> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת אמיר אפרת
 
 

איך יכול להיות?

עם שלם עיוור? עם שלם לא שם לב למה שקורה מסביבו? מנהיגיו מובילים אותו להכחדת עם אחר ואף אחד לא פוצה את פיו ?
אז זהו, אני כבר לא יכול לשבת בשקט.

תמיד הייתי אופטימי, האמנתי שאם אשב בשקט וארכין את ראשי הכל באמת יהיה בסדר. ופתאום, כשפוקחים את העיניים רואים שהעם שלנו הוא כבר לא העם הטהור והטוב כפי שחונכנו, צה"ל כבר שכח מזמן מה זה טוהר הנשק, החליף אותו זה בכח הזרוע ולאף אחד לא אכפת.

חיילים ישראלים מתעמרים ומתאכזרים בילדים נשים וטף, מצטלמים עם גופות ההרוגים (הי, חייבים להראות משהו בבית) רוצחים בדם קר נשים הרות (אולי היא החביאה חומרי נפץ בבטן?) עוצר תמידי מוטל על ערים\כפרים וכל מה שאפשר להטיל עליו עוצר וכל אמת מידה של אנושיות הולכת לאיבוד בים הזוועה.

מדיניות האפרטהייד נראית פתאום זכה וטהורה.

ומייד שולפים את הטיעון, למחות זה לגיטימי, לסרב זה אסור.
למה אסור ? להמשיך לשתף פעולה עם מדיניות כה אפילה?
להמשיך לעזור למדינה שלי לאבד את צלם האנוש שלה ? להמשיך לבצע פשעי מלחמה ?
די, נמאס.
מישהו צריך לעצור את השטף.
מישהו צריך להיות השעיר לעזאזל ולשלם בגופו ובנפשו את מחיר ההתעוררות של החברה בה הוא נמצא.
אז זהו, קשה לומר מאיפה מגיע האומץ, האומץ לקום כנגד המוסכמות, לקום ולומר כולם טועים ואני צודק.

אולי אלו הסיפורים, סיפורי הזוועה שלקוחים כאילו מאיזה סרט אימה זול, אותם סיפורים על ילדים בני 13 הנלקחים למעצר כפותים, אותם המראות של ההשפלה הבלתי פוסקת של אנשים שרוצים בסה"כ להביא אוכל הביתה.

אולי אלו השקרים, אותם שקרים בלתי פוסקים בהם מלעיט דובר צה"ל והממשלה את הציבור התמים הצמא להצדקה של כל אותן רציחות ומעשים מתועבים.

ואולי זה פשוט הזמן, הזמן שצריך לעבור עד אשר נופל האסימון, הזמן שלוקח לאדם להבין שאל המקום אליו הוא הגיע אסור היה להגיע.
הזמן לקום ולומר לקברניטי המדינה כי בזמן שהם דנים בסמנטיקה של חישוף או סיכול ממוקד העם שלהם מדמם למוות.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003