> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת איתן ליברמן
 
 

 

למה אני מסרב לשרת בשטחים  

 

מהם המניעים שמביאים אדם לסרב לשרת בשטחים - דבר שנחשב בעיני רבים לקיצוני ובעיני אנשים מסוימים אפילו למעשה בגידה?

לנגד עיניי עומדות שאלות מוסריות עמוקות בבואי לנסות לענות על כך: האם רשאי אני, כאדם בעל מצפון אשר רגיש לכאבו של הזולת לתרום לדיכוי של אוכלוסיה שלמה ומכאן לסבלם הבלתי-נמנע של בני-אדם? כיצד עלי לנהוג בשומעי את סיפורי הזוועה המתרחשים מידי יום בקרב האוכלוסייה הפלשתינאית- סיפורים מצערים שקורים למרות כל כללי הזהירות ורצונם הטוב של חיילי צה"ל ?

מצד שני איך אני צריך להרגיש לגבי סבלו הבלתי-פוסק של העם שלי? איך אני יכול שלא להזדהות עם כאבן של משפחות שנהרסות,עם הקורבנות התמימים, הנפגעים, ההרוגים? האם אני לא מחויב לעם היהודי יותר מאשר לחברה הפלשתינאית? האם אני בכלל רשאי לסרב להלחם למענו?

התשובה לשאלות אלה אינה פשוטה או חד-משמעית כפי שהיא לעיתים מוצגת. אל מול אלה הדוגלים במוסריות הסירוב מוצגות טענות הפוכות שמנסות להוכיח את אי-מוסריותם. חובתו העליונה של כל אזרח במדינה דמוקרטית היא לשרת אותה ללא עוררין ובכל מקום ודרך שהצבא רואה לנכון -כך אומרים הם. אנשים המאמינים בעמדה זו, טוענים שטובת אזרחי המדינה וביטחונה עומדים לנגד עיניהם ומואסים באלה שלטענתם מפקירים אותה.

אני מאמין שבעניין החלטת הסירוב או אי-הסירוב לשרת בשטחים או בצבא צריך כל אדם להקשיב למצפונו האישי. אין תשובה אחת אמיתית ואבסולוטית שעל-פיה נכון או לא נכון לנהוג. אני יכול ,כמי שחתום על מכתב הסרבנים, להבין לנפשו של חייל המילואים שבוחר לשרת בשטחים מתוך נאמנות לחבריו או מתוך הנימוק ששירותו תורם לביטחון המדינה. אך באותה המידה שאני מסוגל להבין למצפונם של המשרתים, אצפה שאלה ששוללים את הסירוב, ינסו להבין את נקודת המבט של מי שמסרב לשרת בשטחים. להלן הסיפור האישי שלי:

 

חברון 87 – אינתיפדה

 

שרתי כסמב"ץ (סמל מבצעים) בבסיס מזרחית לירושלים בפרוץ האינתיפדה הראשונה, בסוף 87. יום אחד הגיעה פקודה מגבוה :את מטה הקצינים של הבסיס שולחים לחברון כדי לפקד על גזרה הדרומית של הגדה, כחלק מההערכות החדשה. כך מצאתי את עצמי בבניין הממשל הצבאי במרכז חברון, תורם ממאמציי לדיכוי ההתקוממות הפלשתינאית.

תפקידי כסמב"ץ במטה הקצינים היה מנהלי: היה עלי לקבל דיווחים מהשטח על התקריות השונות ולמסור אותם הלאה לקציני המטה. דווחתי נונ-סופ על ידויי אבנים, השלחת בקבוקי תבערה,ירי חיילים,פיזורי הפגנות,נפגעים ,הרוגים וכל שאר התקריות שאפיינו את האינתיפדה הראשונה. עשיתי את מלאכתי בציות ונאמנות והפכתי בהדרגה למאגר אינפורמאציה על המתרחש בגזרה.

בזמני הפנוי הייתי יוצא מבניין הממשל כדי להתרשם מהנעשה בשטח. בסמוך לבניין הממשל בו שהינו, שהו גם עצורים פלשתינאים בתוך כלוב וחיכו להמשך הליכים. אני זוכר קצין מכה עצור ללא סיבה .פניו של הקצין קרנו בתחושת סיפוק כוחנית. כאן חוויתי לראשונה מה יכולה עמדת כוח לגרום. שכן הצדקתו היחידה שהייתה לאותו קצין להכות את העצור, הייתה שבידו הסמכות לכך.

חיילים צעירים הסתובבו במרחב הממשל ודיברו בהתלהבות לקראת יציאתם למשימה:"להרביץ לערבים" - כך הבינו אותה.

בשעות הקטנות של הלילה נשמעו סיפורי התעללות בבניין הממשל, אשר הפכו ל"הוואי והבידור" של מטה הקצינים והפיחו תוכן חי ומעניין לחיינו. תחושת הכוחנות ועליונות במטה הרקיע שחקים: החוק הבלתי כתוב אך ידוע לכל לגבי היחס למקומיים היה: " אנחנו כאן האדונים - ראו הוזהרתם".

אבל מה שחדר לתוכי והשפיע על רגשותיי יותר מכל ,היה אווירה מסויימת ששררה שם. אווירה עכורה וחשוכה שקשה לתארה במילים ושנתרקמה מכל אותן התרחשויות שהייתי עד להן ולא הייתי עד להן. אווירה זאת גרמה לי למועקה שהכבידה עלי יותר ויותר. רק שנים רבות מאוחר יותר ידעתי לתת ביטוי מילולי לסיבה של אותה מועקה: אנחנו פולשים לביתם של הפלשתינאים.

את אותה מועקה נשאתי איתי גם לאחר תום שרותי בחברון. היא אף העיקה עלי ביתר שאת.

הרגשתי שאני חייב לראשונה לשאול את עצמי שאלות מוסריות לגבי שרותי בצבא.

במשך החודשים שלאחר מכן לא יכולתי שלא לחשוב על כל אותם זיכרונות משרותי בחברון.הם כבדו, העיקו ולא נתנו מנוח. יום אחד עלתה לתודעתי המחשבה שלא היה מנוס ממנה: הצבא שלנו מבצע פעולות לא אנושיות ולא מוסריות כנגד העם הפלשתינאי. בזיכרוני חרותה תמונה מזעזעת של עצמי מתבונן בכף ידי וחושב: "זוהי ידו של נאצי".

בתום שרותי הסדיר, עם קצת מרחב לנשימה , החלטתי שלעולם לא אחזור לשרת בצבא באופן

שבו שתרתי בחברון. עשיתי הכל כדי שבמילואים אהיה מוצב בתפקיד עורפי ולא בשטחים.

את כל מה שחשבתי והחלטתי לעשות באותה עת רחוקה, חשבתי ועשיתי ללא שום תודעה או התכוונות פוליטית. פעלתי לגמרי מתוך מחשבות ורגשות אישיים. עמדה פוליטית מוצקה לגבי נוכחות צה"ל בשטחים, גיבשתי רק בפרוץ האינתיפדה השנייה והיא אשר הביאה אותי לחתום על "מכתב הסרבנים".

למה חתמתי

 

שש-עשרה שנה עברו מאז שרותי בחברון ועד כתיבת שורות אלו. הספקתי בזמן זה להפוך בעניין יחסה של מדינת ישראל לבעיה הפלשתינאית פעמים אין-ספור. וככל שחשבתי על כך ,כך התחזקתי בדעתי: אנחנו פולשים לביתם.

אני מאוד לא רוצה שיובן שאני חושב שלעם הפלשתינאי אין אחריות למצב הקטסטרופאלי אליו

נקלענו. הדרך הלא - אנושית שבה הם בחרו להלחם למען מטרתם הצודקת, היא אחת הסיבות העיקריות לכישלון השלום בין שני העמים. אך עלי לקחת אחריות על מה שאני ובני עמי אחראים לו ולנסות לחולל שינוי מהצד הזה, בתקווה שיבוא גם שינוי מהצד השני.

חבל הארץ הקרוי בפינו "ארץ ישראל" שייך לפלשתינאים לא פחות מלנו ולראייה: הם חיים פה. אחת הטעויות הטרגיות של מדינת ישראל לאורך ההיסטוריה שלה, הייתה לנסות לספח שטחים כבושים מבלי לרצות לספח את האנשים החיים בהם. בכך הפנתה המדינה עורף לזכויות האדם שלהם. אנחנו צריכים להבין שהפלשתינאים חיים למעלה מ-35 שנה ללא בית!

אני מרגיש שקול המצפון שבתוכי חייב להישמע: לסרב לבצע מעשים המנוגדים לזכויות אדם. אני רואה בהחלטתי לסרב לשרת בשטחים, מחאה פוליטית נגד מדיניות הממשלה.אני מאמין שזו הדרך היחידה למחות כיום נגד מדיניות זו. כל דרך אחרת הייתה נאלמת ונבלעת ברעש התקשורתי האופף אותנו.

ומה לגבי סבלם של אזרחי ישראל ? מה אומר לי מצפוני על כך ? האם אני לא מפקיר את ביטחונם?

המציאות מוכיחה לי שנוכחותו של צה"ל בשטחים- לטווח ארוך, רק תורמת לטרור. לטווח קצר אמנם התגברנו על הטרור- כיבינו שריפה. אך עובדה היא שהילדים שגדלים בתנאי דיכוי של היום הם המחבלים של מחר. נוכחות צה"ל בשטחים לא נותנת ביטחון לאזרחי מדינת ישראל.

על כל אדם להקשיב לקול מצפונו האישי. אני בחרתי בלסרב לתמוך במדיניות שמדכאה עם אחר. לסרב לשרת בשטחים זהו אכן מעשה גורף ומנוגד לחוק. אך אני מוכן לשאת בתוצאות לכך כי אני מרגיש שקול המצפוני חייב להישמע וזאת דרכי היחידה להשמיע אותו.

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003