התפרסם ב-Ynet ב-1/4/2002

מלחמה זו, ככל שתניב תוצאות מוצלחות יותר בעיני מתכנניה, תשמיט את בסיס קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל ומכאן גם את כוחנו להתקיים לטווח הארוך

ברוך קימרלינג

מדינאי מוכשר ובעל ניסיון הוא אריאל שרון. הוא קורא היטב מפות טופוגרפיות וגם פוליטיות. הוא אינו מרבה לדבר, אך מרבה לעשות - ובתבונה. הוא גם למד היטב את לקח כישלונו האישי כאשר הוביל את ישראל למלחמת יש ברירה ב1982-, ועל טעות זו אינו חוזר עשרים שנה לאחר מכן. בסבלנות, בזהירות ובהדרגה הוא בונה מעגלי שנאה וייאוש תהומי, הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים. הוא יודע לנצל חולשות ותאוות לכבוד ולכוח, וכך נטרל את מפלגת העבודה ודומם כמעט לחלוטין כל שיח ציבורי אמיתי. כאשר השווה את ערפאת לבין-לאדן, היה דומה כאילו הוא טעה, אולם בדיעבד, גם במקרה זה הוכיח כי הצליח "להיכנס לראש האמריקני" ולהשתלב במלחמת העולם האמריקנית נגד הטרור.

לשרון נוח מאוד עם הפגנות הימין והמתנחלים נגדו, עם יציאת מפלגות הימין הקיצוני מממשלתו ועם הישארותה של המפד"ל באופוזיציה. אולם שיא הצלחתו עד כה היה בגיוס הפלסטינים על פלגיהם (הפת"ח ושלוחותיו, החמאס והג'יהאד האיסלאמי) כמשתפי פעולה עם תוכניתו הגדולה נוסח 2001-2. רק המדינות שהתכנסו בשבוע שעבר בביירות והציעו לראשונה בתולדותיהן שלום כולל עם ישראל, מסרבות לעת-עתה לשתף פעולה עם שרון ושותפיו, אך אין ספק שהוא ישכנעם לעשות כן בתוך זמן קצר מאוד.

כי איש חזון הוא אריאל שרון, החפץ להיכנס לספרי ההיסטוריה, ולא כגיבור סברה ושתילה ואף לא כדה-גול הישראלי. שרון חפץ להיות מוצב בפנתאון לצדם של יהושע בן-נון כובש כנען, דוד המלך בונה האימפריה, ודוד בן גוריון מייסדה של המדינה הישראלית המודרנית, מרחיב גבולותיה ועוקר מרבית האוכלוסייה הערבית מתוכה. אריאל שרון, שצמח וגדל בבוסתני מפא"י ההיסטורית, חפץ לסיים את המלאכה שבן-גוריון החל בה.

חזונו ומשנתו המדינית של שרון - הזוכה למשנה תמיכה של מטכ"ל שברובו אינו רחוק מעולמו הרוחני של גזענות יהודית בנוסח אפי איתם - גלוי וידוע גם אם אינו מרוח על פני עמודים של מוספי סוף שבוע וערבי חג: "ארץ ישראל לעם ישראל", עם כל המסקנות הנובעות מכך.

ועתה, אשר יגורנו בא עלינו. שתי יחידות אתנו-לאומיות השזורות זו בזו עד ללא הפרד, עברו תהליך של רגרסיה מסחררת לשבטיות קמאית. קולות הטאם-טאם הנשמעים בארצנו קוראים לשני השבטים הנצים להתלכד סביב המדורה, להתקשט בצבעי מלחמה, ולצאת לקרב האחרון עד להכחדתו הסופית של השבט האחר, השנוא והדמוני. אין כבר שמאל ואין ימין – כולנו יהודים. אין פתח, אין חמאס ואין חזית-עממית – כולם ערבים, ופלסטינים ומוסלמים, שוהאדה קולקטיווי, ולא חשוב המחיר.

בלוחמה הזאת, יותר מאשר בכל לוחמה אחרת, מטשטש ההבדל בין חזית לעורף, בין חייל לאזרח, בין ילד לבוגר, בין קורבן למקריב. גם אם יש כאלה הסבורים שאין זו מלחמתם וכי זוהי מצעדת איוולת ורשע, הם אינם חסינים לא רק מהיפגעות, אלא גם מהתגייסות בעל כורחם מעצם היותם חלק מן השבט, או משום שאין להפר חוק במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, וגרוע מכך - כתוצאה מהלחץ החברתי. כי את צו המצפון מחליף צו שמונה.

אולם אנו והעולם של שנת 2002 שונים מזה שהיה ב1948-. ייתכן שמה שנעשה אז - והיום נקרא טיהור אתני – היה כורח קיומי, וברבות הימים יבוא פיוס אמיתי בין היהודים לערבים, והכל יישכח וייסלח, כפי שעמים אחרים למדו לשכוח ולסלוח, כולל העם היהודי.

אך את מה שמתבצע עתה, ועלול עוד להתבצע בימים ובשבועות הקרבים, אשר מסווגים על-פי כל קנה מידה של משפחת העמים כפשעי מלחמה, לא ניתן יהיה לשכוח ולסלוח. לא על ידי שותפינו בארץ זו, לא על-ידי העולם, ובעיקר לא על ידנו-עצמנו ודורותינו הבאים. מלחמה זו, ככל שתניב תוצאות מוצלחות יותר בעיני מתכנניה, תשמיט את בסיס קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל ומכאן גם את כוחנו להתקיים לטווח הארוך. אל תגידו "לא ידעתי, לא שמעתי", כי מהרסינו ומחריבינו מתוכנו ייצאו.

ברוך קימרלינג