נאום שנישא על-ידי יצחק פרנקנטל מחוג ההורים השכולים הישראלי-פלסטיני, בהפגנה מול בית ראש הממשלה, 27 ביולי 2002

בני אהובי, אריק, בשר מבשרי, עצם מעצמי, בני מחמד נפשי, נרצח על-ידי פלסטינים. אריק, ילד תכול עיניים זהוב השיער, הגבוה והתמיר, דק הגיזרה, אריק, שחיוך של קבע על שפתיו, דוק של תום, ותבונה של בוגר, אריק בני.  

אם כדי לפגוע ברוצחיו היו צריכים להרוג ילדים ואזרחים פלסטינים חפים מפשע, הייתי אומר לכוחות הביטחון, חכו להזדמנות אחרת ואל תפגעו בחפים מפשע.  ואם היו כוחות הביטחון רוצחים גם אזרחים פלסטינים  חפים מפשע, הייתי אומר לכוחות הביטחון שאין הבדל ביניהם לבין רוצחי בני אריק.  

בני ואהובי, אריק, נרצח על-ידי פלסטיני. אם רוצח בני היה במקום שכוחות הביטחון קיבלו עליו מידע מודיעיני מוקדם, והתברר שבמקום זה ישנם ילדים ואזרחים פלסטינים חפים מפשע, והיה ידוע לכוחות הביטחון שהרוצח מתכנן פיגוע רצחני נוסף, העומד להתרחש תוך שעות, והברירה בידם, למנוע פיגוע של אזרחים ישראלים חפים מפשע, אך במחיר פגיעה באזרחים פלסטינים חפים מפשע, הייתי אומר לכוחות הביטחון, אל תחפשו נקמה, אלא נסו למנוע אובדן אזרחים חפים מפשע, ישראלים ופלסטינים כאחד. אני רוצה שהיד שתלחץ על הדק הרובה או מטול הפצצה תרעד לפני שיהרגו את רוצח בני, ובלבד שלא ייפגעו אזרחים חפים מפשע.  הייתי אומר לכוחות הביטחון, אל תהרגו את הרוצח אלא הביאו אותו לבית משפט ישראלי. אתם לא מערכת המשפט, אל תפעלו למען הנקמה, אלא למען מניעת פגיעה באזרחים חפים מפשע.  

המוסר אינו שחור ולבן, המוסר הוא רק לבן. המוסר חייב להיות חף מכל נקמה ומכל שיקול דעת פזיז.  המוסר חייב להישקל מול מאזניים מדויקים, כן או לא מוסרי.  המוסר אינו נתון לשיקול דעת של קלי דעת וקלי הדק. המוסר שלנו תלוי על בלימה בידי כל חייל וחייל ובידי כל פוליטיקאי. אם המוסר שלי נתון בידי אחרים, אני צריך לבדוק אם אני מוכן להניח את כפות ידי המוסריות בידי האחרים.  

זה לא מוסרי להרוג אזרחים ישראלים או פלסטינים חפים מפשע, נשים וילדים. זה לא מוסרי לשלוט על עם אחר ולהביאו לידי אובדן צלם אנוש.  זה לא מוסרי להטיל פצצה שתהרוג פלסטינים חפים מפשע. זה לא מוסרי לנקום ולפגוע בחפים מפשע.  זה מאד מוסרי למנוע מוות של בני אדם. אך אם מניעת מוות מבני אדם תגרום מוות מיותר לבני אדם, זה לא מוסרי. עם שאין לו קוים אדומים מוסריים, סופו שלא יהיו לו קוים אדומים מוסריים גם כלפי בני עמו.  הנורא בעיני מכל, לא מה שקרה, אלא מה שיקרה, ולדאבוני, אין לי ספק שיקרה. והנורא יקרה, רק בגלל שהמוסר מעוות, ולא הייתה מינימום של יושרה מצד ההנהגה, המדינית והצבאית, לבוא ולומר סליחה.

אובדן המוסר לא התחיל בפיגועי המתאבדים.  אובדן המוסר התחיל בשליטה על עם אחר. אריק בני נרצח בידי מרצחים פלסטינים.  הרוצחים נולדו בדיוק כפי שבני נולד, לתוך עולם אנושי. אלא שאריק בני נולד לתוך מדינה דמוקרטית, עם סיכוי לחיים הגונים ומסודרים.  רוצחו של אריק בני, נולד לתוך כיבוש מזעזע. לתוך כאוס מוסרי.  לו אריק היה נולד במקום רוצחו, אולי היה רוצח את רוצחו.  לו נולדתי אני לתוך הכאוס המדיני והמוסרי, כפלסטיני, הייתי הורג ופוגע בכובש.  לו לא הייתי אני, פוגע בכובש, הייתי מועל באני אני שלי כאדם חופשי. 

כל הדיבורים הצבועים והמתחסדים של אותם אנשים מוסריים במרכאות, על מרצחים פלסטינים. יואילו נא הדוברים להסתכל תוך המראה ולשאול עצמם כיצד היו הם מתנהגים לו הם היו תחת כיבוש? אני, כן, אני יצחק פרנקנטל, הייתי נהפך ללוחם חירות למען מדינתי. הייתי הורג את הכובש. כל הצביעות המנוולת הגורמת לפלסטינים להלחם בנו בלא רחם, כל המוסר הכפול המאפשר לבני עמנו להתהדר במוסריות ובטוהר הנשק, בעוד אותו כלי נשק מחסל אזרחים וילדים חפים מפשע, כל חוסר המוסר סופו שמביא לחוסר מוסריות. בני אריק כחייל ישראלי נרצח על ידי לוחמים פלסטינים שנלחמו כי האמינו במוסר לחימתם נגד הכובש. בני אריק, נרצח לא בגלל היותו יהודי, אלא בגלל היותנו כובשים ע"י אנשים ששונאים את הכובש.  אני יודע שאני אומר דברים שקשה לשומעם, אך אני זועק את הדברים מתוך לב שבור, לב של אבא שהביא בן לעולם, והבן לא זכה לחיות כי אנחנו מתנהגים כמסומאים, כמוכי עיוורון, כשיכורי כוח. 

לא, אני לא יכול לומר שהפלסטינים אשמים במותו של אריק בני. זה יהיה פשוט לומר הפלסטינים אשמים. אנחנו הישראלים אשמים כי אנחנו הכובשים.  כל מי שלא רוצה לשמוע את האמת הנוראה הזו, סופו שיביא עלינו חורבן.    לא, הפלסטינים לא יצליחו לזרוק אותנו מכאן,   אך אגלה לכם סוד קטן,  הפלסטינים מזמן יודעים שאנחנו עובדה קיימת.  הפלסטינים כבר מזמן מוכנים לחיות אתנו בשלום,  אנחנו אלה שלא מוכנים לחיות עימם בשלום. אנחנו אלה הרוצים להמשיך ולשלוט בהם. אנחנו אלה שמדרדרים את האזור להמשך שפיכות דמים.  אני מצטער לומר, אבל האשמה בנו, הישראלים הכובשים. אני לא רוצה לנקות את הפלסטינים מאחריותם, אני לא רוצה להצדיק בשום אופן פיגועים באזרחים ישראלים.

אין שום אפשרות להסכים ולקבל פגיעה באזרחים,  אבל, וכאן האבל הגדול. אנחנו הכובשים אנחנו הרומסים את כבוד האדם, אנחנו הרומסים את חירותו של האדם הפלסטיני, אנחנו דוחפים עם שלם למעשי ייאוש וטירוף.

לסיום, אני פונה לאחי ואחיותי המתנחלים, ראו ראו לאן הגענו.