> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת ישיב כהן
 
 

לכל האנטי-סרבנים

הרשימה הבאה מופנית אליכם, האנטי-סרבנים. הצורך בכתיבתה עלה בי לאחר ויכוח שניטש ביני ובין חבר קרוב, אחד מכם.

לדעתי, ההבדל המהותי בדעותינו נובע מההיררכיה שאנו עושים בין דמוקרטיה לבין הומניות וגזענות. אתם תקדימו את הדמוקרטיה. תמקמו אותה לפני ההומניות, לפני האנטי-גזענות. ההשוואות של השבועות האחרונים לגרמניה הנאצית סבות סביב העניין הזה בדיוק. אתם רואים מול עיניכם את אושוויץ ובכך מחמיצים את כוונת ההשוואה. המשווים (ואנוכי) רואים את הרייכסטאג. ההבנה שהרייכסטאג עומד בבסיס אושוויץ היא הקריטית. הדמוקרטיה בבסיסה של הגזענות.

אנשים מתייחסים אל הדמוקרטיה כאל קודש הקודשים. זו טעות. הדמוקרטיה אינה הטוב במילואו, אלא הרע במיעוטו. היא המשטר היחיד מאלה הריאליים המשיק לתחומו של הטוב. משיק. מכאן גם תפקידה הקריטי כל כך של התקשורת ככלב-שמירה - הצורך האדיר לדאוג ולשמור שהדמוקרטיה לא תתרחק מאותה נק' השקה. כיום אנו בעיצומה של הפלגה ארוכת טווח, הולכים ומתרחקים מחוף המבטחים הזה.

ההבנה שבגרעין הדמוקרטיה, בדבר הרעיון שהשולט אמור לפעול למען הנשלט, שצריכה להיות זהות-אינטרסים ביניהם, הבנה זו נזרקה לפח ב-67'. כך נוצרה כאן דמוקרטיה ללא גרעין. פרי-ביאושים המצמיח דיכוי, קולוניאליזציה, רציחות פוליטיות ותא"לים-במילואים עם בעיות גבריות. מי שלא רואה את קו הסרגל העובר בין התחנות המרכזיות הללו בדמוקרטיה הישראלית, פשוט מסתכל הצידה. קריאתנו היא להסתכלות נכוחה.

הכניסה לג'נין היא ביטוי נוראי ומובהק של הדמוקרטיה הטרגית הזו. בכותבי על הישארות בנק' ההשקה, כוונתי היא לאותה נק' תבונית, רציונלית, בה רעיונות כגון חרות ושוויון הן אפשרויות ריאליות. הכניסה לג'נין היתה תגובה אמוציונלית. הנאציזם דיבר אל הלב הגרמני ולא אל הראש. השואה היתה נצחונו הנתעב של האיד על התבונה. השמחה על ההריגה בג'נין (כמו גם ההריגה עצמה) היא תגובה אמוציונלית. השמחה הזו פושה בליבו של הציבור וניבטת אליו מכל ערוץ טלוויזיה ישראלי. התנהלות החיים ההתנחלותיים ותחושת השליחות האדירה של האנשים שם היא אמוציונלית. מרחב הנשלט ע"י הרגש, מוסר לא יכירנו. תאמרו אמנם שגם הקמת המדינה היתה התבטאות אמוציונלית. כמובן. אך אז הרציונל לא נזנח. היו מנהיגים שיכלו להכיל את הרגש העצום שהרדיפות והשואה עוררו, ובד-בבד, השכילו לרתום אותו לרעיונות תבוניים.

התמלאותו של העם היהודי ברגש באופן כה מוחלט (לאחר השואה), הביאה ב-67' למצב פרדוקסלי, בו הנסיבות החיצוניות האובייקטיביות השתנו - הפכנו רודפים - אך התחושה הפנימית הטוטלית כל-כך, נשארה של נרדפים. אם לא נזהה את השניות הזו, אם לא נצמיח בתוכנו תבונה וניתן לה קול (כי מהו הסירוב אם לא קול, צעקה של תבונה), יבשיל בנו אותו רגש של חרפה, הנגרר תמיד אחר הרגש המכלה השולט בנו עכשיו. ולאן נוליך אותה אז?


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003