> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת יאיר בוסתן
 
 

מתי מתנוסס דגל שחור?

הציות לחוק הנו ערך יסודי במדינה דמוקרטית. החוק מחייב אותנו לשרת בצבא. כחיילים אנו מחוייבים לציית לפקודות. הציות לחוק יקר לי מפני שהדמוקרטיה בישראל יקרה לי, ויציבותו של המשטר בישראל יקרה לי. הציות לחוק הנו ערך יסודי עבורי באופן אישי. אם כך, עלי למלא את פקודות הצבא בלא ערעור. למלא פקודות, כלומר לפעול, לבצע, לעשות בעצמי, במו ידי, את מה שמפקדי מורים לי. עלי למלא פקודות.

ועם זאת, אני יודע כי לא אוכל לטעון להגנתי ביום מן הימים כי עשיתי דבר מה מכיוון שמילאתי פקודה. זאת אם, כלשון בית המשפט העליון, התנוסס מעל הפקודה דגל שחור. אם בפועל מילוי הפקודה היה כרוך בביצוע פשע, אם בפועל מילוי הפקודה אינו מוסרי, אם אני נדרש בפקודה לעשות מעשים שאדם מוסרי ראוי לו שירחק מהם, אסור לי למלא אותה!

מתי מתנוסס דגל שחור מעל לפקודה? הרי אינו נראה בעין, הוא מופיע לנגד עיניו של המצפון. מדינת ישראל לא רק שאינה אוסרת על חייליה לבחון באמצעות מצפונם את הפקודות שהם מקבלים - היא תובעת זאת מהם. אם כן מתי מתנוסס הדגל השחור? טבח הוא מקרה ברור - לא חוקי. לרוקן כפר מתושביו ולמחקו מעל האדמה? מריח לא חוקי. מחצית הכפר? 20-30 בתים? אבל דברים כאלה מבוצעים ממש בימים אלה בשטחים הכבושים. צה"ל מורה לחייליו בשטחים היום למחוק 20 בתים (20 לפי דובר צה"ל, 70 לפי מקורות אחרים) משיקולי בטחון. קוראים לזה "חישוף" ואפשר שזה אכן משפר את מצב הבטחון בנקודה מצומצמת לפרק זמן מצומצם. ודאי לא את מצב הביטחון בכלל. האם גם בתים של יהודים נמחקים משיקולי ביטחון?

כשאתה נכנס אל השטחים כחייל, אתה נכנס ככובש, אתה חמוש למול אוכלוסייה שאסור לה להתחמש, אתה מטיל אימה. אם מי שמביט בך אינו מתרפס, הרי שהוא שונא. אלה שתי האפשרויות היחידות העומדות בפניו – להתרפס, או לשנוא. למען הדיוק, הוא שונא בכל מקרה. שתי האפשרויות הן להתרפס ולשנוא, או להתקומם ולשנוא. הכובש תובע ממנו להתרפס, לבטל את כבודו, את בטחונו, את קניינו, בפני בטחונו וכבודו של הכובש. אם הוא מתקומם, הוא נדון אוטומטית לענישה, ובימים אלה סביר שדינו מוות.

בינינו הישראלים, יש אנשים נאורים המכירים בזכותם של הפלשתינים לתבוע להם זכויות הגדרה עצמית ולהתקומם נגד הכיבוש, אך אין חולק על כך, ואני ודאי לא חולק על כך, כי אלה המשתמשים באלימות כנגד אזרחים הם בני עוולה. כי טרוריסט המתפוצץ באוטובוס ורוצח חפים מפשע הוא בן מוות, וכך גם שולחיו והמסייעים לו. הטרוריסט מתפוצץ על מנת להפוך את חיינו לחיי אימה, לעשות אותנו למפוחדים ומוגבלים. הוא רוצח חפים מפשע כדי להפוך את חיי כל השאר לבלתי נסבלים. ומה בדבר החפים מפשע הנהרגים מפגז טנק שלא פגע במטרתו (אתמול)? האם אלה קורבנות טרור?

קרוב ל-1000 פלסטינים נהרגו מאז התחילה האינתיפאדה הנוכחית. יותר מפי 3 מן הישראלים שנפגעו בה, מתוך אוכלוסייה הקטנה בערך פי 2. כלומר סיכוייו של פלסטיני להיהרג גדולים בערך פי 6. הוא, לרוב, אינו יודע איפה ומתי זה יקרה ממש כשם שאנו איננו יודעים היכן יתרחש הפיגוע הבא. פלסטיני חי כשהוא טובע באימה, ומטיל האימה, הטרוריסט עבורו, הוא חייל צה"ל יושב בטנק, החולף בכביש, העומד במחסום, הטס באוויר, או המפליג בים. הוא לא יודע מי מהם הולך לפגוע בו (במסגרת תפקידו כמובן, ושלא מתוך כוונה לפגוע בחפים מפשע).

חיילי צה"ל נוכחים בשטחים על מנת להכניע. לא על מנת להכניע צבא אויב על-ידי שיתוק יכולותיו הטקטיות, אלא על מנת להכניע התקוממות עממית, לשבור את רוח ההתקוממות ולהוכיח כי המילה האחרונה, המילה האלימה האחרונה, תהיה שלנו. החייל הישראלי הנמצא בשטחים במגע עם האוכלוסייה הפלסטינית הוא נוכחות אלימה גם כשאינו מפעיל אלימות. פשוט משום שהוא חמוש והם אינם, משום שהוא פוקד והם סרים לפקודתו בדרכם ליום עבודתם. תמיד קיימת שם האפשרות של אלימות, ולעתים היא מתפרצת בדרכים ובדרגות שונות.

במהלך חודש דצמבר האחרון, במסגרת שירות מילואים, זכיתי לשמוע כמה מילואימניקים משתעשעים בזכרונות מימים עברו, ימים של טרם ההתקוממות הפלסטינית. הם נזכרו, מצחקקים, איך כששירתו בדבור, נהג אחד ממפקדי המילואים לעבור ליד סירות דיג, כך ששובל הדבור ימלא אותן במים. במקרה אחר הוא ניגש לסירת דיג והחרים את כל שלל הדיג מהסירה, כי התחשק לו לאכול דגים לארוחת ערב. צחוקים. היום איש כבר אינו מתקרב לסירות וממלא אותן בשובל של מים. הן עלולות להתפוצץ. לזה קוראים מאזן אימה. היום מתחרים ארגוני הטרור וצה"ל מי יטביע את חיי העם השני באימה גדולה יותר.

ראש הממשלה, מר אריאל שרון, טוען כי הסירוב להשתתף בחינגת הדם מחזק את ארגוני הטרור. אבל לא היא. הריסתו של בית מחזקת את ארגוני הטרור, כל אח צעיר שנהרג בטעות עליה מתנצל דובר צה"ל, מחזק את ארגוני הטרור, כל השפלה של אב במחסום לעיני ילדיו, הכליאה של עם שלם בגטאות מוגבלים בלא יכולת תנועה, בלא עבודה, כשאין לו שום דבר להפסיד - אלה מחזקים את ארגוני הטרור. מספר המתנדבים להתאבד גדל פלאים במהלך השנה האחרונה, הרבה בטרם קמו חיילים ישראלים ואמרו כי אינם מוכנים להיות מטילי אימה, דהיינו טרוריסטים, בשליחות ממשלתם. עידוד הפלסטינים (והסירוב אכן עשוי לעודד את הפלשתינים) אינו זהה עם עידוד ארגוני הטרור. הייאוש הפלסטיני, לא התקווה, הם שמחזקים את ארגוני הטרור. הסרבנות נותנת עידוד לפלסטינים תומכי שלום ומספקת להם טענה חזקה אל מול סביבתם.

האם לא רצוי שקצינים וחיילים בעלי רגישות מוסרית גבוהה יהיו בשטח, על מנת למנוע אלימות מיותרת, על מנת לדווח על מקרי חריגה מן הכללים?

הדיכוי, והאלימות הדרושה לקיומו, מתקיימים במסגרת הכללים. אפילו החריגות, סיפורי הזוועה על החייל הסדיסט שקיבל לידיו לפתע כוח כמעט בלתי מוגבל על אוכלוסייה שלמה, בנויות אל תוך הכללים. אולי תוכל לדווח עליו, אבל לא למנוע את נזקו. ולאחר שתדווח? אולי, במקרה טוב, מישהו ייענש. שום טובה לא תצמח מכך לא לפלסטיני שהתעללו בו (או רצחו אותו) ולא לעם ישראל. יתר על כן, במצב בו כל פלסטיני הוא מחבל פוטנציאלי, מצב אליו הגענו זה כבר, הרי במגע עם האוכלוסייה הפלסטינית על לבך להיות ערל, שכן אחרת אתה מסכן את חבריך ופקודיך.

מבחינת הפלסטיני שבא במגע איתך, ואשר לא ניחן ביכולת קריאת מחשבות ואינו יודע כמה רגיש, הומני ונאור אתה, אתה נציגה של האימה ממש כחייל הסדיסט. הוא לא יודע מאיפה ייפגע, הוא אינו יודע למי לב מלא רחמים, ומי מלא בוז ומחשבות רצח. החיילים הם הכיבוש. מדים, נשק, נכונות לפגוע אם רק ייסע מהר מדי, ידבר בקול רם מדי, או סתם לא ימצא חן בעיניהם. כוח כמעט בלתי מוגבל ואימה גדולה ואפלה.

מעל פעילות צה"ל בשטחים, מעל עצם נוכחותו שם ככובש המנסה לדכא את האוכלוסייה הכבושה ולשבור את רוחה באמצעות מניעת תנועה, אלימות ברוטאלית הכוללת הרג מיותר, הרס בתים ורכוש, והשפלה מתמשכת - מתנוסס דגל שחור ענק. אין צורך להיכנס אל השטחים כחייל על מנת להבחין בצלו המאיים. אין צורך להתקרב עד שהדגל הופך לרטייה מעוורת, ורק כשהחושך מוחלט להזדעק. אסור לעצום עיניים ולהתגדר בחובת מילוי הפקודות שעה שהצבא מדכא, משפיל ורומס את זכויותיהם של מיליוני בני אדם. משטר דמוקרטי מאבד את בסיסו המוסרי כשממשלו מדכא, משפיל ורומס עד עפר את זכויותיו של עם אחד, על מנת לאפשר חיים נעימים לבני העם השליט.

מספר משטרים דמוקרטיים הידרדרו להם במהלך המאה העשרים אל אפלה מוחלטת, מכיוון שקציני צבאם העמידו את ערך מילוי הפקודה מעל לערך שמירת זכויות המיעוט וזכויות האדם בכלל, או לא הביאו ערכים אלה כלל לידי עימות. כדי לשמור על הדמוקרטיה על כל אזרח ואזרח, אך יותר מכך על המשרתים בצבא לזכור ולשמור תמיד את כל מכלול הערכים עליה היא מושתתת. לאחר שעימתתי ערכים אלה, השמירה על זכויות האדם והשמירה על החוק, לאחר שבחנתים היטב, אני סבור שזוהי חובתי ללכת אחר צו מצפוני ולא לקחת חלק בלחימה מעבר לקו הירוק. דגל שחור מתנוסס מעל לחימה זו, ומישהו חייב לראותו.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003