אסף אורון (נכתב לראשונה 17.3.02, עודכן 28.5.02)

חודשים מספר עברו מאז חיברו ראשוני הקבוצה הידועה כיום בשם "אומץ לסרב" את "מכתב הלוחמים 2002", בו הצהירו בפומבי על סירוב לשרת בשטחים הכבושים. המכתב עורר היענות מרשימה ובלתי צפויה של מאות מצטרפים ואלפי תומכים פומביים תוך זמן קצר יחסית. מרשימה לא פחות, ואף מסקרנת, היתה סגירת השורות הקולקטיבית כנגד החותמים בקרב הממסד הפוליטי והתקשורתי - כולל האגף ה"שמאלי" שלו. למרות שכ-70 אחוז מן הציבור מוכנים לצאת מן השטחים כבר מחר, ומבינים בסתר ליבם שאף ממשלה לא תעשה זאת מבלי ש"יעזרו" לה, למרות שכ-20 אחוז מתנגדים לכיבוש בכל נפשם ובכל מאודם, הרי רק חבר כנסת ציוני אחד העז לתמוך בנו תמיכה עקבית - ולא במקרה מדובר בעולה חדש. מרצ ו"שלום עכשיו" משתיקות בכוח את המחלוקת הפנימית בשורותיהן בנושא הסירוב, ו"ראש האופוזיציה" כופה חזית אחידה ומונע את קיומה של כל אופוזיציה לעמדתו. בכך עוזר "ראש האופוזיציה" לממשלה לגייס את כל העם למלחמת הכיבוש חסרת המצפון והמצפן המתחוללת כעת באין מפריע.

בינתיים מתגלגל לו "דיון בתופעת הסרבנות" כאילו היה מדובר באירוע חריג ומוזר ביותר שהעולם לא ראה כמותו. הצמרת האקדמית והכלכלית מקיימת ימי עיון הנושאים כותרות כמו "חובת הציות, זכות הסירוב, גבולות הדמוקרטיה". נוצרה אשליה - המתקבלת בקלות בציבור הרחב כאמת שאין לערער עליה - של צמרת פוליטית, צבאית, אקדמית ותקשורתית נאורה, הדנה בכובד ראש ובפתיחות ראויה לציון באותה "תופעה חריגה" ובלתי נסבלת, המאיימת כביכול על הסדר הציבורי התקין. קשה לדעת אם לצחוק או לבכות: אחרי הכל, אותו דיון מלומד ב"תופעה החריגה" קשור לתיאוריה דמוקרטית בכלל ולמציאות הישראלית בפרט, בערך כמו הדיון הסוער שערכו מלומדי ימי הביניים בשאלה המעמיקה כמה מלאכים ניתן להשחיל בקוף של מחט.
מה גורם לי לומר זאת, ומהי ה"תופעה החריגה" האמיתית שראוי לתת עליה את הדעת?

לא אעשה לעצמי עבודה קלה, ואעזוב לנפשה את המציאות האיומה המתחוללת סביבנו. שכן, די בה בכדי להצדיק עבור כל מי שעתיד המדינה יקר לו, ואשר רואה (באורח פלא) דווקא את מדיניות ממשלות ישראל בשטחים כגורם העיקרי למציאות זו, צעדי מחאה חריפים בהרבה מסרבנות פומבית. אעזוב לנפשה גם את העובדה כי מדובר בצעד המחאה הטבעי ביותר והיעיל ביותר, אשר ננקט בכל משטר דמוקרטי או דמוי דמוקרטיה שהצליח לדרדר עצמו למצב דומה (ע"ע אלג'יר, וייטנאם, דרום אפריקה). לא, בואו נלך בדרך הארוכה והמהנה יותר. הבה נבחן ונפרק לגורמים את הנחת היסוד הסמויה שבבסיס "הדיון המלומד".

הנחת היסוד בבסיס הדיון היא כזו: במדינת ישראל שוררת דמוקרטיה מסודרת בעלת מנהל תקין, ובתרבות הציבורית שלנו נוהגות הקבוצות השונות על פי כללי משחק ברורים והוגנים, ומכבדות זו את רגישויותיה של האחרת. אל תוך כל אלה הוטלה כרעם ביום בהיר הסרבנות.
הממממ. האומנם? שוב, לא אעשה לעצמי עבודה קלה, ואעזוב לנפשו את השלטון הצבאי בן 35 השנים על מיליוני פלסטינים, בעלי תעודות זהות בשלל צבעים אך חסרי כל זכות בסיסית - שלטון אשר די בו כדי להעיף את המושגים "דמוקרטיה מסודרת" ו"מנהל תקין" לאלף אלפי עזאזל. נו די! כבר אמרתי שלא אעשה לעצמי עבודה קלה. בואו ניהנה מן הדרך. אז נתמקד באזרחי מדינת ישראל. מהי התרבות הציבורית אותה למדים אנו להכיר משחר נעורינו?

נתחיל את מסענו ליד הבית, בשלטון המקומי. האם דואגת הרשות המקומית שלכם כיאות לחזות רחובכם, לתאורה, לגינון הציבורי, לשטחים הפתוחים, לגן הילדים ולבתי הספר של ילדיכם, לתרבות ולתעסוקה? או שמא כל אלה דווקא נדחקים לשוליים, לטובת העסקתם של קרובים ומקורבים, הזנחת כל מה שאינו קשור לקבוצת לחץ או ל"אנשי שלומנו", והסתבכות כרונית של בכירי הרשות בפרשיות פליליות? יש לי ניחוש קל מה היא תשובת רובכם המכריע.

נעבור לליגה הלאומית. מה גורם אצלנו לשלטון המרכזי להתעניין בבעיה משלל בעיות היסוד המאיימות על קיומנו? ניחשתם? רק נבוט חזק ביותר על הראש מצד המציאות החיצונית (מלחמת יום כיפור, 400 אחוז אינפלציה, אינתיפאדה, הקזת דם גוברת בלבנון, לחץ אמריקני בלתי מתפשר, אין מים). ובהיעדרו? לחץ כואב וממוקד היטב מצד קבוצת כוח פנימית - בין אם הופעל הלחץ "על פי הכללים" או כנגדם.

אבל מהם הכללים בעצם? מהם חוקי המשחק שלנו, אם עדיין לא הבנתם? שתיים מן הקבוצות החזקות ביותר כיום בפוליטיקה הישראלית צברו את כוחן העצום בעזרת פריעת חוק שיטתית - האחת בפעולות פרטיזניות עד טרוריסטיות בשטח (המתנחלים), והשנייה בניצול חסר-מעצורים של עמדות שלטון (ש"ס). שתיהן, אגב, ליוו ומלוות את פריעת החוק בשידורי הסתה קשה כנגד קבוצות אחרות מפי תחנות רדיו פיראטיות, באין מפריע ומבלי להינזק כלל. על מנת "לאזן" את התמונה ולהראות עד כמה היא מקפת, אציין כאן עוד שתי דוגמאות "לבנבנות וצפוניות" לאותו המשחק - בזיון משבר הבורסה ב-1983 שחזר על עצמו בואריאציה קלה ב-1994 כאילו כלום לא קרה (ועדיין לא הוטל מס על הבורסה!), וצפצופם הארוך והמתמשך של הערוץ השני ושל חברות הכבלים על כל ה"חוקים" וה"תקנות" ש"הבטיחו" לציבור כי יקבל שירות הולם עבור המכונות להדפסת כסף שמסר להם במתנה.

בקיצור, אין דין ואין דיין: כללי המשחק הם כל דאלים גבר. ובישראל לא שולטת דמוקרטיה ולא נעליים, אלא אוליגרכיה של מאפיות, אנרכיה מגזרית בה מתחלקת עוגת המשאבים והשלטון כשלל ביזה בין אוסף קבוצות לחץ חסרות מעצורים היושבות סביב השולחן. לאינטרסים הקיומיים של הציבור הרחב נשארים (במקרה הטוב) הפירורים. כמי שגדל על כתבי אפרים קישון, אני יודע שיש לחפש את שורשיו של מצב עניינים זה הרבה לפני 1967, אולי אף לפני קום המדינה - אך עושה רושם כי הכיבוש הגביר והעצים אותו עד מאוד. כללי המשחק שלנו מזכירים במידה רבה את נוכלי העיירה בסיפוריו של שלום עליכם: המציאות בחוץ חשובה כקליפת השום, מה שחשובה היא הקומבינה שנסגור פה בינינו סביב השולחן (למען ההגינות אציין, שכבר עמדו על כך - אולי במלים אחרות במקצת - רבים וטובים לפני.)

איזו התנהגות ציבורית אופיינית מתפתחת בתרבות כזו? זו הידועה לשמצה ברחבי העולם בכינוי "הישראלי המכוער", אותו גס-רוח (אף פעם לא אנחנו, כמובן) שאינו מכיר בצדק, בזולת או בכללי משחק מלבד כללי האלימות והקומבינה. לא במקרה מופיעה ישראל כמעט בכל רשימה שחורה של ארגונים למניעת פשיעה בינלאומית - החל מהפרת זכויות יוצרים וכלה בסחר באיברים או בבני אדם שלמים. לא במקרה מתקשים כל-כך הורים ישראלים לחנך את ילדיהם חינוך בסיסי, ואת "יבול הברכה" קוצרים יחדיו התלמידים והמורות בבתי הספר.

אז מה רוצים מאתנו? הרי אקט הסרבנות הפומבית שלנו הוא חריג עבור ה"משחק" הישראלי בערך כמו כמה פתותי שלג רכים עבור תושבי אזור הקוטב. אבל לא, הם צודקים. יש להם סיבה טובה לכעוס. לא רק האקט חשוב, אלא גם מי עושה אותו ומה הוא רוצה. שכן, לא ניתן לקיים קסם יש מאין.

בבסיס הפירמידה המעוותת של ישראל נמצא "הרוב הדומם" - אותו ציבור נרחב מקרב השכבות המבוססות והלא-מבוססות, מן המרכז ומן הפריפריה, יהודים וערבים - המספק בזיעת אפיו, בנאמנותו ובתמימותו האינסופית את עודף המשאבים ועודף הכוח אותם יכולות קבוצות הלחץ (באדיבותה של הממשלה) לבזבז לכל עבר עד אבדן הכרה, כאילו אין מחר. והנה, פתאום, המחר הגיע. הדלק נגמר, והמדינה בתהליך התפרקות. ובעוד קבוצות הלחץ משתפות פעולה כל-כך נהדר ברדותן ב"רוב הדומם", בנגנן על פחדיו ושנאתו, על מנת לרכב עליו הלאה אל תוך התהום עצמה - קמה קבוצה מתוך אותו ציבור דומם, ומשתמשת בנשק המוכר להן כל כך: לחץ ממוקד ובלתי מתפשר במקום כואב (ובמקרה שלנו: על-ידי מניעת שירותים חיוניים).

מה עושים במקרה כזה? יש כמובן פתרון ברור. במקרה הצנוע יותר (עיינו ערך חוק הנגב), זורקים לקבוצה הנ"ל איזו "עצם" מגזרית וממשיכים הלאה. במקרה התובעני והנחוש יותר (עיינו ערך ש"ס), אין ברירה אלא לפנות לה מקום ליד השולחן. אבל מה קורה פה פתאום? קבוצה חדשה זו, המוזרה כל-כך, ואשר לא ברור מאיפה היא מתחילה והיכן היא נגמרת, עושה רושם כי אינה מעוניינת בשום עצם, אלא היא תובעת את פתרונה של בעיית יסוד קיומית, ודווקא - שומו שמיים! - על פי האינטרס הציבורי הכללי. ובצירוף מקרים אומלל, האינטרס הציבורי עומד כנגד האינטרס המובהק של שתי קבוצות חזקות, היושבות מזה שנים רבות סביב שולחן הקומבינות המרכזי.

אכן, הפרה גסה של "כללי המשחק". אכן, איום חמור כנגד "הסדר הציבורי התקין", איום המחייב סגירת שורות מהירה ואחידה.

יכולתי לסיים כאן, ובכך לצאת ידי חובת הוכחת טענתי. אך לא באתי להגיד "גם לנו מותר בכוח". לא, אנחנו לא טיפוסים כאלה. אנחנו פראיירים אמיתיים, ילדים טובים ירושלים, ולא היינו נגררים למין "גם אני רוצה" שכזה. טענתי העיקרית היא חזקה בהרבה.
_____________________________________________________________________________________________________________________

בואו נעיף מבט על כמה מבעיות היסוד הקיומיות שממשלות ישראל "שכחו" לפתור, ונפתח דווקא בבעיות לא "פוליטיות": בעיית המים, בעיות סביבתיות אחרות, בעיית התחבורה, בעיית הזנחת הפריפריה, בעיית נטל המס. האם הפתרון לבעיות אלה כה מסובך - או שזוג נשוי ממוצע, המתמודד מדי יום עם בעיות ניהול המשפחה, היה מצליח למצוא פתרון סביר? ותשובתכם? תשובתי היא כן נחרץ, זוג מן היישוב היה פותר בעיות אלה מזמן. מדוע הן לא נפתרות אפוא?

משום שבמקרה הטוב, הן אינן מעניינות אף קבוצת לחץ מגזרית, ובמקרה הרע והנפוץ הרבה יותר, הן מעניינות מאוד קבוצות מסוימות - אלא שקבוצות אלה דווקא חושקות בהנצחת הבעיה ולא בפתרונה. וכעת נעבור לשתי בעיות שנויות במחלוקת, פוליטיות עד כאב.
בעיית היתקעות צה"ל בלבנון -
מי היתה הקבוצה המגזרית שמנעה בגופה, בעזרת לחץ פוליטי ותחזיות שחורות משחור, את הפתרון הברור והפשוט במשך שנים כה רבות? נכון, אתם זוכרים היטב. צמרת צה"ל. כן, גם אלה המפקדים עלינו בבואנו לשרת בצבא העם מתנהגים כקבוצת לחץ אינטרסנטית לכל דבר, ויושבים ישיבה מרופדת ורבת שנים סביב שולחן הקומבינות.
וכעת לבעיית הבעיות: בעיית שלטוננו הצבאי על מיליוני פלסטינים חסרי זכויות -
ובכן, כל מי שפתח אי פעם ספר חוקים או ספר היסטוריה יודע שיש רק פתרון לגיטימי אחד עבור דמוקרטיה, ובכל אופן רק פתרון אחד שעובד: לסיים שלטון זה, ויפה שעה אחת קודם. יתר על כן, מאז ביקורו של סאדאת בירושלים - כלומר, מזה 25 שנה! - מוצמד לפתרון יחיד זה הבונוס ה"פעוט" של סיום הסכסוך עם רוב רובו של העולם הערבי (בונוס שהובטח שוב חגיגית ורשמית בביירות בחג הפסח, בשעה שהטנקים של צה"ל כבר חיממו מנועים לפלישה). אז מי מתנגד? מי לא רוצה לשחרר את הפלסטינים מעולנו, ואותנו מסרטן השלטון בהם? מי לעזאזל מונע בכוח את השלום? שתי קבוצות היושבות סביב השולחן. המתנחלים וצמרת צה"ל.

וכך קמה לה תרבות ה"ויכוח" ההזוי על "שאלת השטחים", כאילו מדובר באיזו סוגיה אזוטרית מתורת הנסתר, שיש להפוך בה ולהפוך בה ולעולם לא למצוא את פתרונה. שהרי, כידוע, אין פתרון כאשר אין רוצים בפתרון. ואין קדוש מקדושת שולחן הקומבינות העגול. לא השלום, לא חייהם של חפים מפשע משני העמים, לא עשרת הדברות, לא עברנו הטרי-עדיין כעם נרדף ונרמס הזועק לצדק, לא ההגיון הפשוט, לא האינטרס הציבורי הקיומי והמיידי.

זוהי אפוא טענתי: האנרכיה המגזרית אינה רק התרבות הציבורית בה אנו חייבים לבצע מחאה אפקטיבית. המשטר הזה, הרקוב והמושחת עד היסוד, הוא זה שכפה עלינו את שירותנו כפושעים במדים במשך כל כך הרבה שנים, עד שנאלצנו לסרב בלית-ברירה, והוא עצם הסיבה בגללה לא נפתרה בעיית השטחים עד עתה.

הא לכם, מלומדים חביבים, צרור תופעות מרתקות הרבה יותר, ומקוריות הרבה יותר, לחקרן עד תום: כיצד ומניין צמחה לה אותה אנרכיה מגזרית? כיצד זה מתקיימת ההתחזות המוצלחת כל-כך לדמוקרטיה ממש מתחת לאפנו כל השנים? מה טיבה של הסימביוזה בין התעמקות משטר מושחת זה והתמשכות שלטוננו על השטחים? ומה הסיכויים של משטר כזה להתקיים לאורך זמן? נניח, עוד שנה אחת במצבנו הנוכחי?
האם אכן, כפי שכבר ניתן לראות אצלנו, סופו הטבעי של משטר כזה הוא בתמיכה ציבורית אדירה בהתבססותו בשלטון של "איש חזק שיעשה סדר", כלומר בדיקטטורה?

ועוד תופעה אחת לסיום: כיצד זה קמים מלומדים, אשר רק לפני עשור עמדו בראש הקוראים "מושחתים נמאסתם!" ו"ביחד נשנה את השיטה!", והנה הם מעמידים עצמם כעבדים נרצעים, בשירות אותו משטר מושחת בדיוק! - אשר שחיתותו כבר זועקת ומעלה קצף בראש חוצות, וברור כי אין דבר שימנע ממנו להוביל את המדינה לאבדון פיסי ממש - ועוזרים לו לנסות ולהכניע קבוצת אזרחים אשר מאסה בקשר השתיקה, מסרבת לפשוע עוד ומנסה להעיר את הציבור ברגע האחרון?

אסף