פורסם ב - "העיר", 2.5.2002

אביעד קליינברג

לא בלב קל בחרתי בכותרת הזאת. גם להיסטוריון, האמון על התבוננות סבלנית ונטולת היסטריה בתהליכים, מגיע רגע שבו שערו סומר והוא מבין שמשהו רע, רע מאוד, קורה. מאז ועידת קמפ דיוויד השנייה ניתן לזהות בישראל שני תהליכים גורליים. הראשון הוא פניית עורף לתהליכי ההשתלבות בגוש המדינות הדמוקרטיות ואימוץ דפוסי האלימות והאתנוצנטריות שכנגדם לכאורה אנו יוצאים. יצחק רבין הבין כי עם סיום המלחמה הקרה מחייב בטחונה של מדינת ישראל את סיום הפרק הקולוניאלי בתולדותיה והפניה מסיבית של משאבים לטיפול בבעיות החברתיות החמורות שנוצרו בה בשנים הארוכות של הכיבוש וההתנחלות.

ללא השתייכות לגוש הדמוקרטי, התובע משותפיו עמידה בסטנדרטים ברורים בתחומי זכויות האדם והאזרח, יקשה עלינו, הבין רבין, להיות עם חופשי בארצנו.

החזרה לראיית הסכסוך במונחים של נקם ושילם (עיניים תחת עין ושיניים תחת שן), האימוץ המחודש של תפיסת החומה ומגדל, שיבתה המנצחת של הצדקנות (אנחנו צודקים והם טועים; אנחנו טובים והם רעים), הסיפוח שחזר לזחול, הקיפאון המחשבתי, המבצעים המתגלגלים - כל אלה מאפיינים חברה המהמרת על האינטרס הלאומי בטווח הארוך למען סיפוקים בטווח הקצר.

אם אפשר היה לראות את התנודות במדיניות כתגובה, זמנית אולי, לערעור הביטחון בישראל, באה ההידרדרות המתמשכת באופייה הדמוקרטי של המדינה ומעידה על משהו עמוק יותר. זהו התהליך השני. הוא התחיל אצל אהוד ברק, שהפר ללא היסוס את כללי המשחק הדמוקרטי, והוא ממשיך ומעמיק בימים אלה. החברה בישראל של היום מתאפיינת בבוז עמוק כלפי הרשות המחוקקת, בתחושת ניכור מן הרשות השופטת, בשיתוק של הרשות המבצעת, בצנזורה עצמית, בנפנוף באינטרס הביטחוני כדי למנוע כל דיון ביקורתי, בזחילה של הצבא אל תוך הוואקום הפוליטי. הוסיפו לחבית אבק השריפה הזאת משבר כלכלי שרק ילך ויחמיר ככל שמדינות המערב יפני לנו עורף ולא תתקשו לזהות את טיב הנזיד המתבשל.

חמור מכל בעת כזאת הוא היעדרה של אופוזיציה שתציע דרך חלופית ותיאבק עליה. התבזותה של מפלגת העבודה בקואליציה של שרון רק מגבירה את הייאוש מן הפוליטיקה, כלומר מן הדמוקרטיה. עת רעה היא לישראל. אם לא תתגבש מיד תנועת אופוזיציה שתחזיר לישראלים את האמון בדמוקרטיה ושתנער אותם מחלום הבלהות האנכרוניסטי של שרון ומופז, כי אז אנו צופים בתחילת קריסתה של הרפובליקה הישראלית כפי שהיכרנוה. עדיין לא מאוחר מדי, אבל כבר לא נשאר הרבה זמן.

אביעד קליינברג