> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת עמיר שחל
 
 
עמיר שחל

מדוע אני מסרב לשרת בשטחים?

במלחמה בין צה"ל לפלשתינאים נידון צה"ל, הצבא החזק והמודרני להיות מובס.

אנחנו יכולים לכבוש את שכם ואת ג'נין אלף פעם – ובכל זאת ידינו תהיה על התחתונה. מעטים מול רבים, בנשק קל מול מטוסים ושריון, לאט לאט ימוססו הפלישתנאים את כוחינו ויהדפו אותנו מהשטחים.

הסיבה לכך היא פשוטה: לפלישתנאים אין ברירה, הם נלחמים את מלחמת העצמאות שלהם. מלחמה כנגד צבא כובש המנהל את חייהם. אנחנו נלחמים על הבית של השכן. לנו יש ברירה.

אנחנו ממשיכים להאבק בתשתית הטרור – והמציאות מוכיחה שהמאבק שלנו רק מחזק אותה, כי תשתית הטרור היא בלב. הילדים שהחרדתי ממיטתם באינתיפאדה הראשונה, הפכו להיות המחבלים המתאבדים של האינתיפאדה השנייה. גם לי יש חלק בתהליך הזה. המחסום שעוצר את המתאבד של מחר, מייצר שלושה מתאבדים מחרתיים. לאן אנחנו הולכים?

פחות ופחות אנשי מילואים מוכנים לשרת בשטחים. כואב הגב, חו"ל, בעיות בבית ובעבודה. הסרבנים הם הקומץ שאומר את האמת נכוחה. אנחנו מציבים שלט אזהרה מהבהב. אלו קולות אותנטיים שמגיעים מהדרגים הלוחמים שלמטה. אפשר לשפוט אותנו, לכלוא אותנו ולהוקיע, אבל אולי כדאי גם לנסות להקשיב.  כמעט ארבעים שנה אנחנו שם וכבר ברור שרק בכח יסלקו אותנו. ככל שנמהר לצאת משם, נחסוך קורבנות בשני הצדדים.

רבים טוענים ש"ברק נתן להם הכל, עראפת אמר לא ולכן לא נותרה לנו ברירה אלא להלחם בהם". האם המסקנה מכשלון תהליך השלום, כשלון ששני הצדדים אחראים לו, היא שיש להמשיך במצב הכיבוש? המשכו של הכיבוש מחליש את ישראל מכל בחינה, גובה ממנה קורבנות, מסאב אותה מבחינה מוסרית. פוגע בכלכלתה, מחזק את ההתנגדות הפלשתינאית במקום להחליש אותה. הכיבוש מערער את היציבות במזרח התיכון וגורם לשנאת ישראל ולשנאת היהודים בעולם כולו.

מי יסביר לאמא של החייל שייהרג בשבוע הבא בחברון, בעין יברוד או בג'נין על מה נהרג בנה? אני רוצה להגיד לאם הזו שהסיכוי היחידי להציל את חייו הוא בכך שמלכתחילה לא יילך לשם, ושעם ישראל רק ירויח מכך.

אני יודע שהשטחים הם לא לבנון; אי אפשר לקום יום אחד בבוקר ולסגת, ולו בגלל מפעל ההתנחלויות, שהוא האיום החמור ביותר על קיומה ועל דמותה של המדינה. לו הייתה ממשלה אמיצה בישראל היא היתה מכריזה היום על פיצוי כספי לכל מתנחל השב לתחומי הקו הירוק. לו היה מפקד ישר, אמיץ וחכם בצבא, הוא היה הופך עולמות כדי להראות לדרג המדיני לאן הוא מוביל אותנו ובמצב הנתון מגיש אחר כך את התפטרותו.

אני, ששירתתי כקצין יותר מחמש שנים בשירות סדיר ובקבע, ששירתתי בגאווה כקצין מילואים כעשר שנים, מגיש בזו את התפטרותי שלי. בו בזמן אני מתגייס למאבק להצלת מדינת ישראל מידי עצמה, מאבק למען מדינה חופשית, לא כובשת ולא נכבשת.

 

נ.ב.

דמוקרטיה: אי אפשר לטעון בשם הדמוקרטיה למען שלטון צבאי על עם אחר הנמשך ארבעים שנה. דמוקרטיה היא גם הזכות שלי, ואולי החובה, שלא לקחת חלק בכיבוש ובדיכוי. יום יבוא ובדמוקרטיות נאורות סירוב למלחמת ברירה יהיה חובה ולא פשע.

 

מה יהיה אם כולם יסרבו, מי יגן על ילדי בית אל: אנחנו רחוקים מאוד, לצערי, ממצב בו כולם מסרבים. כולנו מחליטים לגבי עצמנו כשאנחנו מניחים את התנהגותם של אחרים כנתונה. עניינית כשלא ימצאו מספיק המוכנים להגן על ילדי בית אל, אני אתנדב לשירות מילואים בו אסייע להם לעבור למקום שמן הראוי שצה"ל יגן עליהם בו, בצד הנכון של הקו הירוק.

 

הם רוצים גם את חיפה ואת יפו: אז מה. אני מצדד בזכות הקיום של המדינה הפלשתינאית, אך מובן שגם למדינה שלנו זכות קיום. כאשר יהיה גבול אפשר יהיה להגן עליו. אינני משלה את עצמי – עוד דורות רבים נחייה על חרבנו. השאלה היא האם המצב הנתון פועל לטובתנו או לרעתנו. והתשובה היא יומיום בכותרות העיתונים.

 

נובמבר 2003


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003