> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת חן אלון
 
 
חן אלון

שיח לוחמים 2002

 

מתוך דברים שנשא חן אלון בכנס שיח לוחמים 2002, מועדון "צוותא" בתל אביב

 

"זה קרה כשלושה שבועות לאחר תחילת אינתיפאדאת אל-אקצה.  ראש אמ"ן, אלוף עמוס מלכא, סייר בפיקוד המרכז. קצין המודיעין של הפיקוד היה אז יוסי קופרווסר (היום ראש חטיבת המחקר באמ"ן). "תגיד" שאל מלכא את קופרווסר, "כמה כדורים צה"ל ירה מתחילת האירועים?" השאלה נפלה על קופרווסר בהפתעה מוחלטת. לא היה לו שמץ של מושג. מלכא ביקש שיבדוק. עד הצהריים הגיעה התשובה. על-פי אחד מעדי הראייה , רוב הקצינים שהיו בחדר לקו בחיוורון פתאומי. התברר שצה"ל ירה, בימים הספורים הראשונים של האינתיפאדה, כ 700 אלף כדורים וקליעים שונים ביהודה ושומרון, ועוד כ 300 אלף בעזה. בסך הכול כמיליון כדורים וקליעים. מישהו בפקוד מרכז כינה אחר כך את הפרויקט 'כדור לכל ילד'".

 

הטקסט הזה הופיע ביום שישי האחרון, בעיתון השייך לזרם המרכזי והוא נכתב בידי עיתונאי מהזרם המרכזי. לא  עיתון או עיתונאי חתרניים, מאלה שהרמטכ"ל הגדיר כחופרים תחתיו, אלא מה שנקרא קונצנזוס. לא בחרתי בו בגלל שהוא מספר על עמוס מלכא שהיה מח"ט ג'נין כשהוקפצתי לסוף שבוע של מעצרים בגזרתו כמ"מ צעיר, ואפילו לא בגלל שהיה כעבור שנה מח"ט שלי כשהייתי סמ"פ בשריון. עמוס מלכא היה מפקד טוב והוא לא הסיפור. בחרתי בטקסט הזה, בגלל המשפט האחרון שלו. בין השיטין הוא מספר את הסיפור של כולנו: "מישהו בפיקוד הדרום כינה אחר כך את הפרויקט 'כדור לכל ילד'". כמה פעמים שמענו את סוג הביטויים האלה ועברנו הלאה, לפעמים אפילו צחקנו. משהו עמוק טמון במשפט הזה ובעיקר במילה "פרויקט". צירוף המילים "פרויקט" "כדור" ו"ילד" מצמרר אותי כיהודי, כציוני, וכקצין בצבא ההגנה לישראל.

 

אבל אני באופן אישי השתתפתי ב"פרויקט" הזה. לפני שנה ושלושה חודשים, בעיצומה של אינתיפאדאת אל-אקצה הרסתי בית של משפחה באל-חאדר שבנתה מרפסת לא חוקית. כקצין המבצעים של הגדוד, הפקודה שקיבלתי הייתה בדיוק ברוח ה"כדור לכל ילד". הריסת הבית התפתחה לקרב של ממש, כמתוכנן,  קרב שבמהלכו ירינו פגזים מהטנקים גם לתוך בתי מגורים. מ"פ גבעת הדגן (כן פלוגה שומרת על גבעת הדגן), שפיקד על כח ההריסה והדחפור, הוא חבר שלי מאז הטירונות ועד היום. ארבע עשרה שנה. חגי סיכן את חייו ואת חיי חייליו, וכמובן את הזקנים, הנשים והילדים שפינה מבתיהם, רק כדי להרוס בית שנבנתה בו מרפסת לא חוקית. חלק  מהילדים שמשכנו החוצה מביתם, היו בגילה של תמר, בתי בת הארבע, שבכל פעם שאני לובש מדים שואלת אותי:  "אבא מה אתה עושה במילואים?". הייתי רוצה לענות לה:  "אני שומר עלייך", אלמלא ידעתי שחלק מילדי הלילה ההוא יצטרפו בקרוב למעגל המתאבדים של החמאס. במדינת ישראל הדמוקרטית, אנשים שפשעו בבניה לא חוקית אינם נידונים לגזר דין מוות. אבל כל זה לא קרה במדינת ישראל הדמוקרטית, זה קרה-שם, רבע שעה נסיעה מירושלים. תוצאות הקרב המיותר והמתוכנן מראש, היו שישה פלשתינאים פצועים וחייל שלנו עם כדור ברגל. רובכם יודעים מה עושה את ההבדל בין פצועים להרוגים: שבריר שנייה או מזל מהשמיים.  הקרב הזה היה חלק מפרויקט האיוולת והעוול המוסרי שאנחנו חלק ממנו. הפקודות להריסה היו ברוח ה"אללה ירחמו" של ארוע כפר קאסם, שעליו גדלתי. אבל  אני וחבריי לא ראינו דגל שחור. לא ראינו כי היינו מוטרדים מסכנת החיים שחגי וחייליו יימצאו בה בעוד שעות מספר, והפקודה שהגדוד קיבל להעביר עוד טנק לעמדה שולטת על בתי אל-חאדר, נראתה לנו כמשרתת את המטרה לשמור על חייהם של חגי וחייליו. גם במהלך ההריסה כשהמג"ד פקד "חדל אש!" בקשר, ועדיין נשמעו צרורות של מא"גים לא ראינו שום דגל, זה היה קרב. אבל אז שמענו את צחי, המ"פ הצפוני על כביש 60, מדווח בקשר: "יש פה איזה צוות של משמר הגבול שהצטרף לחגיגה, אמרתי להם חדל אבל  הם לא מפסיק לירות". מיותר לציין שאיש לא יודע עד היום לאן ירו המג"בניקים. איש גם לא ישכנע אותי שזה היה אירוע חריג. זה היה סתם עוד לילה לא שקט שעבר על כוחותינו בשטחים. בבוקר ברדיו, הדווח היה יבש כתמיד: "בחלופי אש שהיו הלילה באיזור בית לחם נפצעו קל חייל צה"ל, ושישה פלשתינים."

 

הדווח היבש, הוא שהוליד את שיח לוחמים 2002. החברה הישראלית לא רוצה לשמוע מה אנחנו עושים בשמה מעבר להררי החושך. כשישראלית או ישראלי  אומרים "דמוקרטיה" הם מתכוונים למה שהם מכירים בתל-אביב או בחיפה. החברה הישראלית לא רוצה לשמוע את המיעוט המבוטל שמבצע עבורה את העבודה השחורה. היא לא באמת רוצה לשמוע את האנשים שנשלחים לשמור על התנחלות או מאחז. פה גדוד שומר על קומץ משפחות, שם טנק מאבטח מתנחל בודד. בשבילי זה לא לשמור על הבית. אני רוצה לשמור הבית.

אני גדלתי על שיח לוחמים המקורי של ששת הימים. אבא שלי לא השתתף בו, אבל היה מאגיס"ט בצנחנים,  והיה לחייל צה"ל הראשון שהשתכשך במים החמימים של אל-חמה, מיד בתום כיבוש הרמה.

 

מעניין לגלות מה קרה להגדרה של אנשי השיח המקורי את השיח שלהם עצמם. כך הם מגדירים אותו: "בין השיטין, צומחת ההסתייגות מחברה מנצחת, הנוטה לראות בהישג הצבאי עדות נחרצת ובלעדית לצדקת ערכיה ויושר אורחותיה. יימצא פה" בשיח לוחמים, " זעם  שמקורו בסירוב לציפיות, המבקשות לראות בהיותינו "חיילים טובים"- שירות מובהק לחברה."

זה מדכדך מכיוון שגדלתי באותה אווירה, הרגשתי כמנצח בקרב הצבאי וכמפסיד את המערכה והמדינה. עדיין קיימות בחברה שלנו אותן "הציפיות המבקשות לראות בהיותינו 'חיילים טובים' שירות מובהק לחברה". זה מדכדך, מכיוון שלא למדנו כלום על החשיבות שיש לצדקת הדרך עבור החיילים היוצאים להלחם, ומדכדכת הלוליינות המילולית במשפט: "זעם שמקורו בסירוב לאותן ציפיות".  ה" זעם שמקורו בסירוב לאותן ציפיות של החברה" הפך לסירוב ממשי של לוחמים.

 

שיח לוחמים המקורי מהווה השראה לכולנו. חשיבותו, בהבנת הצורך של הלוחם במגע ישיר ובלתי אמצעי עם לוחמים אחרים. חיילי מילואים חייבים לקיים שיח בינם לבין עצמם, ובינם לבין החברה השולחת אותם. זהו צורך אישי, אך גם צורך אמיתי של החברה.  


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003