> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת איתי סבירסקי
 
 
איתי סבירסקי

זה אני שמסרב - מכתב אישי

זה אני שנולדתי להורים אשר בלהט ציוני עזבו את ארץ מוצאם בגיל 20 ועלו בגפם ארצה.

זה אני שכילד למדתי להכיר ולאהוב את מרחבי הארץ הזאת דרך הרגליים, ושקקתי כל רגע בהנאה רבה, כמוצא שלל רב.

זה אני שכנער חיפשתי ומצאתי בסוף קיבוץ בו אוכל לעבוד בקיץ בחקלאות, ללא כל תמורה, רק כדי לטעום טעם ה"הגשמה" של פעם.

זה אני שהתנדבתי לצנחנים.

זה אני שיצאתי לקורס קצינים כדי לתרום יותר.

זה אני שהפנמתי שם היטב מה זה להיות קצין, מהם אחריות ו- 'אומץ-לב אזרחי', מהי אכפתיות, מהי הקרבה, ומהי דוגמא אישית.

זה אני שלמדתי שם שקצין הוא לא רק מפקד מחלקה או פלוגה, אלא קודם כל אדם. אדם חושב, רציני, אחראי, אכפתי, ובעל שיקול-דעת עצמאי.

זה אני שלמדתי שם שדמותך וחובותיך כקצין ישראלי לא אמורים להתאדות ביציאה מהש"ג או עם השחרור מצה"ל, אלא להמשיך וללוות אותנו בחיים האזרחיים, וזה אני שאת השעון עליו מוטבעות המלים "קצין ללא הפסקה" וסמל בה"ד 1, מתנה אשר קיבלנו בתום הקורס, אני עונד עד היום, בגיל 28, ללא שום בושה.

זה אני שחינכתי עשרות צוערים, מתוך אמונה עמוקה, על אותם הערכים בדיוק.

זה אני שלקראת השחרור ויתרתי על התפקיד הנוח של סמ"פ טירונים, רק כדי להישאר עם חיילי המחלקה שלי בפלוגה הרובאית, ולעלות איתם ללבנון.

זה אני שביחד עם מחלקתי מנענו שם במו ידינו הרוגים לצה"ל ולתושבי הצפון, והיינו גאים על כך.

זה אני, שכהמשך ישיר לכל האמור, מסרב כעת לשרת בשטחים.

זה אני שמסרב להמשיך בשגרה ולאטום את עיניי, את אוזניי ואת לבי למתרחש אצל שכניי הפלסטינים.

זה אני שיודע מניסיון כי אין כל אפשרות לשרת בשטחים מבלי לפגוע ולהשפיל אוכלוסייה של מאות פלסטינים, ומבלי לעודד בכך פעילות טרור פלסטינית.

זה אני שמביט בכאב כיצד המדינה שלי משחיתה את חוסנה המוסרי ואת הערכים עליהם היא גידלה אותי, ומסרב לשתוק.

זה אני שמסרב להמשיך ולעמעם לעצמי את ההבנה הברורה, שהכיבוש וההתנחלויות הם הרפתקה מיותרת ומסוכנת, שנמשכת 35 שנה יותר מידי, ושכל רגע נוסף בו היא נמשכת מפחית את הסיכויים שנחיה כאן אי-פעם בשלום עם שכנינו.

זה אני שרוצה לחיות במדינה הזאת, לגדל ולחנך בה ילדים.

זה אני שמסרב להאמין שאין ברירה אחרת, שמסרב להתייחס למציאות הכיבוש כמובנת מאליה.

זה אני שמבין שאחרי אטימות בת 35 שנה, עיבוי והוספה מתמדת של התנחלויות ותשתיות עבורן, ודיכוי שתי אינתיפאדות, ההרפתקה הזו היא כבר עניין של אינרציה, אינרציה שלפוליטיקאים בימינו כבר אין די כוח ואומץ להפסיקה, לא משנה עד כמה הולך וגדל החלק בציבור שמשווע בעצם להפסקתה.

זה אני שמבין שבנתק הזה שבין מאוויי חלק כה גדול בציבור לבין מדיניות מנהיגיו בשטחים, הכיבוש הזה כנראה יימשך עוד זמן רב, בוודאי כל עוד אנחנו - האחוז הקטן שממשיך לתת כחודש מילואים בשנה ולהיות גאה על כך - נמשיך לשמש מכשיר נאמן ליישומו ולאכיפתו, בניגוד מוחלט לצו מצפוננו.

זה אני שמבין כי הקריאה נגד השתתפות בפועל בכיבוש ובשימור מפעל ההתנחלויות, חייבת לצאת דווקא מאתנו, אלו המשרתים את המדינה ואת הצבא מתוך נאמנות רבת שנים, אלו שהם גם בעצמם האצבע על ההדק, זו הגוזרת מי יחיה ומי ימות, מי יעבור במחסום ומי לא, מי יאבד את פרנסתו בסוף היום ומי לא.

זה אני, זה אנחנו, שלוקחים עכשיו אחריות, שמפגינים את אותו אומץ-לב אזרחי, שמקריבים את שמנו ומעמדנו וחושפים אותו לאישומים - מופרכים כשלעצמם - בדבר השתמטות והרס הדמוקרטיה, שמסמנים לחברינו את הדרך, שנשכבים על הגדר הדוקרנית כדי לפתוח לאחרים את הנתיב לתקווה ולשינוי.

זה אנחנו שמסרבים להיות פסימיים, שמסרבים לתת למנהיגות אטומה וקצרת-רואי להוליך אותנו לנתיבי דם ללא מוצא, שמסרבים להמשיך ולתמוך במו ידינו בשימוש הפוליטי שהמדינה עושה בצבאה - והכל לתועלתם של מיעוט כה קטן מבין אזרחיה, זה אנחנו שמסרבים להישאר אדישים מול אי-לקיחת האחריות, אי-ההתמודדות והעדר האומץ של מנהיגינו.

זה אנחנו שמסרבים לשרת בשטחים, זה אנחנו הציונים, זה אנחנו האכפתיים.

זה אנחנו שנשנה.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003