> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת דניאל רייסל
 
 

שירות מילואים, מחסום בקלקיליה.

יותר מדי פלשתינאים ומעט מדי מאתנו. אין סיכוי להתמודד עם כמות המכוניות כאן. הפתרון היחיד הוא תור ארוך בשני הכיוונים.

אנשים מחכים בצייתנות לתורם, להיכנס לעיר מגוריהם או לצאת ממנה. חלקם מוחזקים מספר שעות כל יום. תושבי קלקיליה למדו שההגנה הטובה ביותר היא קביעות.

בתנועה, כמו בפוליטיקה, תוקפנות תהרוג אותך במהירות.

צום רמדאן עכשיו, והתושבים עייפים ורעבים. בחור מגולח למשעי מביט בשקיקה אל הסיגריה שבידי. אני חש רגשי אשמה, משליך את הסיגריה ודורך עליה. כחייל, אני יכול אולי לכבוש את ארצו, לכתר את כפרו או להרוס את כרמו, אבל אני יודע מה זו תשוקה לניקוטין.

אמבולנס מגיע מקלקיליה. בפנים יושב רופא פלשתינאי כסוף שיער. הוא יכול היה להיות אבי. הוא מסביר שנקרא לטפל באישה בכפר חבלה. לוחיות הזיהוי של מכוניתו הן בצבע הלא נכון.

אני מביט מסביב, הקצין שלי לא רואה, אני נותן לאמבולנס לעבור.

אני מרגיש שבע רצון, כמו ילד שובב שגונב עוגיות מהארון כשאימא לא מסתכלת. הרופא לא מחייך, אך מודה לי בתנועת ראש קלה. האם הוא אמור להיות אסיר תודה?

לפתע אפוד המגן נעשה קל יותר. אני מרגיש טוב עם עצמי. אולי כיבוש נאור אפשרי למרות הכל. כיבוש עם פנים אנושיות, כפי שזה היה. חלפו שעתיים, שעתיים של אופטימיות עליזה.

מצב הרוח המרומם שלי התערער עם הגעתו של המג"ד. הוא מתנשף בזעם. הוא קיבל מידע אמין מקצין השב"כ האזורי, לפיו חייל במחסום בקלקיליה, ללא ספק מילואימניק, הרשה לרכב לא מורשה לעבור.

קצין השב"כ קיבל את המידע לפני שעתיים. ממשת"פ פלשתינאי בקלקיליה.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003