פורסם בכל העיר, 3.5.2002

חיים ברעם

אני לא מכיר אישית את הגברת עירית לינור, ומה ששמעתי וקראתי לא מושך את לבי. נכון שכבר בתחילת מהלכי אינתיפאדת אל-אקצה איתרתי בכתיבתה את סממני ההתקרנפות, אבל סירבתי להתייחס אליהם ברצינות. ממכרים משותפים שמעתי על ההשפעות הסביבתיות עליה, כתוצאה מקירבתה המשפחתית לכתב צבא מסויים, אבל נטיתי, ואני עדיין נוטה, לבטל את הרכילות הזאת. לינור היא אישה אוטונומית, ואין צורך ברכילות שוביניסטית כדי להבין, שזיקתה ל"שמאל" הייתה תמיד שיטחית, ושהיא עוברת תהליכים המאפיינים את המרכז הלאומני שהתאושש בשנה וחצי האחרונות כתוצאה ישירה מהתרמית הגדולה של אהוד ברק. בעצם, התכוונתי להתעלם מההפצרות הרבות של ידידי להגיב על הרשימה המקארתיסטית שלה במעריב נגד "הארץ", אבל פגישה מקרית בל"ג בעומר הצדיקה שיקול דעת נוסף.

ביום שלישי השבוע נאלצתי להתגבר על החששות הכבדים, ולקחת את בני הקטן לגן שעשועים במרכז העיר. ליד אחת המגלשות פגשתי איש נעים הליכות במיוחד, באמצע שנות השלושים שלו, שהביא לגן את בתו. בן שיחי התגלה כאיש משכיל, בעל מקצוע חופשי, שהביע עמדות הומניסטיות כמעט בכל נושא. תוך כדי שיחה שאל אותי אם קראתי את עירית לינור במעריב של יום ראשון. מחקתי את הבעת הבחילה שכבר החלה להתאכלס בפני, כי הייתי סקרן מאוד לשמוע את דעתו, מבלי שאתנה אותה מראש בתגובתי. הוא אמר: "קראתי שני ספרים של לינור. לא סבלתי אותם ואינני נוטה להתפעל ממנה. אבל לפחות במאמר הזה, הזדהיתי עם כל מלה". הקשבתי בשקט, הבעתי את דעתי במתינות יחסית, והסתרתי את המועקה הגדולה שאפפה אותי.

לא שחשבתי שלינור היא קול מבודד בחברה הישראלית, אבל היה קשה לשמוע דברים כאלה מקורא קלאסי של "הארץ", שבדרך כלל מתרחק מהבליה של לינור. את המחלה הממאירה שפושה אצלנו לא ניתן לרפא באמצעות אספירין, והבאנליות של הרוע היא תסמונת אוניברסאלית. דווקא משום שתמיד חששתי מאוד מהתופעה שאותה מבטאת לינור, וידעתי היטב שהיא תחלחל עמוק במוקדם או במאוחר, קשה לי להתמודד איתה. את "המלכודת הפשיסטית" שהמתינה לנו כאן (ביטוי של אחי הצעיר) חשתי על בשרי עוד לפני שסגרה עלינו. לכן כללתי דמות זניחה כמו לינור ברשימת "הרעים" עוד לפני שנים רבות. אין אפילו טעם לצטט את כותרת מאמרו המפורסם של יצחק בן-אהרון, "עוז לתמורה בטרם פורענות", כיוון שהפורענות כבר התרגשה עלינו, וספק אם יש לנו דרך חזרה.

הפגישה ביום שלישי מיתנה, למיצער, את הכעס הגדול שקינן בי כלפי המו"ל של "הארץ" עמוס שוקן. תשובתו ללינור במעריב נראתה לי מתנצלת יתר על המידה, ובעיקר הסתייגתי משבועות האמונים ל"ציונות", ומהטון המרגיע שנועד לבשר למנויים שאין חלילה, ב"הארץ" עיתונאים מן השמאל הרדיקלי. אבל הירושלמי הנחמד מגן השעשועים שיכנע אותי, שיש אוזניים כרויות לדברי ההסתה המזוויעים של לינור ודומיה, כלפי אנשי מקצוע מעולים שעצם הזכרת שמם בפיה הוא חילול הקודש. הכתבים הצבאיים (שהם כן שופר של דובר צה"ל, למרות הכחשותיה של לינור) וצבא העיתונאים המגוייסים (שחלק מהם עובד גם ב"הארץ") הצליחו ליצור כאן אקלים רוחני ופוליטי, שדוחק את הביקורת המוצדקת על חטאי הממשלה ועל פשעי הצבא לא רק לשוליים, אלא גם מחוץ לגדר. יש להניח שאמיל זולא של ישראל 2002 היה צריך להתנצל בפני הלינורים על תמיכתו באלפרד דרייפוס. כך נקלע שוקן למצוקה ולעמדת התנצלות, במקום לבלות את ימיו בגאווה רבה על עיתונאים ב"הארץ" ובשבועונים המקומיים של הרשת, שמתעקשים על אמירת אמת, על עמדה מוסרית-הומניסטית, וגם על פטריוטיזם אמיתי, שרואה לנגד עיניו את טובת החברה הישראלית כולה.

ממתי זה פטריוטי לתמוך בפלישה אלימה לשטחים כבושים, בכתישת עם מדוכא וחלש, בהכחדת כל שמץ של אהדה לישראל (שיש בה גם היבטים תרבותיים, כלכליים ואפילו ביטחוניים החיוניים לקיומה), בעימות עם האו"ם, עם אירופה ובסופו של דבר גם עם ארצות הברית, במחיר שהעם לא מסוגל כלל לעמוד בו? מדוע חייב ישראלי להיות "שמאלן רדיקלי" כדי להתנגד לזוועות בג'נין, לקיומן של ההתנחלויות בניגוד למשפט הבינלאומי ולצדק הטבעי, לגלי הלאומנות הצרה והקנאית שחונקים כל חלקה טובה בחברה שלנו? מדוע לינור וחבריה ראויים לפרס על שהוציאו מכלל האזרחות הישראלית מיליון אזרחים ערבים, ובכך פגעו פגיעה אנושה שאיננה ניתנת לתיקון באינטרס הכללי שלנו? ומה דינם של ישראלים טובים מן השמאל הדוגלים בשיוויון כלכלי, הבוחלים בגלובליזציה הממאירה, החרדים מאסון גרעיני בדימונה ומאמינים שניתן להשיג שלום אמת רק בתנאים הוגנים, בלי לפגוע בכיבשת הרש שנותרה לפלסטינים ב- 22% מכלל שטחה של ארץ ישראל-פלסטין? האומנם אין מקום בשיח הישראלי המרכזי לדוברים יהודים שאוהבים את ארצם ואינם מעלים על דעתם לרדת ממנה או לגדל את ילדיהם במקום אחר, אבל הם מאמינים שהציונות מיצתה את עצמה, וששיקולים "ציוניים" בקביעת מדיניות החוץ והפנים מהווים מיכשול בלתי עביר ליעד העיקרי שלנו, שהוא יצירת הרמוניה בתוך ישראל ושלום בכל האיזור? ואם חלק ניכר מהיעדים האלה אינו מציאותי בשלב הזה, אחרי תהליך הפשיזציה שעובר על החברה הישראלית, והאיסלמיזציה הגוברת בחברה הפלסטינית, זה משנה את מחוייבותנו המוחלטת לחתור לאידיאלים האלה, ולהקדיש להם את כל מרצנו וכל יכולותינו האינטלקטואליות והיצירתיות?

לינור בחרה בלאומנות ישראלית צרה, בהתעלמות מפשעי המלחמה של צה"ל בשטחים, בזילזול קרתני בדעת הקהל העולמית. אנחנו מעדיפים לקדם יעדים מוסריים, שדווקא הם תואמים את האינטרס האמיתי של תושבי המדינה: שלום, שיוויון, אחווה יהודית-ערבית, פירוק כל ההתנחלויות, שיפור באיכות הסביבה, פירוז גרעיני, ריסון הקניבליזם הרכושני, מלחמה עד חורמה בגזענות, חתירה למקום מכובד בקרב משפחת העמים, מאבק נגד זיהום השפה במונחים צה"ליים שבאו להצדיק רצח בלי משפט, טבח בלי חשבון נפש, ביזה בלי הוקעה, התעללות שיטתית באזרחים חפים מפשע בלי מוסר כליות.

בלי מנוי על "הארץ" ועל שאר עיתוני הרשת, ישראלים מהמעמד הבינוני הלאומני שאותו מייצגים המתקרנפים בתקשורת, לא יקראו את מאמריהם של עמירה הס, גדעון לוי, ארנון רגולר ואורי בלאו, ולא ידעו דבר על ההשתוללות במשרדים אזרחיים של הרשות, על שוד בנקים והרס מחשבים, על הניסיון הגס של אריאל שרון לחרוש את פלסטין ולחתור תחת אושיות הקיום של עמה, כפי שהסנטור הרומי קאטו רצה לעשות לקרתגה. אני מקווה שמאות האלפים הנמנים על הציבור הדמוקרטי במדינה, כולל אזרחים ערבים הקוראים את העיתונות הישראלית, יתגייסו למלא את החסר. בעבר הפקירו אנשי השמאל והליברלים את "העולם הזה" של אורי אבנרי ושילמו על כך ביוקר. אני לא משווה כלל בין שני העיתונים, אבל הגיע הזמן שנפיק את הלקחים.

מי שמתקומם נגד השימוש (הנכון) במושג "מקארתיזם" חייב לבחון היטב את עצמו. לינור עשתה שימוש נקלה בדברים שאמר לה העיתונאי גדעון לוי בשיחה פרטית, הכפישה את כולנו בצורה גורפת, חרף העובדה שהביקורת על חטאי הפלסטינים קיימת גם קיימת אצל כל העיתונאים ממחנה השלום או מהשמאל. רבים מאיתנו נושלו מכל עמדה בתקשורת האלקטרונית בגלל האווירה שהלינורים יצרו בכל מקום. חבל ששוקן מצא לנכון לנפנף במאמר הראשי ב"הארץ", שמתח ביקורת קשה על סרבני השירות. לדעתי, הסרבנים מצילים עתה את כבודה של ישראל ומנערים קבל עולם את חוצנם ממבצעי מעשי ההרג, הדיכוי, ההשפלה ופריעת המוסר בשטחים, בשירותם של המתנחלים בני העוולה.


אני מסכים עם הישראלים שטוענים, ששום דבר שקרה כאן או במקום אחרי מאז תחילת 1945 לא מזכיר את מחנות ההשמדה, אבל הטבח בג'נין העלה גם אצלי את האסוציאציות המפחידות של דיכוי מרד הגיטאות. אתם לא אוהבים את המונח "טבח"? אז כתישה, רצח, טחינת בתים על יושביהם, הרעבה, מניעת עזרה רפואית, התקפה של המדכאים על קורבנות הכיבוש והגזענות.

האסוציאציות של "זמרת המלחמות" יפה ירקוני הובילו למתקפה רבתי על האישה האמיצה, בת ה- 77, שהביעה גם תמיכה מוצדקת בסרבני השירות בשטחים הכבושים. ישראל המכוערת חברה על ירקוני, ביזתה אותה וגייסה את כל דוברי הימין והמרכז הלאומני למשימה הבזוייה הזאת. כך נזרק עוד סמל ישראלי לכלבים, וירקוני מדממת עתה לצד המשוריינים שעליהם שרה בבאב-אל-ואד.
מכל דברי הביקורת על ירקוני נאלצתי להסכים רק לחוסר ההתלהבות משיריה. גם היום, כשהיא במחנה שלי, אני מוכן להתוודות שהיא לא נמנית אפילו על 700 הזמרות החביבות עלי. בעבר גם סברתי, שהיא תרמה שלא בטובתה למיתוסים, שאולי לא תרמו להתנערות ולהתנתקות מהאווירה הלאומנית והאנטי ערבית. אבל ההמון הפרוע המציף אותה בגלי שינאה ראוי רק לבוז, בדיוק כמו העיתונאים הלאומנים שגינו אותה. התנפלות כזו, על אישה כל כך מבוגרת, לא ראינו מאז מרץ 1938 בווינה.

חיים ברעם