> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת גיל יסעור
 
 
גיל יסעור

הרגע בו החלטתי לסרב.

אולי יש מי שמצפה לשמוע סיפור קשה מדכא או מזויע על אלימות, התעללות או סבל נורא. הסיפור שלי שונה לגמרי. הוא התרחש בשירות מילואים שגרתי באזור שכם אי שם בשנת 99, לפני פרוץ האינתיפדה (השניה!, אני עוד הייתי במדים כשהשתוללה הראשונה).

 

האדם שאמר את המלים שהתחילו את התהליך אל הסירוב לא היה דמות מופת מוסרית, לא פלסטינאי אומלל וגם לא חוליגן רצחני במדים, זה הייתי אני עצמי.

 

ישבנו באוהל על כוס קפה, ובשיחה שקלחה פלט כלפי אחד החיילים (היתה זו תקופת שירות שלישית שלנו יחד) את המשפט "אתה בכלל בצד של הפלשתינאים". אצלנו בפלוגה מקובל להתעלם בהומור מהערות כאלה.במקום זה, נבחתי על התפסן הצעיר, שישים בבקשה לב בצד של מי אני עושה מילואים, לצד של מי מכוון הנשק שביד שלי, וכמה מתוך האנשים שיוצאים אתו לסיור חושבים שהסיור הזה צריך להתקיים בקו הירוק ולא בפרברי שכם.

 

ואז זה היכה בי:

 

ככל הורה טרי, התחלתי בדיוק להבין שילדים לא כל כך מתרשמים ממה שאבא אומר אבל מאוד מאוד שמים לב למה אבא עושה.

ובשירות המילואים הזה, כמו בכל שירות מילואים בשטחים, 80 עד 95 אחוז מהפעילות, היא שמירה על התנחלויות נטו. פעילות אבטחה שאין שום דרך להסביר אותה חוץ מהגנה על הוילות עם הגגות האדומים.

 

אז...

 

אם שנה אחרי שנה, אני בא למילואים, עושה שירות מלא גם בתקופת הלימודים, משאיר בבית אשה וילד בן חודש, חורק שיניים בעבודה ואוכל חרא בלימודים, אז איך, איך אני יכול להגיד שאני מתנגד לכיבוש?. ילדי נווה צוף שמבקרים אותי עם משלוח מנות לא יוכלו לעולם לנחש ובודאי לא להבין מה אני חושב כשרואה את היישוב שלהם יושב בנחת מעל רמאללה.

 

לקח עוד הרבה זמן, ומחשבה לגייס את האומץ. עברתי עוד תקופות מילואים, התייצבתי עם כולם בצו 8 אבל הנה אני כאן, ויש לי תשובה בשביל בני בן ה 8. כשהוא ישאל אותי מה עשיתי בשנת 2003 תהיה לי תשובה שאני גאה בה. לא אצטרך יותר להתבייש במעשי.

 

החלטתי וגם מצאתי את האומץ, האומץ לסרב.

 

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003