> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת שמאי לייבוביץ
 
 

יהדות וסרוב פקודה

 

בעת שרותינו  בשטחים,  ראינו במו עינינו שצה"ל מדכא היום אוכלוסיה המונה שלושה מיליון איש, עם שלם הנתון תחת שליטתו, ללא זכויות אדם. במו עינינו ראינו שאנו עוסקים בענישה קולקטיבית אכזרית.  אנו שללנו מבני-אדם זכויות בסיסיות כמו הזכות לחירות, הזכות להתפרנס, הזכות לנוע בחופשיות, ואפילו הזכות לפַנות פצוע באמבולנס. אנו אומרים: לא עוד.  

 

הזוועה הנוראה ביותר היא הרג  אנשים חפים מפשע. אנו פוגעים מדי חודש בילדים, נשים וזקנים. והכל בטעות, בלי כוונה. למשל, בשבוע שבין 19/10/01 ל 25/10/01 , הרג צה"ל, באזור בית לחם בלבד, 15 פלשתינים, 11 מהם היו אזרחים, בהם שני קטינים ושלוש נשים. אם  זה איננו עבירה על "לא תרצח" המופיע בעשרת הדברות (שמות, כ, 1-17) אותם קראנו לפני שבועיים -  אינני יודע מה זה. התוצאה היא כי השלטון על עם אחר גורר באופן בלתי-נמנע הפרת האיסורים   המופיעים בעשרת הדברות, והידרדרות מוסרית חסרת-תקדים בתולדות העם היהודי.

 

נורמות המוסר של היהדות

 

האיסור לפגוע ולהעניש חפים מפשע הוא מאבני היסוד של היהדות. היה זה אברהם אבינו, סרבן המצפון הראשון בעולם, שהתקומם נגד תופעה זו.  כאשר  א-לוהים עמד להחריב את סדום, אמר לו אברהם:

 

"ויגש אברהם ויאמר: האף תספֶּה צדיק עם רשע?! אולי יש חמישים צדיקים בתוך העירחלילה לך מעשות כדבר הזה: להמית צדיק עם רשע, והיה כַצַדיק כָּרָשע? חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית, יח, 25).

 

כאן מתואר אברהם כאדם בעל אומץ ומצפון עד לנכונות לערער על כוונת האלוהים להשמיד את סדום ועמורה.  אלוהים נכנע, בסופו של דבר, לתכתיב של אברהם. סרבנות המצפון של אברהם "הצליחה" לכופף את אלוהים, ואלוהים מאשר כי לא יאפשר שום צורה של ענישה קולקטיבית. רק מי שחטאו ופשעו ייענשו.

 

העקרון הזה חוזר ונשנה בכל התורה כולה. גם יעקב אבינו העלה אותו על נס. כאשר שני בניו שמעון ולוי - בצעו טבח בעיר שכם (ותראו כמה זה אקטואלי להיום) הוא קלל אותם עד סוף ימיהם. הם בצעו את הטבח כנקמה על האונס שבוצע בדינה אחותם.  למרות הכוונה הטובה שלהם, הגנה על שלום אחותם, הוא אמר עליהם דברים כל-כך קשים שלא מוצאים ביטויים חריפים כאלו בכל התנ"ך כולו. וכך אמר להם:

 

"שמעון ולוי אחים, כּלֵי חָמָס מְכֵרוֹתֵיהם. ארור אפם כי עז, ועֶבְרָתָם כי קשתה" (בראשית, מט, 5).

 

יעקב לא חוסך במלים, ואיננו מסתיר את הזעזוע שלו ממעשה הנקמה האכזרי שלהם. אם היה חי היום, היה אומר לנו בדיוק את המלים הללו, על כך שאנחנו מפגיזים במטוסים ומסוקים ערים פלשתיניות כנקמה על הפיגועים. אם איננו רוצים להיות ארורים, מחובתנו לסרב להשתתף בפעולות אלו, ולהגיד "לא" לשרות בשטחים.

 

האם באמת יש כאן "הגנה עצמית"?

 

טוענים נגדנו כי לצה"ל אין ברירה והוא חייב לעשות זאת כדי לשמור על בטחון המדינה. אף קצין  בכיר לא ישכנע אותנו כי להגנה על מדינת ישראל דרוש להרוג נערים ונערות במחנות פליטים. ברור כי השליטה על עם אחר איננה תורמת לבטחון המדינה דבר. היא רק מנציחה את הצורך בהטלת מצור על מיליוני בני אדם, רמיסת זכויותיהם, ופגיעה פיסית קשה בהם. 

 

נחזור לפרשת שמעון ולוי שהוזכרה לעיל. שמעון ולוי עצמם טענו כי ההרג שבצעו היה דרוש "לשם הרתעה". ואולם, יעקב אבינו דחה את הטענה הזו, משום שגם כאשר נמצאים בעימות צבאי, יש מעשים  שאסור לבצע אותם. כך עולה גם מפירושו של הרמב"ן לפרשה זו. הוא  מעלה את הטענה, הנשמעת גם היום בהקשר של הרשות הפלשתינית, כי היה מוצדק לפגוע בבני העיר שכם משום שלא שפטו את מבצעי האונס. לאחר דיון בטענה, הוא דוחה טענה זו על הסף. מסקנתו היא חד-משמעית  - אין שום נימוק להצדיק פגיעה בחפים מפשע. זהו תנאי-בלעדיו-אין למשפט צדק.

 

משה רבנו ממשיך את הקו הזה, וגם הוא מצווה עלינו  להמנע לחלוטין מפגיעה בחפים מפשע. זהו איסור מפורש:

 

"לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים, כד, 16).

 

המדובר בנורמה דתית ומוסרית אשר מחייבת את כולנו. היא מופיעה בעוד כמה מקומות בתנ"ך (ראה יחזקאל, יח 20). היא מחייבת כל יהודי ויהודי, ולא יפי נפש שמאלנים- ליברליים בלבד. מכאן אנו למדים שרוב  המעשים הנעשים מדי יום ביומו בשטחים מנוגדים להלכה. פעולות אלו, הכוללות הריסת בתים, מניעת מזון ותרופות מאזרחים ופגיעה פיסית בחפים מפשע, אסורות בתכלית האיסור על-פי היהדות.

 

האם יש "כיבוש נאור"?

 

נכון שלא כל המתנחלים  הם קלגסים אכזריים. רבים מהם יאמרו שיש להמשיך את הכיבוש אך לעשותו "בצורה אנושית". זוהי תורת "הכיבוש הנאור". התשובה היא פשוטה: אין חיה כזאת. אין כיבוש נאור כפי שאין אדם ארבע-רגלי. כיבוש מיליוני אנשים נטולי זכויות  גורר    מיניה וביה    מעשים זוועתיים ואכזריים. השליטה על עם אחר מחייבת אותנו לעבור על איסורים מפורשים בתורה, ולפעול בניגוד לנורמות של היהדות. לפיכך ברור הדבר שהזכות לסרב להשתתף בפעולות הכיבוש היא גם זכות דתית.

 

ציות עיוור ביהדות

 

אסור לשכוח לרגע כי ציות עיוור הוא הדרך הבטוחה מן האנושיות אל החייתיות. רק חיות השדה פועלות ללא שיקולי מוסר ומשפט. הציות לחוק המדינה מעולם לא היה ערך עליון ביהדות. נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו כאב טיפוס לביקורת זועמת וחסרת-פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו כלפי אוכלוסיה חלשה וחסרת זכויות. הם התריעו על חמס ועל עושק, על שפיכות דמים ועל קיפוח זכויות. הם לא הססו לקרוא לסרוב פקודה של השלטון, כאשר השלטון השחית את דרכו (ראה, למשל,  מלכים א, פרק כ"א).

 

אנחנו, כחיילים וקצינים, מצווים לבחון את הפקודות של הצבא האם הן  מתנגשות עם הערכים הבסיסיים של מוסר ומשפט, ערכי היסוד הנצחיים, שהן חלק ממהותנו כחברה יהודית ודמוקרטית. אנחנו מקווים שהרבה חיילים, דתיים חילוניים ומסורתיים, בסדיר ובמילואים,  יצטרפו אלינו ובכך יגבירו את חוסנו המוסרי של צה"ל.

 

גם אם ניאלץ לשבת בכלא, וגם אם הדבר יגרור לעג חברתי, שומה עלינו לעשות זאת, ולא להפוך לחיילים רובוטים. אל לנו להכנע ללחץ חברתי או למה שהמנהיגים הפוליטיים מוכרים לנו. 

 

מעל הפקודה לשרת בשטחים מתנוסס דגל שחור של אי-חוקיות  ואי-מוסריות, הכתוב באותיות קידוש לבנה.

 

לכן,  אנחנו מתחייבים להמשיך ולשרת בצה"ל, כל עוד הוא נשאר נאמן לייעודו, אבל לא כאשר הוא מתכחש לייעודו ההיסטורי, היהודי  והציוני.

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003