ונתינת אמת. הם מדברים על חוסן לאומי ועל צה"ל חזק. הם מדברים על זה שנתנו להם הכל ואין למי לתת. הם מדברים על מה שצריך לעשות ולא עושים. הם מדברים על הכרעה צבאית, כמה שיותר מהר, כמה שיותר חזק.

תפסיקו לדבר ככה, מתחשק לך לצעוק, צה"ל הוא צבא הגנה לישראל. אבל פתאום אתה מבין, אתה באמת מבין, שלהם הרי לא איכפת מצה"ל. להם לא אכפת שמצלמים את החברים שלי נכנסים לבתים וצועקים על אזרחים חפים מפשע. להם לא אכפת שהילדים שלנו מחריבים מטעים ובתים. להם לא אכפת שטובי הבנים שלנו נאלצים לפשפש במגירות התחתונים של הפלשתינאים בחיפוש חסר תוחלת. להם לא אכפת שהאחים שלנו עומדים במחסומים ונהרגים. והנורא מכל הוא שלהם לא אכפת שהילדים היקרים שלנו עושים את כל הדברים האלה בשמם, מבלי להבין אפילו מה הם עושים. אני מקשיב למילים של השרים שלי, כמו בתהלוכה של שיכורים, ואני מבין כמה זה ברור שלהם כבר לא אכפת גם אם המחיר יהיה קשה מנשוא.

אתה עולה שוב למחסום - אין לך ברירה. לידך ולצידך אנשים יקרים מפז. אבל בתוכך מקוננת אש - לא של שנאה, אלא של געגועים. אתה אוהב את צה"ל והסמלים והאנשים הנהדרים, אבל אתה לא יכול יותר לשבת בשקט כשאתה רואה למה הפכו את הצבא שלך - למה הפכו אותך. אתה מסתכל סביב, קצת מעבר לאנשים, ואתה רואה ליד המחסום שטח ענק מחושף, כמו עיר רפאים, שפעם היו בו בתים ומילאו אותו חיים. אתה רואה מלחמות אינסופיות, אתה רואה מחסומים מתמשכים. אתה רואה איך משתמשים בחברים שלך למטרות פוליטיות מטופשות - ימי שקט שויתרו עליהם, קלף מיקוח לעתיד, ועוד כמה מילים שאינך יכול לשמוע עוד כאילו היו אמת. ופתאום אתה מבין, אתה פשוט מבין.שאתה נלחם בשביל הצבא שאתה אוהב. הרי לא קרעת מעצמך שום קריעה, אלא שימרת בתוכך את האמת שלשמה התנדבת לצנחנים, שלשמה היית ואתה עדיין מוכן לשלם מחיר יקר.

והנה, עוד כמה רגעים אמורים לבוא להחליף אותך ואתה יודע שזאת השמירה האחרונה שלך בשטחים. רן מרגיש שמשהו קרה ושואל אם הכל בסדר, ואתה אומר שכן ומנסה לחייך. הוא אומר לך שאף פעם לא ראה אותך ככה, מסוגר קצת ושקט, ונדמה לך שהוא יודע כבר מה אתה עומד לעשות. ואתה, שאף פעם לא עשית את זה, ואף פעם לא חשבת שתעשה את זה, אתה יודע שאתה חייב לעשות את זה עכשיו בשביל צה"ל ובשביל המדינה. אני מזדכה על הנשק ומסיר לעת עתה את מדי המילואים, אבל אני עוד לא חוזר הביתה כי הבית יכול לקום רק כשיחזירו לי את צה"ל. וברדיו ליברמן קורא לשלוח את החיילים רחוק רחוק, ואלי ישי מסכים שזה הולך להיות ארוך מאוד מאוד, ואני רוצה חזרה את המולדת השפוייה קרוב קרוב. וכך, אני חושב, מעשה הסירוב הולך ומתבהר לי. לפחות עד המסע הבא לשטחים.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003