> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת נועם ליבנה
 
 
נועם ליבנה

רגע לפני התהום

בזמן האחרון אני נדרש לא פעם לשאלה "מדוע סירבת לשרת בשטחים?" אנסה להסביר את החלטתי לכל מי שהוא דמוקרט, הומניסט ורציונלי. עם כל האחרים קשה לי לקיים דיאלוג. מצטער. ברשותכם אתחיל בסקירה קלה.

ישראל צועדת היום במהירות, בנחישות ובזחיחות אל עבר קיצה. האפשרות שמדינת ישראל תהיה קיימת בעוד 30 שנה נראית לי היום כמעט דמיונית. כבר זמן מה אנו מרגישים כך, אנחנו מדברים על זה מדי פעם בשיחות חולין, אבל הנושא לא ממש הצליח להציף עצמו. יש הרגשה כללית באוויר שכל סכסוך אפשרי במדינה הוחרף. מדגם קטן:

יחסי הטפיל-פונדקאי שהתפתחו בין מגזר אחד במדינה לבין השאר כבר ניפצו בברוטליות כל מחסום אפשרי. יושבים בכנסת אנשים שלא ימצמצו לרגע כשישלחו אותך לעבוד קשה יותר בשביל להביא יותר כסף לקהל שולחיהם, בשעה שהם דואגים שאלה לא יידרשו לשאת בעול שאתה נושא, ובשעה שאתה הולך לסכן את חייך ואולי אף למות בשביל פיסות אדמה שנראות להם מספיק חשובות לשם כך. ואת כל זה מאפשרים אנשים שאתה שלחת לייצג את עצמך בכנסת.

מיום ליום העניים נהיים עניים יותר, והעשירים עשירים יותר. יושבים בכנסת אנשים שמבינים את המשמעות ההרסנית של התהליך הזה, את פגיעתו האנושה בחברה. הם יודעים בדיוק מה צריך לעשות כדי לבלום את התהליך, אך אינם עושים דבר כי עצם תפקידם יותר חשוב להם ממהותו.

אין שום חזון במדיניות הביטחון של הממשלה. למעשה אין שום מדיניות. בקושי ממשלה. ובטח שלא ביטחון. הביטחון היחיד שיש הוא הביטחון שמחר יהיה רע יותר. למעשה אין לשרון היום שום בשורה לעם, שום רעיון, הצעה, כיוון, משהו. הפעולות שאנו טועים לחבר אותן יחדיו ולכנות אותן "מדיניות" הן אוסף של רפלקסים אמוציונליים במקרה הגרוע, וחישובי רייטינג ודעת קהל במקרה הגרוע-אף-יותר. אין כאן שום טיעון לוגי והגיוני המחבר בין פעולה לתוצאה. אין כאן שום ניסיון לרדת רמת עומק אחת מטה, ולבחון עקרונות מעט יסודיים יותר. כלומר מבחינת שרון אין שום דבר פסול בפרדיגמה. פיגוע-הסלמה-חיסול-הסלמה-פיגוע-הסלמה וכן הלאה... ככל הנראה שרון סבור שאנו במרחק מספר חיסולים מהשקט המיוחל. שעוד רגע נחסל את אחרון שונאינו (כי אין הרבה כאלה. סך הכל איזו סיבה יש לשנוא אותנו?).

הניכור הקיים היום בין אזרחי ישראל הערבים לאלה היהודים מעולם לא היה גדול יותר. אירועי אוקטובר בהם נהרגו 13 אזרחי ישראל אינם רק קטליזטור, הם בעיקר אינדיקטור לכך.

וזה רק מדגם קטן. ההרגשה הכללית היא שהכל מתפורר לנו בידיים, שזוהי שעת מבחן אמיתית לעצם קיומנו. נוצר כאן מצבור של פלנגות, לא מדינה. תרגיל פסיכולוגי: עצמו לרגע את עיניכם ונסו לדמיין מה אתם רואים כאן בעוד 30 שנה.

אלא שיחד עם כל זה מרחפת בקרב השמאל בארץ הרגשה כללית של אפטיה. בעצם לאף אחד זה לא באמת מפריע. כולם עסוקים בקיום החומרי שלהם, ורק מקוים שהפיגוע הבא לא יפגע בהם או בקרובים להם. יפי הבלורית כבר מזמן עובדים בהיי-טק, מגש הכסף כבר מלא בקורוזיה, והמגזר היחיד במדינה שנראה מגויס למען אידיאולוגיה כלשהי, שמוכן להקריב קורבנות למען אמונותיו, הוא המתנחלים.

לכאורה יש כאן סתירה עמוקה. איך ציבור כה גדול שכל כך סובל מהמצב נראה מעורב במידה כה מועטה במה שקורה סביבו? מה בעצם קרה כאן? לאן נעלמה האידיאולוגיה השמאלנית? כמה שמאלנים יכולים לומר היום שהם פטריוטים? אדבר בשם עצמי: אני אינני פטריוט.

כל חיי התנדבתי. התנדבתי לשנת-שירות. הלכתי לקרבי. הלכתי להיות קצין. התנדבתי בגופים חברתיים. אבל היום אני יכול לומר בביטחון (והרבה כאב): אינני אוהב את מדינתי. למעשה אני מתבייש בה. לימדו אותנו שפטריוטיות היא "ערך". אבל אם הפטריוטיות היא אוטומטית אז אין לה משמעות, ואם אין לה משמעות אז בטח שאינה ערך. ואם היא אינה אוטומטית אז נדרש שיקול דעת בטרם מחליטים להיות פטריוטים. תראו לי אם כן, איזו מערכת שיקולים יכולה להביא אותי לאהוב את מדינתי היום.

האמת העירומה היא ש- 200,000 אזרחי ישראל מחזיקים 9 מיליון אזרחים שבויים במרחץ דמים אלים שנמשך כבר 35 שנה. ואותו מעגל דמים דוחק הצידה כל בעיה אחרת, דוחקת ככל שתהיה. הוא שמאפשר את כל הרעות החולות (ועוד רבות) שהזכרתי. צריך לשים את הקלפים על השולחן: המדינה לא היתה נראית היום כמו שהיא נראית לולא ההתנחלויות. חבר'ה, תתעוררו! זה עכשיו! עכשיו זה קורה! במרחק של מספר קילומטרים מאיפה שאתם יושבים כרגע מתחוללת מלחמה אכזרית, נוראית, מטופשת, צינית, בלתי-צודקת, מיותרת, ומלחמת-אם-כל-הברירות. אנו נלחמים במלחמה שלעולם לא ננצח בה, מעולם לא צדקנו בה, ורובנו גם מעולם לא רצה בה, בשביל שטחים שכך או כך נפנה ושבכל מקרה יהודים לעולם לא יחיו בהם בשלום. אנחנו הורגים בשביל השטחים האלה, מרעיבים, משפילים, מכתרים, מחריבים בתים, כולאים, מפלים על רקע דתי. אנחנו מתים בשביל השטחים האלה. מקריבים את בנינו, אחינו, אבותינו. אנחנו מזניחים את כל הבעיות האחרות במדינה. הנכים, העניים, הזקנים, הכבישים - הכל מתבטל אל מול כפר-דרום, נצרים, בית-אל. אל מול ההתיישבות ההזויה, התלושה, המטורפת בלב חברון.

ואתם, חבר'ה, מקבלים את המעטפה החומה, מפטירים רטינה קלה, ואחרי 60 יום (עפ"י חוק) אורזים את הצ'ימידן, נועלים נעליים ויוצאים למלאת את חלקכם במצעד האיוולת הבלתי-פוסק, לקחת חלק בהיסטוריה המפוקפקת שהיא מנת חלקנו. בתוך תוככם אתם יודעים מהי המשמעות המוסרית של מה שאתם עושים. אתם יודעים להצביע על פרקים אפלים בהיסטוריה, על מלחמות מיותרות, על הרג מיותר, על חיילים שתיפקדו כפיונים חסרי רוח בידיהם של מנהיגים מגלומנים ושיכורי כוח. על שיפוטם המוטעה שעה שהסכימו להילחם את אותן מלחמות, לקפח חייהם בשביל אותן מטרות. אך איכשהו את עצמכם אינכם רואים כחלק מאותה תמונה. מבחינתכם, כשזה מגיע לכאן ועכשיו - אז אין גבול לציות.

אתם מתחבאים מאחורי הכותרת "דמוקרטיה". ובחסותה יוצאים לרמוס כל עקרון דמוקרטי עליו גדלתם וחונכתם. המחסום הוא בשם הדמוקרטיה. העוצר בשם הדמוקרטיה. החישוף בשם הדמוקרטיה. ה"חיסולים הממוקדים" (כולל ההרוגים "על הדרך") בשם הדמוקרטיה. גם דרום אפריקה היתה דמוקרטית ללבנים בה.

אתם מתחבאים מאחורי השיקול הביטחוני. ולא מבינים שהנער שאחיו חוסל אתמול הוא המחבל של היום. שהילד שראה לפני שנים את אביו מושפל במחסום הוא המתאבד של היום. שאנחנו בנוכחותנו בשטחים מייצרים טרור, לא מונעים אותו. ושאפשר להילחם בסיבות לטרור, אך לא בטרור עצמו.

אתם אומרים: אני אהיה שם ו"אשפיע מבפנים". ואז מגיעים לשם שוב ומבינים שלדידו של הפלסטיני במחסום החייל הוא אותו חייל, המחסום הוא אותו מחסום, והכיבוש הוא אותו כיבוש. שכולם משכימים להורגך בפוטנציאל, ושגם אם לא אז זה בסדר, אף אחד כאן לא נתפס לקטנות. הילד בן ה- 9 מתבגר בן לילה והופך ל"נער בן 14". ההליכה התמימה "קרוב מדי" לגדר הופכת ל"פעילות חבלנית עוינת". והירי בשוגג ל"ירי להגנה עצמית". דובר צה"ל מוסר. ולפתע אתם עצמכם כבר לא זוכרים למה בעצם באתם.

אתם אומרים: בשם הסולידריות, בשם ה"אחדות", בשם ה"ביחד". ואז אתם עושים ורואים את כל מה שמנתק אתכם עוד יותר, מפריד אתכם, חותך אתכם מהמדינה. וכשאתם חוזרים, אתם מתכנסים עמוק יותר בתוך הקונכייה.

אתם מפחדים ללכת נגד הזרם. ולא מבינים שהזרם זורם מטה, אל התהום. באופן פרדוכסלי, הפסיביות שלכם שולחת אתכם להיות האקטיביסטים הגדולים של הכיבוש. אתם זה הכיבוש. האמת, חברים, היא פשוטה מאוד. האמת היא שנדרש אומץ. נדרש יותר אומץ לסרב להילחם ולעמוד בקריאות "פחדן", מאשר להילחם ולזכות בכינוי "אמיץ". נדרש אומץ לצאת מהמעגל. אל תתנו לפחד לשתק אתכם. הוא עוד עלול להרוג אתכם, את כולנו.

תשובתי לשאלה "מדוע סירבת לשרת בשטחים?" היא שהשאלה היותר מדאיגה היא "למה אתם, חברים, מסכימים?"


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003