> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת פיקי איש-שלום
 
 

דמוקרטיה, כיבוש וגבול הציות

פתיחה
לאחרונה אנו עדים לתופעה הולכת ומתרחבת של סירוב לשרת בשטחים מטעמי מצפון. תופעה זו, שפרצה לתודעה הציבורית עם פרסום מכתב הלוחמים, עוררה התנגדויות עזות בכל רחבי הקשת הפוליטית. טענו כנגדה כי היא אנטי דמוקרטית, כי היא גורמת לפוליטיזיציה של הצבא, כי היא מהווה סדק בחוסן הלאומי ובכך מביאה להגברת הטרור וכדומה. מאידך, רבות מההנמקות לסירוב שהעלו התומכים בו, אינן הנמקות ראויות ואינן מושתתות על התיאוריה הדמוקרטית והמוסרית, זו שבמסגרתה הסירוב אפשרי ולעתים אף ראוי. הדיון החריף עוד במהלך מבצע "חומת מגן" ולאחריו, עד כדי הטחת האשמות של בגידה באותם לוחמים שבחרו לסרב לצווי השמונה ההמוניים.

אני אדון בטענות אלו ואנסה להסביר מדוע הסרבנות המצפונית היא כלי לגיטימי - אם כי קיצוני - בדמוקרטיה, ומדוע יתכן כי הגיעה העת לאחוז בה במאבק כנגד הכיבוש המתמשך של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. כיבוש שהוא אנטי דמוקרטי ופוגע בדמוקרטיות של החברה הישראלית, עד כי המאבק בכיבוש הפך להיות בדמנו ומכשיר צעד זה של סרבנות מצפונית.

הסוגייה הפכה לבוערת במיוחד בשנה וחצי האחרונות, במהלכן הישראלים והפלשתינאים מצאו עצמם לפותים במאבק דמים אשר גובה מאות רבות של קורבנות. מאבק שבמידה רבה הפך לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל, לא איום אסטרטגי על קיומה, כי אם על שפיותה, על יכולתה להתקיים כמדינה דמוקרטית אשר מתנהלת על פי אמות המידה המוסריות והמקובלות בעולם המפותח והדמוקרטי. לכן אני מרגיש צורך להשתתף בדיון הציבורי, לסייע לליבון נושא הסירוב ולהציע את הצידוק המוסרי והדמוקרטי לו.

על דמוקרטיה ושגרת הכיבוש
בבסיס הדיון בסרבנות המצפונית עומדת שאלת משמעותה ומהותה של הדמוקרטיה. קיימות שתי תיאוריות עיקריות המנסות לתת מענה לשאלה זו. הראשונה קובעת כי הדמוקרטיה היא בסך הכל שיטת משטר המבטיחה בחירות חופשיות וסדירות, בהן קובע גוף האזרחים מיהו שישלוט בו עד לבחירות הבאות. בבסיס התיאוריה הזו עומדת ראייה פסימית בדבר טבע האדם ובדבר הפוטנציאל הגלום בו להתנהלות תבונית ולשיפוט מוסרי. הטענה היא כי תבוניות האדם מוגבלת ביותר ולא היא אשר מנחה את הכרעותיו. בשל הפסימיות הזו, מומלץ על פי התיאוריה, להפקיד את השלטון בידי נבחרים המוכשרים לכך ולרטט ביניהם על פי תוצאות הבחירות. בכך אמור להתקבל אותו יעד דמוקרטי, הוא מניעת ריכוז העוצמה בידי קבוצה אחת של בני אדם, אשר עלולים לעשות בה שימוש מושחת ומשחית. זהו כל מה שאנו יכולים לצפות ולקוות מדמוקרטיה ועל מנת לקבל תוצאה מינימלית זו, עלינו להרחיק את המון האזרחים מעיסוק יומיומי בסוגיות הפוליטיות, משום שהם יביאו למדיניות לא שקולה ולערעור היציבות החברתית והפוליטית של המדינה. גישה מינימליסטית זו, המזלזלת בפוטנציאל הטמון באדם ובערך המוסרי שלו, שומטת את הקרקע להצדקת הדמוקרטיה. אם בני האדם אינם תבוניים דיים או שאינם בעלי ערך מוסרי, הרי שאין מקום לתת להם השפעה על גורלם, לא באמצעות השתתפות יומיומית ולא באמצעות בחירות תקופתיות. הדמוקרטיה הופכת מיותרת ואף מסוכנת.

התיאוריה השנייה טוענת לעומת זאת, כי הדמוקרטיה היא מארג שלם של נהלים ושיטות, המעוגנות בתרבות פוליטית ואשר נועדה לממש את הפוטנציאל הגלום באדם באשר הוא אדם להתנהלות תבונית ולשיפוט מוסרי. לצורך מימוש הפוטנציאל מובטחת לאדם שורה של זכויות ובהן ביטחונו, חירותו, חופש המצפון וזכות ההגדרה העצמית (התאגדות הפרטים בקבוצות לאומיות וארגונן של אלה בגופים פוליטיים, קרי מדינות). ככזו הדמוקרטיה היא לא רק שיטת ארגון פוליטית, אלא היא פרוייקט מוסרי מתהווה ומתמשך המבטיח את ערכנו כבני אדם. ככזה, קיימת בבסיס הדמוקרטיה השאיפה המתמדת להפצת זכויות האדם ומימושן באופן שווה. בראש ובראשונה בתוך המדינה גופא, בין אזרחיה, אך כשאיפה היא גם חוצה גבולות אל בני האדם באשר הם בני אדם. בתוך גבולות המדינה, השאיפה הזו מעוגנת במערכת של זכויות וחובות, כמו גם באחווה בין האזרחים: זכותו הפוליטית של כל אזרח בדמוקרטיה לשוויון פוליטי וחובתה של המדינה לספק שוויון זה. מעבר לגבולות המדינה, השאיפה והזכויות אינן מלוות בחובה קונקרטית. היעדרה של החובה הקונקרטית אין משמעה כי מי שאינו אזרח המדינה הדמוקרטית חסר את הזכות לשוויון פוליטי. משמעה היא כי חובת מימוש זכות זו אינה חלה על המדינה. אולם מעצם היות המדינה מדינה דמוקרטית, הרי שגם אם היא פטורה מהחובה לספק את אותו שוויון פוליטי, חלה עליה החובה שלא לשלול זכות זו מבני אדם באשר הם. כאשר מדינה דמוקרטית שוללת זכויות פוליטיות מבני אדם שאינם אזרחיה, הרי שהיא שוחקת את הדמוקרטיות שלה עצמה, היא מכרסמת בבסיס הערכים שהוא תשתיתה, היא בולמת את הפרוייקט המוסרי והיא מערערת את הלגיטימציה שלה עצמה.

חשוב להוסיף ולהדגיש כי בתפיסה זו, המעבירה את הדגש הערכי לאדם, לתבוניות שלו ולכושר השיפוט המוסרי שלו, גם הכרעת רוב אינה יכולה להעניק הכשר ולגיטימציה למדיניות לא מוסרית ולמדיניות אנטי דמוקרטית. רוב עלול להחליט על מדיניות לא ראויה וחובתו של כל אזרח להפעיל שיקול דעת ולבקר גם הכרעת רוב, באם זו נופלת מחוץ לתחום ההכרעות הדמוקרטיות הלגיטימיות. במיוחד נכון הדבר במדינת ישראל שהיא חסרת חוקה. חוקה מהווה, בין היתר, מערך של מגבלות חוקתיות על הכרעות רוב מזדמנות וריסון של רוב משתולל. היעדר החוקה בישראל מטיל אחריות כבדה שבעתיים על האזרח והוא מחויב לדון ולשקול הכרעות רוב, ולבקרן באם הוא מוצא שהן הכרעות של רוב מזדמן או רוב משתולל.

התנהלות מדינית של שלילת זכויות פוליטיות מאלה שאינם אזרחי המדינה, היא הפרה בוטה של הדמוקרטיות של כל מדינה והיא מעמידה בפני אזרחיה חובה אזרחית ממעלה ראשונה, והיא החובה לבקש תיקון להפרת הדמוקרטיות ולעיוות המוסרי. קיימים כלים שונים לתיקונם של עיוותים בדמוקרטיה ובהם כלים מתונים, הווה אומר אמצעים בהם יכול האזרח לנקוט במסגרת החוק וכמעשה של שיגרה ויומיום. כאלה הן הבחירות ומערכת הבחירות הנלוות אליהן בהן יכול האזרח לנסות ולעצב סדר יום פוליטי ובכך להשפיע על המועמדים השונים לאמץ את עמדותיו, ובסופו של יום לבחור במועמד שהוא ראוי ואשר מחזיק בעמדות הקרובות לו. בכך מנסה הבוחר להביא לכך שהממשל הנבחר יפעל בהתאם לעמדותיו שלו, ובמקרה של ליקוי ערכי, הוא מנסה להביא לתיקונו. האזרח יכול בנוסף, בין הבחירות, לפנות לנבחריו ולהביע בפניהם את עמדותיו. באופן דומה הוא יכול לפנות לחבריו האזרחים באופן ישיר או באופן עקיף על ידי אמצעי התקשורת ההמוניים. כלים קצת פחות מתונים, אבל שעדיין במסגרת החוק הם אמצעי המחאה ובהן הפגנות, עצרות וכדומה. עוד יכול האזרח לפנות לרשויות ביקורת שונות ובהן גופי הביקורת הפנימיים, או הרשות השופטת ובמיוחד כשזו יושבת כבית דין של צדק.

אך לאזרח שמורים גם כלים קיצוניים יותר לתיקון עוולות חמורות, הפרות מוסריות בוטות בהתנהלות המדינה ועיוותים של הדמוקרטיות שלה. עיוותים כדוגמת מניעת זכויות פוליטיות מחבריו האזרחיים, או שלילת זכויות פוליטיות באופו מכוון, מודע, מאורגן ומתמשך מבני אדם שאינם אזרחי מדינתו. בשני כלים המדובר והם סירוב מצפוני ומרי אזרחי. סרבנות מצפונית הנה מעשה אישי של הפרת חוק, הנובעת ממניעים מוסריים, מתפיסה כי חוק מסוים הוא לא מוסרי ולא ראוי לציית לו. אולם יש לזכור כי התפיסה היא, כי זהו חוק אחד או קבוצת חוקים ספציפית, בתוך מערכת שלמה של חוקים הנתפסת לכשעצמה כראויה וכלגיטימית. הווה אומר, חוק פסול מסוים בתוך מערכת דמוקרטית. מרי אזרחי דומה במהותו לסרבנות מצפונית, אולם הוא מהווה פעולה קבוצתית במובהק ותכליתו היא לא רק אי מוכנות לשתף פעולה עם מה שנתפס כלא ראוי, כי אם ניסיון פוליטי להביא לשינוי חוק או מדיניות.

הסירוב לשרת בשטחים בו אנו דנים כעת נופל מעצם מהותו, במיוחד בשל היותו פעולה אישית, תחת התיוג של סרבנות מצפונית. אולם הוא גם בעל השלכות מסוימות של מרי אזרחי. המספר הרב מאוד של המסרבים מצפונית יצר מסה של סירוב, שהיא בעלת משקל ציבורי ופוליטי כמעט כשל מרי אזרחי, גם אם זה אינו מאורגן. אין בה רק על מנת להצהיר כי אישית לא ראוי לשתף פעולה עם פעולות הכיבוש, אלא היא הפכה להיות לבעלת אופי פומבי וציבורי ונועדה להציב תמרור בפני הציבור והממשלה, כי יש לשנות את מדיניות הכיבוש.

בשל היותם של הסרבנות המצפונית והמרי האזרחי כלים קיצוניים, כלים שאינם של שיגרה ושל יומיום ובשל היותם פעולות המנוגדות לחוק ואף עוברות במוצהר על החוק, מחויב אזרח של מדינה דמוקרטית למצות את כל הכלים המתונים והיומיומיים שעומדים לרשותו, ורק בעת שהוא נוכח כי אין בהם די וכי העיוותים נותרו על כנם, ורק בעת שהוא משוכנע כי ההפרות והעיוותים בהם מבקש הוא להיאבק, אכן חמורים הם ומערערים את אושיות הדמוקרטיה, או אז רשאי הוא, ואולי אף חייב, לפנות ולהשתמש באותם כלים קיצוניים. לא ניתן להפעיל אותם בכל מקרה ומקרה הנתפס כלא ראוי, אלא אך ורק במקרים של עיוותים קיצוניים ומתמשכים והפרות קשות ומתמשכות של הכללים המוסריים העומדים בבסיס הדמוקרטיה. גם אז ראוי להפעיל את הכלים הללו רק לאחר שמוצו כלל האפשרויות האחרות להתמודד עם החוק הלא ראוי ושינויו. יש לזכור כי הגבלות אלו הן חיוניות לשמירתה של הדמוקרטיה ועל כן יש הכרח לפעול בהתאם להן בטרם ההחלטה לנקוט בסרבנות מצפונית. שלטון החוק הוא חיוני לשמירה על הסדר החברתי וכיבודו הוא מאפיין של כל מי שהדמוקרטיה יקרה ללבו. ההכרה בשלטון החוק היא גם המחייבת את מי שנוקט באמצעים אלו, אמצעים המפירים את החוק, לעשות זאת בפומבי ותוך מוכנות לרצות את העונש שיושת עליו על ידי המדינה. הענישה היא הצד השני של הסרבנות המצפונית והיא המבטיחה את כיבוד שלטון החוק. היא גם המבטיחה כי הסרבנות המצפונית לא תינקט בכל מקרה ועל ידי כל אחד. רק הפרות חמורות ומתמשכות מביאות לכך שיקומו בני אדם שיהיו מוכנים לשלם את המחיר של הענישה בעבור עמדתם המוסרית. כך, קיומה של סרבנות מצפונית במסגרת דמוקרטית, אינה מסכנת את שלטון החוק ואינה גורמת לגלישה מסוכנת לאנרכיה.

מהאמור לעיל אנו למדים כי הטענה שהסרבנות היא אמצעי לא דמוקרטי, או אף אנטי דמוקרטי, היא שגויה. הסרבנות המצפונית היא עצם מעצמות הדמוקרטיה. הדמוקרטיה כפרוייקט מוסרי אשר נועד להפיץ את זכויות האדם הפוליטיות, מחייבת כל אדם לנקוט עמדות מוסריות, לשפוט בהתאם לעמדותיו את שמבצעת מדינתו ולפעול בהתאם לשיפוטו ובאותן מגבלות שפורטו מעלה. האדם כישות תבונית הוא סוכן מוסרי ועליו מוטלת אחריות. אחריות אותה אין הוא יכול להעביר לידי מדינתו בתואנה כי הדמוקרטיה, באמצעות הכרעת רוב, אמרה את דברה. קיימים מצבים בהם על האדם לנקוט באמצעים הקיצוניים והלא שגרתיים ובהם סרבנות מצפונית. חובתו לסרב, חובת המדינה להענישו.

האם לא זהו המתרחש זה שלושים וחמש שנים? האם לא באה העת לומר עד כאן? ניסינו את כלל הכלים הלגיטימיים בדמוקרטיה ועדיין אנו שבויים בידי מיעוט ששם לעצמו כיעד לשלול זכויות פוליטיות מעם המונה כשלושה וחצי מיליון בני אדם וזאת באמצעות כיבוש הממומש בידי צבא ההגנה לישראל. לכן, ועל מנת להיאבק באותו עיוות נורא השם ללעג ולקלס את הדמוקרטיה הישראלית, אין מנוס מלפעול באותו כלי דמוקרטי קיצוני, הוא הסרבנות המצפונית. סירוב לקחת חלק באותה מדיניות אנטי דמוקרטית, היא מדיניות הכיבוש המתמשך. יש להדגיש כי גם אם לא מתבצעים פשעי מלחמה בידי הצבא וגם אם לא נשללות זכויות אדם בסיסיות וקיומיות, הרי שהכיבוש מהווה עוול מתמשך השולל זכויות פוליטיות (אם כי גם זכויות האדם הבסיסיות לחיים, בטחון ועבודה, נשללות מרבים מדי מהפלשתינאים, בשל סגרים, כיתורים, חישופים, מחסומים וחיסולים). ככזה הוא אנטי דמוקרטי, אינו נסבל במדינה דמוקרטית ולאחר שלושים וחמש שנים יכול להיות שהוא מצדיק סרבנות מצפונית. הכיבוש, סכנתו לדמוקרטיה חמורה בהרבה מסכנותיה של סרבנות מצפונית. במצב לו אנו עדים, הסרבנות המצפונית היא הרע במיעוטו והיא זו המסכנת פחות את הדמוקרטיה הישראלית.

סרבנות זו היא קשה במיוחד כאשר היא אמורה לבוא בהקשר צבאי. על האדם, מתוקף היותו אזרח המדינה, מוטלות חובות מחובות שונות ובהן לעתים חובת השירות הצבאי. במדינת ישראל חובה על מרבית האזרחים לשרת שירות סדיר ולאחריו להתייצב לשרות מילואים. צבא ההגנה לישראל נתפס כגוף א-פוליטי וכנגד פעולת הסירוב מוטחת הטענה כי היא פוגעת בעקרון המקודש הזה, של הישארות הצבא נקי מפוליטיקה. הסירוב, כך הטענה, בא ממניעים פוליטיים ועל כן הוא פסול בהקשר של הצבא. המסקנה מטענה זו היא כי על האזרח להתגייס למילואים, למלא את שהוטל עליו, כל עוד הפקודה אינה פקודה בלתי חוקית בעליל, ולאחר שחרורו לנסות ולפעול על מנת לממש את עמדותיו הפוליטיות. אולם טענה זו אינה נכונה וזאת מכמה סיבות. ראשית, כפי שכבר הוצג, הסירוב, כסרבנות מצפונית, אינו יכול להיות מבוסס על מניעים פוליטיים, אלא על מניעים מוסריים מצפוניים. אין בו כדי להכתים את הצבא בפוליטיקה (כשזו נתפסת באופן המפלגתי הצר), אלא יש בו לנקות את הצבא במעט מוסריות. שנית, למרות האמור לעיל, לא ניתן להכחיש כי העמדה המוסרית הזו אכן מקושרת לעמדות מדיניות מסוימות, לעמדות השמאל הישראלי הקורא לפשרה טריטוריאלית עם הפלשתינאים וכך הגעה לשלום. ככזה, הסירוב אכן מביע עמדות פוליטיות. אולם עמדות פוליטיות אלו אינן פוליטיות במובן הצר והמפלגתי של המונח (ומכאן גם ניתן להבין את התגובה לסירוב, תגובה שלא ניתן למפותה במפתח מפלגתי זה או אחר). אך האם בהיותו מביע עמדות מדיניות כלשהן יש על מנת לפסול אותו בהקשר הצבאי? לחלוטין לא. אצל כל אדם תבוני ומוסרי העמדות המוסריות משליכות לתפיסה המדינית בה הוא מחזיק ומשפיעות על עיצובה: לעמדותיו המדיניות ישנה תשתית מוסרית. אדם שאינו כזה אינו הומני, הוא אינו אדם. ואם כך הוא ועדיין אנו מחזיקים בקביעה כי אין לערב את העמדות המדיניות בשירות הצבאי, הרי מתקבל מכך שאין מקום לשום עמדה מוסרית בצבא, ואני מקווה כי ברור כי עמדה זו הנה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת. כל חייל ראוי שהעמדות הפוליטיות שהוא מחזיק בהן יושתתו על בסיס מוסרי מוצק ובעיתים קיצוניים ידע לעמוד על עמדותיו המוסריות. שלוש, לא ניתן להתעלם מכך שהצבא הוא חלק מהזרוע המבצעת, הוא הכלי באמצעותו מממשים יעדים מדיניים יהיו אלה אשר יהיו, ובהם גם מדיניות הכיבוש. ואם אכן הגענו למסקנה כי מדיניות הכיבוש היא אנטי דמוקרטית אשר יש להיאבק בה בכל כלי דמוקרטי, הרי שעם כל הצער והכאב הכרוך בכך אצל כל אזרח ששרת בצבא, הצבא הוא אותה זירה בה יש להפעיל את כלי הסרבנות המצפונית.

על שסמוי, גלוי ולגיטימי במבצעים למיגור הטרור
עתה עולה השאלה של מבצע "חומת מגן" ומקום הסירוב ליטול בו חלק. שאלה זו היא סבוכה בהרבה. לכאורה, מבצע זה אמור היה להוות תשובה צבאית לגל הטרור הנורא שהפעילו פלשתינאים כנגד אזרחי מדינת ישראל. ככזה, הרי שניתן לראות בו מדיניות מקומית שאינה מיועדת להנצחת הכיבוש (אם כי קשה להימנע מלקשור את הכיבוש לקיומו של הטרור). ואם כך הוא, נשאלת השאלה האם יש במבצעים עתידיים כדוגמתו מקום לסרבנות מצפונית. מן הראוי לשוב ולהדגיש כי סרבנות מצפונית במדינה דמוקרטית, בסיסה הוא עוול מוסרי מתמשך ולא אי הסכמה על תבונה של מדיניות. לכן, גם אם אין איש המילואים מסכים עם יעילות המבצע למיגור הטרור ותשתיותיו, הרי שלכאורה אין זה נכון, מן הבחינה הדמוקרטית, לסרב לקחת בו חלק. על איש המילואים להתייצב ליחידתו, למלא את המוטל עליו (ושוב, בהנחה שאין המדובר בפקודות בלתי חוקיות בעליל) ובסופו של המבצע, בפושטו את המדים, יכול הוא לצאת לכיכרות ולהביע את אי שביעות הרצון מתפקודה של הממשלה הנבחרת. אולם אין התמונה כה פשוטה. ראשית עלינו לבדוק האם המבצע אכן נופל תחת הכותרת של מלחמה (או סמי מלחמה) צודקת. שתיים, עלינו לבדוק את ההקשר הפוליטי שבו הוחלט על המבצע ושבו הוא בוצע. האם באמת הוא נועד על מנת למגר את הטרור, או שמא נועד הוא למטרות פנים, ובראש ובראשונה להנצחת הכיבוש (וככזה הוא מהווה הכתמה של הצבא ביעדים פוליטיים צרים, פוליטיקה של מפלגות). שלוש, מוטל עלינו לוודא מהי חובתו של האזרח ליטול חלק במלחמת יש ברירה, מלחמה שיש לה חליפות סבירות ומוסריות יותר. ועוד מוטלת עלינו החובה לוודא מהי חובתו של האזרח התבוני, שאמור להיות בעל שליטה מסוימת בגורלו, ליטול חלק במבצע שיעדיו האסטרטגיים לא הוגדרו, ובוודאי אם כך, שלא נומקו.

מלחמה היא אחד הדברים הנוראים ביותר אשר יכולים להתרחש בחברה ובתרבות האנושית, אולם גם היא ומעצם היותה התרחשות בתרבות האנושית, כפופה לאי אילו כללים מוסכמים בנוגע לניהולה. כללים אלו מעוגנים במסורת האתית ואף במשפט העמים בשורה של אמנות בינ"ל ובראשן אמנת ז'נבה הרביעית. כללים אלו קובעים את מהותה של מלחמה צודקת, הווה אומר מתי רשאית מדינה לצאת למלחמה וזו תחשב למלחמת הגנה עצמית. עוד קובעים הכללים, נהלי ניהול המלחמה באופן שלא יחרוג מבסיס אתי מינימלי. העיקריים שבכללים אלו הם שהמלחמה תהיה מלחמת מגן והיא תהיה פרופורציונאלית למתקפה שהונחתה, או אמורה הייתה להיות מונחתת על המדינה המתגוננת, שתבוצע אבחנה בין כוחות לוחמים לבין כוחות שאינם לוחמים ויהיה ניסיון להפחית ככל האפשר את הפגיעה במי שאינם לוחמים ושתמנע פגיעה בכוחות הרפואיים שנועדו להציל חיים. כאשר מלחמה מתבצעת שלא לצורכי הגנה עצמית, או כאשר היא מתנהלת שלא על פי כללים מינימליים אלו, הרי שהיא אינה מלחמה צודקת, היא מהווה עוול מוסרי. עוול שכנגדו על כל אזרח לצאת חוצץ, גם אם המלחמה היא בהחלטת ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי.

כפועל יוצא של כללי המלחמה הצודקת, יוצא כי מלחמה שנועדה בראש ובראשונה לרצות צרכים פוליטיים פנימיים, ויהיו אלו השקטת דעת הקהל, או מימוש מאוויים של בעלי ברית פוליטיים פוטנציאליים ובמיוחד אם אלה מחויבים להנצחת העיוותים בדמוקרטיה הנדונה (ובהקשר הנוכחי, אם הם מחויבים להנצחת הכיבוש ולשלילת הזכויות הפוליטיות הלגיטימיות מהאוכלוסייה הכבושה), אינה יכולה להיחשב כמלחמת מגן וכתגובה הכרחית למתקפה צבאית או למתקפת טרור. ומעל מלחמה כזו, מרחף סימן שאלה גדול, סימן שאלה המחייב כל אזרח תבוני לשוב ולשאול עצמו בנוגע לא רק ליעילותה, כי אם גם למוסריות היציאה אליה ומוסריות ההשתתפות בה.

מלחמה יכולה להיות מיותרת גם באם לא פרצה בשל שיקולים פוליטיים פנימיים. מלחמה יכולה להיות מלחמת יש ברירה ועל כן מלחמה מיותרת. במלחמות אין ברירה, שהן מלחמות קיומיות שנכפו על מדינה על ידי אויב, חובתו של האזרח היא להתגייס למאמץ המלחמתי ובכך למלא את חובותיו האזרחיות, את אחריותו כפרט השייך למערכת דמוקרטית ולא פחות מכך, לענות לציוויי האחווה, הסולידריות והאחריות ההדדית האמורות להתקיים במדינה ובחברה מתוקנת. לעומת זאת, במלחמה שאינה מלחמת אין ברירה, במלחמה שלה חלופות עדיפות לאין ערוך של פתרון סכסוכים בדרכי שלום ועל ידי משא ומתן, ומלחמה אשר נגזרת על אויב חלש לעין שיעור מהמדינה אשר מכריזה את המלחמה, חובותיו ואחריותו של האזרח משתנות. לא עוד עליו להתייצב באין היסוס ולמלא אחר הפקודות שהוטלו עליו. במקרה של מלחמת יש ברירה ומתוקף הבסיס המוסרי שהדמוקרטיה מושתתת עליו, על האזרח לשקול היטב את מעשיו ולשקול את איזון החובות שבין הציות לפקודה חוקית לבין הפרת הציווי המוסרי של ערך חיי האדם באשר הם והפרת הזכויות הנלוות לערך האדם. עליו לשקול היטב מאזן זה, את ההקשר שבו נערכת המלחמה, את השתלשלות האירועים שהובילו אליה, את האשם של שני הצדדים בפריצתה (וכמעט לעולם אין האשם חד צדדי) ולהגיע להכרעה אישית ומוסרית שיתכן ותהיה לסרב מצפונית לפקודת ההתגייסות שהוטלה עליו. התכלית לסרבנות מצפונית זו אינה רק בהגנה על הפרט מלבצע את שמצפונו אוסר עליו, אלא גם בהצבת תמרור אזהרה לממשלה שאין ביכולתה לבצע את כל שעולה על רוחה ושעליה לשקול את עמדות הציבור ולא פחות חשוב, שעליה להתחשב בבסיס האתי שעל פיו מצויה היא בשלטון של מדינה דמוקרטית.

על אחת כמה וכמה נכון הדבר במלחמה שבה לא הוכרזו כל יעדים אסטרטגיים. אם מלחמת יש ברירה מפירה את התשתית הערכית של הדמוקרטיה, הרי שמלחמה בה לא מוכרזים יעדים אסטרטגיים, נוגדת את תפיסת התבוניות של האזרח. הדמוקרטיה מבוססת על ההנחה כי כל אדם הוא תבוני, לכן הוא יכול וצריך להיות בעל השפעה על מהלך החיים הפוליטיים במדינתו ולכן גם ממשלתו מחויבת להתייחס לאזרחיה ולהתחשב בהעדפותיהם: הדמוקרטיה היא משטר של חבות (accountability). מכאן הדגש על ההשתתפות הפוליטית של כל אזרח בדמוקרטיה, אם על ידי פתק ההצבעה, אם על ידי מכתבים לנבחרים ולתקשורת ואם על ידי השתתפות בהפגנות. על האזרח מוטלת הזכות והחובה לשפוט את פעולות הזרוע המבצעת, הן בבחינת יעילותן והן בבחינת מוסריותן ועל שיפוט זה להיות יומיומי ומתמשך. על מנת לאפשר לאזרח את השיפוט נקבעה השקיפות כאחד העקרונות העיקריים של המשטר הדמוקרטי. על הזרוע המבצעת להתנהל באורח גלוי וכן, לקבוע את מדיניותה שלא בהסתר ולבצעה בהתאם למה שהכריזה. זאת כמובן להוציא מגבלות ביטחון בתחומים מסוימים. כך, יכול האזרח לאסוף את המידע הדרוש לו על מנת לשפוט את התנהלות הזרוע המבצעת ולהגיע להחלטה מושכלת לגבי הכרעתו בבחירות הבאות. מכל האמור לעיל נגזר כי על כל מלחמה להיות בעלת יעדים אסטרטגיים ברורים וגלויים, שידעו האזרחים את מטרתה ויוכלו לשפוט נחיצותה ודרך התנהלותה. הצורך ביעדים אסטרטגיים נובע כמובן גם מצרכים מבצעיים, שידע הצבא לתכנן מהלכיו בהתאם ליעדי הדרג המדיני, כי כפי שכבר נקבע בעבר, המלחמה נועדה לשרת את המדיניות ולא להפך. כמובן שעל התכנונים המבצעיים של הצבא להתבצע בחשאיות הנדרשת מביטחון שדה. אולם על התכנונים הללו להתנהל בהתאם לאותם יעדים שצריכים להיות גלויים לכל אזרח.

כאשר מתנהלת מלחמה ללא יעדים אסטרטגיים מוכרזים, עולה אחד משני החששות הבאים: האחד, כי הממשלה לא קבעה יעד אסטרטגי ואם כך הוא, הרי שמתנהלת מלחמה ללא יד מכוונת וללא סיכויי הצלחה. יהיה סופה אשר יהיה, אין ביכולתה להשיג יעד, כשזה אינו קיים. לחילופין, יתכן כי לממשלה ישנם יעדים, אך יש לה סיבות להעריך כי יעדים אלו מנוגדים להעדפות הציבור ולחבות שלה כלפיו. במקרה זה, על מנת שלא להיתקל בביקורת ציבורית, עוקפת הממשלה את עיקרון השקיפות על ידי אי הכרזת היעדים האסטרטגיים של המלחמה. עקיפת עיקרון השקיפות, או ביטולו למעשה, מובילה לשחיקה של הדמוקרטיה ובכך לשחיקת חובת האזרח כלפי ממשלתו.

בקצרה אם כן, לאזרח המדינה הדמוקרטית חובה להתגייס להגנת מדינתו וחבריו האזרחים במקרה של מלחמה. אולם חובותיו אין נגמרות בחובה זו וחובות אחרות שלו כוללות את חובת הפעלת השיפוט המוסרי לגבי נחיצות המלחמה ואופן התנהלותה וחובת ההגנה על עקרונות הדמוקרטיה ובהם ערך חיי האדם, עקרון השקיפות וכדומה. על כל אזרח לשקלל את כלל החובות הללו בכל מצב ומצב - כולל במלחמה - ולהכריע על פי מיטב שיפוטו, אילו מהחובות הללו גוברות. כאשר המלחמה אינה מלחמה צודקת, או כאשר היא אינה מלחמת אין ברירה, או שהיא מלחמה שנועדה בעיקר לצורכי פנים, או שיעדיה אינם מוגדרים ואינם ידועים לאזרח, יתכן מאוד כי חובתו המוסרית וחובתו להגן על עקרונות הדמוקרטיה תגברנה על חובת התגייסותו להגנת מדינתו והוא יחליט, בצדק, לסרב ליטול חלק במלחמה.

בהקשר זה יש לבחון את חובת הציות ואת זכות הסירוב במבצע "חומת מגן" ומבצעים דומים שיתכן ויבואו אחריו. לא צווי שמונה ההמוניים הם שהופכים את סוגיית הסירוב לסבוכה יותר מאשר סירוב לשגרת הכיבוש. צווי שמונה הם סך הכל אמצעי טכני שנועד לעקוף את מגבלות הקריאה למילואים ואין הם מעידים בהכרח על מצב משפטי או ביטחוני שונה מהרגיל. אולם המצב אכן היה שונה בעת היציאה למבצע "חומת מגן". שבוע של פיגועי טרור רצחניים בהם נרצחו עשרות אזרחים ישראליים חפים מפשע ותחושה בקרב הציבור שמדינת ישראל איבדה את השליטה על גורלה ואת היכולת להגן על חיי אזרחיה, אלה הובילו להחלטה לצאת למבצע הצבאי המקיף ביותר מאז מלחמת לבנון. כשלושים אלף אנשי מילואים גויסו בצווי שמונה ועיבו את המערך הסדיר בפלישה חוזרת לשטחי הרשות הפלשתינאית. לכאורה אנו ניצבים בפני מלחמת מגן שלא הייתה ברירה אלא לצאת אליה. אולם בבחינה מדוקדקת משתנה התמונה, הופכת למורכבת יותר ומאירה באור מיוחד את חובת הציות ואת זכות הסירוב בסכסוך האלים שבין מדינת ישראל לרשות הפלשתינאית. ראיות רבות, בהן הצהרת שרון, ביומו האחרון של המבצע, כי ממשלתו לעולם לא תפנה התנחלויות, מצביעות על כך שהמבצע - ובכוונת מכוון לא הוכרזה מלחמה והפלישה הוגדרה כמבצע - מהווה שיא נוסף במסלול אותו התווה שרון מאז היכנסו לתפקיד ראש הממשלה, מסלול שנועד להביא בהסלמות הדרגתיות ומכוונות, להריסת הרשות הפלשתינאית ותשתיות השלטון שלה. בכך אין להפחית מאשמת הפלשתינאים ופעולות הטרור בהן הם נקטו, אך בהחלט יש בכך משום ערעור התיזה של מלחמת אין ברירה אליה הובלנו בעל כורחנו ובניגוד לרצוננו בשלום. גם מינויו של אפי איתם לתפקיד שר בלי תיק בעיצומו של המבצע מחזק את ההערכה על כוונותיו של המבצע - לא רק מיגורו של הטרור לשם פתיחת אופציה מדינית זו או אחרת - אלא מיגורה של הרשות הפלשתינאית לשם ריצויים של הגורמים הגזעניים והאנטי דמוקרטיים ביותר במערכת הפוליטית הישראלית כיום ולשם הנצחת ההתנחלויות, הכיבוש ושלילת הזכויות מהאוכלוסייה הפלשתינאית. עצם ההתעלמות של ממשלת ישראל מהיוזמה הסעודית לשלום מלא תמורת נסיגה מלאה, לא רק שמעידה על הכוונות הממשיות של ממשלת שרון, אלא גם היא מהווה ערעור נוסף של תזת מלחמת האין ברירה. הייתה ברירה והיא אימוץ של מסגרת אזורית שתוביל לא רק ליישוב הסכסוך הנוכחי, אלא ייתכן והייתה מובילה לשלום אזורי כולל. המחיר כמובן הנו בלתי נסבל עבור המתנחלים ועושי דברם בממשלת ישראל.

גם כאשר אנו בוחנים את אופן ניהול המבצע מתעוררת תמונה קשה. ברור כי טבח לא היה במחנה הפליטים ג'נין. ההאשמות בדבר טבח נועדו לשרת מטרות תעמולה פלשתינאיות. אולם החרמת וועידת החקירה של האו"ם בדבר ההאשמות כנגד צה"ל, כמו גם עדויות של חיילים מהשטח וצילומים של מצב מחנה הפליטים בסיומו של המבצע מעידים כי גם אם אמנם לא בוצעו מעשי טבח, הרי שלא נעשתה אבחנה מספקת בין כוחות האויב המזוינים לבין אוכלוסייה חפה מפשע. השימוש באש ובכוח נראה על פניו כמוגזם ונראה כי הופנה גם כלפי כוחות רפואה והצלה וכלפי קניין אזרחי רב. אמנם יתכן כי הפלשתינאים הובילו אותנו ללוחמה בתוך מחנות פליטים, לוחמה בה קשה שלא להפר את כללי המלחמה הצודקת. יתכן גם כי הם עשו זאת על מנת לערער את אמות המידה המוסריות בהן נוהג צה"ל לפעול ולהביא בכך לערעור יסודות הדמוקרטיה הישראלית. אך האם לא מוטל עלינו כאזרחי המדינה הדמוקרטית לנסות ולמנוע את נפילתנו בפח זה? בסיכומו של דבר נכשלנו. נכנסנו למחנות הפליטים, חרגנו מהכללים ההומניטריים המחייבים כוחות לוחמים וניהלנו את מבצע "חומת מגן" כמלחמה שאינה צודקת.

הוסיפו לכך את העובדה כי לא הוגדרו למבצע יעדים אסטרטגיים ואנו נוכחים לדעת כי מטרתו לא הייתה אך ורק מיגור תשתיות הטרור (מטרה שנראה כי אם הושגה, הרי שהושגה באופן חלקי בלבד ולטווח זמן קצר ביותר), אלא הנצחת ההתנחלויות, הכיבוש ושלילת הזכויות מהאוכלוסייה הפלשתינאית. כל הסימנים והראיות הללו, מחזקים את הספק שאחז ואוחז ברבים מאתנו בנוגע לחובת הציות וההתגייסות הנדרשת מאתנו. אנו נדרשנו לסכן את חיינו בעבור יעד מוצהר וראוי של חיסול הטרור. אולם סימנים רבים מדי העידו כי במטרה זו הייתה מידה רבה של רטוריקה שהסוותה יעדים סמויים ואנטי דמוקרטיים של הנצחת הכיבוש. היעדים הללו והסוואתם, מערערים את הלגיטימיות של המבצע במערכת דמוקרטית המחויבת לחבות ולעקרון השקיפות.

חשוב לשוב ולציין כי המבצע היה תגובה לגל טרור רצחני ועל כן קשה לקבוע נחרצות כי זכות הסירוב גברה בהכרח על חובת הציות. כאן תפקידו של כל אזרח תבוני ובעל כושר שיפוט מוסרי לעשות את המבחן בעצמו ולהגיע לידי הכרעה אישית, שהנה קשה לכל כיוון שהוא. היא במיוחד קשה, כי כאמור, חובתו של האזרח להתגייס להגנת מדינתו ואזרחיה. רק מקרים קיצוניים עלולים לערער חובה זו. אני הגעתי להכרעה האישית כי במבצע "חומת מגן" אכן היה מקום לסירוב. אני סמוך ובטוח כי בידי כל אזרח היכולת והמוכנות לבצע שיפוט מעמיק של הנסיבות וההקשר ולהגיע להחלטה ראויה. יש לציין, כי כל מבצע עתידי ייתכן ויחזק את הספק בדבר חובת הציות ויטה עוד את הכף לטובת זכות הסירוב.

שאלת העיתוי
אולם גם אם הגענו למסקנה כי ראוי לסרב קיימות שתי סוגיות איתן יש להתמודד. האחת היא האם עתה הזמן לסרב ובמיוחד לאור העובדה שפלשתינאים דחו הצעת שלום נדיבה בזמן ממשלת אהוד ברק ופתחו באינתיפאדה השנייה. הסוגייה השנייה היא האם, ובמיוחד בעיתוי זה, תופעת הסירוב אינה פוגעת בחוסן הלאומי. אנו נתחיל בסוגיית העיתוי. מדוע דווקא עתה לאחר שלושים וחמש שנה ובעיצומה של מתקפה הגיע העת לסרב? ראשית, כפי שכבר נדון, הסרבנות המצפונית היא פעולה קיצונית הדורשת את מיצוי יתר החלופות הקיימות לשינוי העוול. ובכן, יתר החלופות מוצו ולא נותרה ברירה. עתה התברר מעל לכל ספק כי הזירה המשפטית מושכת ידה משאלת השטחים, כהייתה זו תפוח אדמה לוהט. הזירה הפוליטית התגלתה כבת ערובה של קומץ מתנחלים המחזיקים באידיאולוגיה דתית פנאטית ובשילוב של הפגנות אלימות, אלימות פוליטית ולחץ קואליציוני, מונעים אפשרות של הגעה לכל פשרה טריטוריאלית. גם כאשר בראשות הממשלה עומדים גופים ואישים המנסים לחתור לשלום ופשרה, חוברים הקיצוניים משני הצדדים, הופכים את הנכונות לפשרה שקיימת בשני הציבורים על פיה ואת הדמוקרטיה הישראלית הם הופכים לפלסטר (ראוי לציין כי גם מרבית המתנחלים מוחזקים כבני ערובה של קומץ קיצוני ביותר, הנאבק בכל רעיון לאפשר מתן פיצויים הולמים לאותם מתנחלים שיהיו מוכנים לחזור למדינת ישראל. חששם הוא כי רבים ינצלו אפשרות זו ובכך יקרוס הכיבוש). עתה לאחר שמוצו החלופות המשפטיות והפוליטיות, נראה כי לא נותר אלא לאחוז באותו אמצעי קיצוני ולסרב לשתף פעולה עם אותה מדיניות אנטי דמוקרטית, אשר שוללת את זכויותיהם הפוליטיות והלגיטימיות של האוכלוסייה הפלשתינאית (ואין אני יכול להימלט ממחשבת הכפירה, כי בעוד אנו מתאמצים למצות את כלל הכלים למען טוהר המידות הדמוקרטיות, נותרה האוכלוסייה הפלשתינאית במשך שלושים וחמש שנים משוללת זכויות פוליטיות וללא נגישות לאותה דמוקרטיה מפוארת שלנו). מי שתבונתו ומצפונו מורים לו כי זהו אכן שמתרחש, לא נותרה עוד בידו ברירה כי אם לסרב לשרת בצבא ההגנה לישראל, בתפקדו כזרוע הכיבוש האנטי דמוקרטית. זאת לצד המשך המחאות האזרחיות הנוספות בצורה של הפגנות ועצרות.

העת באה דווקא עתה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, לא משום שאני חושב כי ראוי להפקיר את ההגנה על ביטחון המדינה. דווקא עכשיו ויותר מתמיד באה העת לסירוב, משום שהאינתיפאדה השנייה והמלחמה בה, הוליכו שוב ושוב לשיאים חדשים של התבהמות והתלהמות בחברה הישראלית. כל אותן התפתחויות של אזרוח החברה הישראלית, התפתחויות שהיינו עדים להן בעשור האחרון של המאה העשרים, לא רק שנבלמו, אלא נסוגו אחורה. החברה הישראלית חושפת עתה את פניה המכוערים והאנטי דמוקרטיים ביותר. אל מול מתקפת הטרור האכזרית, נטשה מדינת ישראל ומגזרים רבים בחברה הישראלית כל מראית עין של דמוקרטיה ושל פעולה מוסרית. שוב פנינו להסתגרות לאומית שבטית, אותה מלבים פוליטיקאים שאיבדו כיוון ורסן ושאותה מזינה תקשורת מגויסת. דוגמאות לא חסרות לאובדן הדרך הדמוקרטית של מדינת ישראל. הכיבוש מהווה לא רק הפרה של נורמות דמוקרטיות מחוץ לקו הירוק, אלא הביא לאחר שלושים וחמש שנה, לשחיקה חמורה בנורמות, בכללים ובהליכים הדמוקרטיים גם כלפי אזרחי המדינה ובמיוחד כלפי אלה החורגים מהקונסנסוס. כל מי שהדמוקרטיה יקרה ללבו, אינו יכול לעמוד עוד בשוויון נפש. אם נדחה את ההכרעה, אנו עלולים לגלות מחר כי איחרנו את השעה וכי הכיבוש כבש מידינו את הדמוקרטיה. עתה היא העת.

הסוגייה השנייה היא סוגיית החוסן הלאומי ואף היא קשורה לשאלת העיתוי: סירוב בעיצומה של האינתיפאדה מואשם בהיותו הפגנת חולשה אשר מזמינה עוד ועוד תוקפנות מצד האויב. הסירוב מואשם בהיותו הסדק בחומה הבצורה של הישראליות, דרכו מחלחלת התבוסתנות ודרכו יפרצו הפלשתינאים ויביסו אותנו. ובכן, חוסן לאומי מעצם שמו אכן מעיד על יכולת העמידה של עם אל מול איומים, סכנות והתקפות. אומה ללא חוסן לאומי, ושוב מעצם המושג, נידונה לקריסה אל מול אויב נחוש דיו. אולם אין בשם על מנת להעיד על תוכן ומהות החוסן הלאומי. ממה הוא מורכב? כיצד מגבירים אותו? כיצד עושים בו שימוש? וכיצד מודדים אותו? הטענה כי הסירוב מהווה שחיקה של החוסן הלאומי נשענת על אותה מסורת מגוחכת הרואה בכוח פיזי את חזות הכל. כמו היה הכוח פתרון לכל והיה הוא הבסיס היחיד לעוצמה לאומית. דווקא עתה אנו עדים שוב ושוב למגבלותיו של הכוח הפיזי, כאשר גלי השריון, הרגלים, המטוסים, היחידות המיוחדות וכמויות המודיעין המדויק יותר או פחות, נתקלים בחומה פלשתינאית בצורה, הולמים בה ולא משיגים את המטרה של שבירת רוח לחימתם. ישנם דברים החזקים יותר מכוח פיזי: אם נחישות לאומית, אם קרב הנתפס כקרב הישרדות על הבית, אם עמדה מוסרית ואם משטר דמוקרטי היכול להביא לידי ביטוי את רצון העם. חלק מאלה הם קניין הצד הפלשתינאי כיום, כולם היו קנייננו בשנים עברו. את כולם יכולה להחזיר הסרבנות המצפונית. קיומה של קבוצת אנשים העומדת כצור איתן על לגיטימיות של ריבוי עמדות, על חיוניותו של דיון ציבורי לליבונן של סוגיות לאומיות כגון היעדים שלשמם נשלח הצבא, על עמדה מוסרית, על התנהלות הממשלה בהתאם לעקרונות הדמוקרטיה ועל הלגיטימציה הדמוקרטית להשתמש בכלל הכלים הדמוקרטיים. כל אלה - לא פחות מכוח פיזי - מהווים מרכיבים חיוניים של חוסן לאומי, חוסן אשר נבנה על עמדה מוסרית ודמוקרטית. כך גם הסיכוי שסוף סוף יתקיים דיון ציבורי ופוליטי ממשי על זהותם של הקווים האדומים של קיומינו הלאומי במדינתנו, קווים אדומים שיגדירו את הגבולות האמיתיים ובני ההגנה של מדינת ישראל ושיחזירו את הנחישות שלנו. כל אלה יחדיו: עמדה מוסרית, מערכת דמוקרטית בריאה ונחישות לאומית, הם פרותיו ההכרחיים של הסירוב לשרת בשטחים, והם הצידוק המוסרי, המצפוני והדמוקרטי לו.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003