מאת עמיחי קרונפלד
(הופיע ברשת Jewish Peace News, רשת חדשות אינטרנט אמריקנית)

קבוצה של קצינים וחיילים קרביים במילואים בשם "אומץ לסרב" הכריזה בפומבי שחבריה יסרבו להוציא לפועל את מדיניות הממשלה בשטחים. נכון ל- 23 במרץ הם מונים 350 איש. יחד עם רשימות סרבנים אחרות הצהירו יותר מאלף איש על כוונתם לסרב או סירבו בפועל לשרת בשטחים מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית.

במאמר שהתפרסם ב"הארץ" ב25- בפברואר קבע אמנון רובינשטיין, שכל מי שתומך בסרבנים צריך "לשנות את הגדרות המונחים 'מוסרי' ו'מצפון' בכל המילונים שבעולם". אנשי "אומץ לסרב" הגיבו במאמר חריף (באתר האינטרנט שלהם http://www.seruv.org.il), שהסתיים בפיסקה הבאה:

"עכשיו, לאחר שמשאב הציות שלנו אינו עומד עוד לרשותך ולרשות המדינה, אחרי שבחוסר האחריות שלך ושל חבריך לשלטון הצלחתם לבזבז אותו, נא מצא פתרון לבעיותיה של המדינה בלעדיו, מעשה מנהיג, ואם אינך מסוגל - תן לאחרים, ראויים ממך, לשבת בכס השלטון במקומך."

עוד אחזור לפיסקה זו בהמשך, אך קודם לכן אני רוצה לספר סיפור אישי קטן.

לפני שנים רבות רבות (1968) מצאתי את עצמי בתפקיד מד"ס אי-שם בבסיס טירונים צהל"י. יום שגרתי אחד הייתי צריך להעביר למחלקת טירונים עייפה ומטושטשת שעה של אימון גופני. אחרי כמה תרגילים הגענו, המחלקה ואני, לסוג מסויים של הבנה הדדית: מבחינתי המשימה הבאה בתרגול היתה שכיבות סמיכה. מבחינתם המשימה הבאה היתה זהה למשימה הקודמת, כלומר להעביר את היום כמה שיותר מהר ולחזור למיטות השדה לישון קצת.

עד כאן, יום שגרתי לחלוטין. אבל ברגע מסויים, כשהסתכלתי במחלקה העומדת דום לפני, תפשתי משהו שמעולם לא חשבתי עליו קודם: למרות שמאחורי עמדו כל הסמכות והעוצמה של הצבא (ובעצם של המדינה כולה), היה לי ברור שאם המחלקה היתה מחליטה פתאום כאיש אחד, שדי לה בשכיבות סמיכה להיום, אז אני מצדי הייתי יכול לעשות שמיניות באוויר. שכיבות סמיכה הם לא היו עושים.

עד היום אני זוכר את הבהלה שאחזה בי לרגע, אבל רק 30 שנה מאוחר יותר, כשקראתי את ספרו של הפילוסוף ג'ון סרל, הבנייתה של מציאות חברתית (John R. Searle, The Construction of Social Reality, The Free Press, 1995), הבנתי ממה בעצם חששתי אז. על פי סרל המקור היחידי לכוחו וסמכותו של מוסד חברתי הוא הכרתנו באותה סמכות ונכונותנו לקבל אותה. ברגע שהציבור מסרב להכיר בסמכותו של מוסד חברתי - כל מוסד חברתי באשר הוא - כי אז סמכותו של המוסד הזה פשוט מתנדפת. המוסד יכול להיות קטן ומינימלי כמו שופט במשחק כדורסל ידידותי, או ענק רב עוצמה כמו ברית המועצות בשעתה. לא משנה מה סוג המוסד החברתי, כוחו וסמכותו נובעים מכך, שבני אדם מכירים בכוח זה ובסמכות זו ומקבלים אותם.

מוסדות חברתיים קיימים קיום שברירי למדי והם יכולים להעלם כבמטה קסם כמעט: ברגע שמספיק אנשים מפסיקים להכיר בסמכותו של מוסד חברתי כלשהו, הסמכות הזאת פשוט נעלמת, כפי שאכן קרה לברית המועצות. כסף הוא דוגמה טובה נוספת לקשר בין הסכמה חברתית לכוח. מה מעניק לפיסת נייר צבעוני את הכוח לקנות לנו ארוחת ערב? הסיפור המלא הוא ארוך ומסובך, אבל בקצרה ניתן לומר שהנייר הצבעוני יכול לקנות לנו אוכל מפני שמספיק אנשים מסביבנו מאמינים שהנייר יכול לקנות לנו אוכל. אם הרבה אנשים יתחילו להאמין שהכסף איבד את ערכו, הכסף אכן יהפוך לחסר-ערך. אגב, תכונה זו של מוסדות חברתיים איננה טובה או רעה. הניתוח של סרל הוא ניתוח לוגי, לא שיפוטי. כך הם פני הדברים ואין הרבה מה לעשות בנידון.

חשבתי על כל זה כשקראתי את חילופי הדברים בין אמנון רובינשטיין לבין "אומץ לסרב". כמו רוב הפוליטיקאים, רובינשטיין איננו מבין שהכדור בעצם נמצא עכשיו במגרש השני. השאלה היא לא האם לסרבנים יש "זכות" לסרב לשרת בשטחים, או האם הסרוב הזה הוא "מוסרי", או האם הממשלה יכולה "לסבול" התנהגות כזו. לא הלגיטימיות של עמדת החיילים היא העומדת עכשיו על הפרק. הלגיטימיות של רובינשטיין עצמו ואחרים כמותו והמדיניות שהם מייצגים היא היא המוטלת כעת בספק, והטלת ספק זו איננה בגדר דיון מלומד בין מומחים למדע המדינה אלא היא תוצאה ישירה של עובדה פשוטה: יותר ויותר חיילים אינם מכירים עוד הכרה ללא תנאי בסמכות הפוליטית והצבאית. כמו רוב הפוליטיקאים טועה רובינשטיין לחשוב שהעובדה, שסמכותו של מוסד חברתי כלשהו היתה מקובלת בעבר מבטיחה את המשך קבלתה גם בעתיד. וכמו רוב הפוליטיקאים אין הוא רואה מה שיודעת כל מורה בבית ספר יסודי: אם תדרוש יותר מדי מן האנשים הנתונים למרותך, במוקדם או במאוחר סמכותך פשוט תתפורר.

למען האמת, דעתו של אמנון רובינשטיין על "אומץ לסרב" אינה חשובה כלל (ברור שמאמרו הוא חלק ממסע יחסי ציבור שנועד לבודד את הסרבנים). מה שחשוב הוא שמספר הולך וגדל של חיילים אינו מוכן יותר להעניק הכרה בלתי-מותנית לסמכותו של הצבא לקבוע מה עליהם לעשות בשטחים. אם מגמה זו תמשך, תהיה הממשלה חייבת לשנות את מדיניותה, שכן, כפי שברכט היה אומר, הממשלה לא יכולה לפטר את כל אזרחיה ולבחור אחרים במקומם.

רובם המכריע של החיילים הישראלים לא יהסס לרגע כאשר יתבקש לסכן את חייו על הגנת המדינה (כפי שלא היסס בעבר). אותם חיילים (כולל חיילי "אומץ לסרב") היו מאושרים אילו החזיר להם מישהו את האמון במוסדות האמורים להבטיח את שלומם ואת שלום משפחותיהם. אבל חיילים שמספרם הולך וגדל אינם מצליחים להבין מדוע נדרש מהם לרסק ברכי ילדים, לירות בנשים בהריון ובכלל לדכא אוכלוסיה חסרת הגנה (ובאותו זמן לסכן את חייהם שלהם) - כל זאת על מנת לשמר שליטה מוחלטת בעם כבוש. שוב, השאלה אם מסכימים עם דעותיהם של חיילים אלה או לא איננה רלבנטית. עובדה היא, שהציות שלהם כבר איננו מובן מאליו, ויש לכך משמעות אדירה לגבי סמכותם של פוליטיקאים והמוסדות שהם משרתים. הפוליטיקאים מרגישים בכך, כמובן. הבהלה שלהם אמיתית ויש לה יסוד במציאות.

חשוב שחיילי "אומץ לסרב" יבינו כמה כוח מצוי בידיהם. לא כבודדים - כבודדים כל אחד מהם חסר כוח לחלוטין - אלא כקבוצה. אין להסיק מכך, כמובן, שהממשלה תכרע על ברכיה ותקבל בהכנעה את עוצמתם החדשה של הסרבנים. הפוליטיקאים וראשי הצבא ישקרו, ישמיצו, יטיפו מוסר, יוליכו שולל, יבודדו, יאיימו - ואם רק תנתן להם ההזדמנות - ינסו למחוץ את הסרבנים. אבל זה ייעשה יותר ויותר קשה ככל שמספר הסרבנים יגדל. במובן מסויים, רשימת "אומץ לסרב" היא היפוך של משחק פירמידה (לא רק מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה סטטיסטית). במשחק פירמידה, ככל שאתה מצטרף מאוחר יותר, אתה לוקח סיכון גדול יותר. ביוזמת החיילים, לעומת זאת, הקבוצה הראשונה שהתחילה את כל הסיפור לקחה על עצמה את הסיכון האישי הגדול ביותר. ככל שמצטרפים יותר ויותר חיילים לרשימה, הולך ופוחת הסיכון שהם לוקחים - עד שמעבר לסף מסויים ייעלם הסיכון לגמרי, משום שהסרוב יהפוך לנורמה.

לפני שזה יקרה, כמובן, הפוליטיקאים יכנעו וישנו את המדיניות (ואם לא, יודחו מהר מאוד), שכן אחרת המוסדות החברתיים החזקים ביותר במדינה, כמו הממשלה והצבא, עלולים להתמוטט. בכך איש אינו חפץ - פחות מכל הפוליטיקאים עצמם. פוליטיקאים אמריקאיים, שעברו על בשרם את תקופת ווייטנאם מכירים את התהליך הזה מקרוב. מהר מאוד ייתוודעו אל התהליך הזה גם הפוליטיקאים בישראל.

זה בדיוק כמו הבדיחה הישנה: אם אתה חייב לבנק חמישים אלף דולר, אתה בצרות. אם אתה חייב לבנק חמישים מליון דולר, הבנק בצרות. האמנון רובינשטיינים למיניהם הם אלה שעכשיו בצרות.

עמיחי קרונפלד