אסף אורון

"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" (מאיר אריאל)

אני הולך לדבר על נושא לא נעים: על חייהם של הערבים הפלסטינים. "שאלת השטחים" היא כביכול בעיה של נדל"ן, של כמה גבעות, של אחוזים. כך הצטמצם בן-לילה ההבדל בין "המערך" ו"הליכוד" לאפס. כך מגמגמים מר"צ ודומיה על "מה זה עושה לנו", אך נמנעים מ"ללכלך" את הדיון באזכור חריף מדי של מה זה עושה לערבים. נכון, חשוב מאוד להבין מה כל זה עושה לנו, וטבעי שזו תהיה המוטיבציה העיקרית לשינוי מדיניות, אך לשם כך צריך תחילה להבין, מה זה עושה להם. כי זהו לב העניין. הכיבוש אינו של שטחים. הכיבוש הוא של אנשים.

תארו לעצמכם שאתם לא בדיוק בני אדם. זאת אומרת, כמובן שאתם בני אדם, אבל בחייכם מושלים אנשים שאינם רואים בכם בני אדם כמותם. בעיניהם, אתם עבודה זולה, או מטרד, או איום, ובאופן כללי - מסה אפלה וחסרת פנים. מה תעשו? "טוב", אתם אומרים, "אתעלם מהם ואחיה את חיי." ואכן, זה מה שניסו הפלסטינים לעשות בעשרים השנים הראשונות של הכיבוש. אבל מה תעשה אם בכל פינת רחוב יכול לעכב אותך מישהו, לפשפש בכליך (לפעמים גם לגנוב משהו), לקרוע את תעודותיך (אשר אם תיתפס בלעדיהן, אחת דינך להיזרק ל-18 יום מעצר ללא משפט), ואולי אף לפגוע בך מילולית ופיזית לעיני חבריך, אשתך וילדיך? אתה משתדל ככל יכולתך להמשיך ולהתעלם, ועל מנת להימנע מצרות אתה מסגל לך מבט מושפל וכבוי ויציבה כפופה, כנועה ולא מאיימת. כל מי ששירת בשטחים לפני האינתיפאדה הראשונה, זוכר דרך הסתגלות זאת היטב.

אבל איך אתה יכול להתעלם, אם כל דרכיך אל החופש - לביקור משפחה בחוץ לארץ, למשל - עוברות דרך הכרעתו השרירותית של גורם כל-יכול, המבקש ממך שתיסע, במחילה, לא לשבוע אלא לתשעה חודשים לפחות (משום שאתה חבר ב"קבוצת הסיכון" של זכרים בין גיל 16 ל-40), או לחילופין, שתלחש באוזניו פרטים מפלילים על מישהו ממכריך? איך אתה יכול להתעלם, כשגוזלים ממך את שדותיך ומטעיך על מנת להקים בתים לשונאיך - ואין לך אפילו אל מי להתלונן? איך אתה יכול להתעלם, אם בכל פעם שהאנשים האלה המושלים בך חשים מאוימים, או זועמים, או סתם בא להם לחגוג אצלך בחצר - אז סוגרים את כולכם בבתים, או אוספים את כל הגברים בכיכר העיר, או הורסים בתים ומטעים?

ענישה קולקטיבית. העיוות טמון בעצם המושג: יש כאן הנחה כאילו נתונה באמת למישהו הרשות לפגוע בך על דברים שלא עשית. הישראלים כבר מקבלים את השימוש ב"אמצעי" זה כנגד הפלסטינים כמובן מאליו, ולכל היותר מתווכחים על התבונה שבו. אנא מכם, במקום ענישה קולקטיבית, אימרו טרור מנהלי. מה אנו מרגישים בשומענו על גזירות כלכליות שרירותיות, הפוגעות בנו אישית? אגרוף חזק בבטן. זו פגיעתו של הטרור המנהלי - לפתע, השלטון בועט בחייך סתם כך, ותמיד במקומות ובזמנים הכואבים ביותר. הפלסטיני תחת שלטון הכיבוש חוטף אגרופים כאלה באופן יומיומי.

אחרי עשרים שנה גדשה סאת האגרופים המנהליים והפיסיים, והפלסטינים יצאו בהמוניהם לרחוב להתקומם ולשנות את מצבם. ואכן, מצבם השתנה. בתהליך הדרגתי, שהמשיך ללא הפסקה מאז 1987 והוכח כחזק ומשמעותי בהרבה מכל ה"תהליכים המדיניים", השתנה מעמדם של הפלסטינים מזה של עבדים לזה של אסירים. עם האדונים מצא לו עבדים חדשים, ומאחר שבחר להמשיך ולשלוט בכם (אולי בדרכים עקיפות יותר - למשל בעזרת סוהרים מבני עמכם), אין לא ברירה אלא לכלוא אתכם. תמיד יש כמה מכם המוכרזים כ"עבריינים נמלטים", ועבורם הוקמו יחידות חיסול. הכליאה גרמה גם לתהליך התרוששות עמוק וכואב, המביא כמובן לייאוש, בערות וקיצוניות.
באינתיפאדה הנוכחית זכו הפלסטינים לעוד שינוי במעמדם. אתם יודעים מאיפה נובע ה"שקט היחסי" השורר מאז פלישת צה"ל בפסח? הרי אפילו "גורמי הביטחון" הודו שרוב ה"מבוקשים הגדולים" לא נתפסו. הסוד הוא פשוט: העם הפלסטיני מוחזק כעת בצינוק, ללא אוכל או טיפול רפואי. ממצב של כליאה עברנו למצב של הרעבה, לעתים עד מוות. אני מתאר לעצמי, כי מרגע שנקט במדיניות זו, מפחד צה"ל להפסיק אותה - מחשש שמא יתפרצו עוצמות הייאוש והזעם הנצברות שם בצינוק.

כיווץ החיים ושמחת החיים של מיליון איש באחוז אחד, דינו כדין הריגת 10,000 איש. נשמע תלוש? חישבו על גלי הפיגועים של החודשים האחרונים. נהרגו בהם עשרות אנשים, אולי אף מאות. אבל החיים ושמחת החיים של כולנו התכווצו, וההשפעה על החברה והמדינה אינה כשל מותם של מאות, אלא של עשרות אלפים. כך מרגישים הפלסטינים כל הזמן מאז 1967. אין זה מקרה, שקבוצות מתוכם בחרו בדרך האיומה והמעוותת של הפיגועים על מנת לנקום בנו, ושנקמה זו מתקבלת שם בהבנה ולעתים אף בשמחה. שום דבר טוב לא יוצא מפשעים אלה, אך מבחינתם, "לפחות" עכשיו אנו מכירים מגוף ראשון את ההרגשה שלהם.

כל עוד הם ימשיכו הפלסטינים להרגיש שחייהם אינם חיים, גם לנו אין סיכוי להשתחרר מן האימה. יש רק שתי דרכים לגרום לפלסטינים להפסיק להרגיש כך. האחת היא לגרש, להרוג, להשמיד ולאבד - כן, ממש עד הסוף, עד שיפסיקו להרגיש בכלל - ולשם מובילה אותנו הממשלה הנוכחית. השניה היא להפסיק באופן מוחלט וסופי, בלי תעלולים והתחכמויות, את הדיקטטורה הצבאית שלנו עליהם, כלומר - לסיים את הכיבוש.

אסף אורון