עידן לנדאו

אלה ימים אפלים, האפלים ביותר שידענו מאז מלחמת לבנון. 20 שנה חלפו מאז המלחמה הארורה ההיא, ואנחנו לא למדנו דבר וכבר שכחנו את הכל. לא למדנו שדם והרג מולידים עוד דם ועוד הרג. לא למדנו שאין כוח בעולם שישבור את רוחם של פליטים חסרי כל, לא טבח, לא חצי טבח, לא טנקים ולא צלפים. וכבר שכחנו – שכחנו כמה אטומים וקהים יכולים להיות המנהיגים שלנו. שכחנו כמה זולים חיי אדם בעיניהם, באיזו קלות הם ישלחו אותנו להרוג וליהרג על מזבח "אדמתנו הקדושה" ו"הכבוד הלאומי". ועכשיו כמו אז, לפני 20 שנה, אנחנו שוב מתחילים ללמוד, מתחילים להיזכר, אבל הכל כואב הרבה יותר: קו שחור עבה ומדכא עובר בין צידון של 1982 לבין ג'נין של 2002, ומוחק את כל מה שקרה ביניהן.

אלה ימים אפופי שקר וכזב. מדינה שלמה מסובבת בכחש את עצמה, הולכת ומסתבכת בשקריה, והעולם כולו עומד ותמה. תעשיית השקר התחילה לעבוד בטורים גבוהים החל בקמפ-דייויד. חונטה הדוקה של פוליטיקאים משמאל ומימין, גנרלים ופרשנים, משקרים לנו בפנים בלי הפסקה. הם שיקרו כשסיפרו שברק נסע לקמפ-דייויד בתום לב, הם שיקרו כשהמשיכו במרץ לבנות התנחלויות בזמן שדיברו גבוהה גבוהה על השלום, הם שיקרו כשהכריזו שהם רק מבקשים לחסל את תשתית הטרור בעוד שכל מעשיהם כוונו למוטט לחלוטין את עצם מרקם החיים הפלשתיניים, להרוס ולהחריב מוסדות חינוך, בריאות וסעד. ומעל לכל השקרים הללו מתנוסס השקר הגדול מכולם – השם הזה, מבצע "חומת מגן". אנחנו מכירים את השפה הזאת. לא חומה ולא מגן; שלום הגליל - לא שלום ולא גליל; סיכול ממוקד – לא סיכול ובטח לא ממוקד; ויתורים מכאיבים - לא ויתורים ולא מכאיבים. ערימה של שקרים מצחינים.

לא נאמין גם לכתבי הטלוויזיה, מלחכי הפנכה שמזדנבים מאחורי גנרלים חמורי סבר, שמכוונים מצלמות רק לחיילים חדורי רוח קרב, שאף פעם לא יוצא להם לפגוש פלשתיני, לא חי ורועד מפחד בדירתו הריקה מאוכל, לא מת ומרקיב בין הריסות ביתו; עשרות אלפי פלשתינים מתרוצצים שם, מטורפים מייאוש ומאימה, וכולם כולם, מעשה שטן, נעלמו מעיניהם של עיתונאינו. ביבי באמת צדק: העיתונאים מפחדים – הם מ-פ-ח-ד-י-ם. מפחדים לגלות את האמת, מפחדים שכולנו נדע את האמת, נדע את גודל הזוועה המתרחשת בשמנו, פה ממש, לא בסברה ושתילה אלא פה ממש. כי מה נעשה עם הידיעה הנוראית הזאת – איך נחיה ואיך נישן ואיך נדע רגע אחד של שלווה כשנזכור את מאות האזרחים הפלשתינים שנקטלו סתם כך, בלחיצה סתמית על ההדק, בקריסת קירות ביתם מפגז טנק, מהמתנה ממושכת מדי במחסום שפועל לפי ההנחיות - תמיד לפי ההנחיות. להם יש טרור מתאבדים, לנו יש טרור לפי ההנחיות.

אלה מלים אסורות, מחשבות אסורות, "לא יעלה על הדעת", הם מלהגים בטלוויזיה. אז הגיע הזמן שהאמת תעלה כבר על הדעת, תעלה ותבוא ותזעק בקול גדול. יש כפתור נפלא בשלט הרחוק – קוראים לו Mute. נתחיל להשתמש בו בלי רחמים. רואים את רון בן ישי על המסך? Mute. רואים את אהוד יערי? Mute. רוני דניאל? Mute. גם זה סוג של סרבנות, סרבנות ה-Mute. במקום זה נקשיב לרשתות הזרות, נתחבר לאינטרנט, לחברים, לטלפון – ושהתשקורת תדבר עם עצמה, תדווח לעצמה, תבדה לעצמה מציאות וירטואלית, שלנו לא יהיה בה חלק.

אלה ימים מסוכנים. מחרחרי טרנספר יושבים אל שולחן הממשלה. צה"ל מונהג על ידי קבוצת אלופים שאינה מבדילה בין פיגועי טרור לאיום קיומי, בין אזרחים לטרוריסטים; המדינה כולה נשטפת בגל עכור של גזענות ופשיזם. מה עוד הם מכינים לנו, השלישיה הקטלנית הזאת, שרון פואד ומופז? פלישה לעזה? זה מה שמתבשל כעת בחדרי חדרים? מלחמת גוג ומגוג בין צבא הגנה לישראל ובין מליון הפליטים של רצועת עזה? ג'נין היא משחק ילדים לעומת מה שעלול להתרחש במחנות הצפופים של ג'באליה ושאטי. ואיך זה יתחיל? שמא שרון יבשר לאומה בפנים קודרות שאי אפשר יותר לסבול את ההתקפות על נצרים וכפר דרום, סלע קיומנו? פואד ייאנח וימשוך בכתפיו, פרס ימלמל משהו על אופק מדיני, מרצ תגמגם כדרכה, היועץ המשפטי יכשיר את השרץ בשביל בג"ץ, וקדימה קדימה להסתער?

אלה ימים מסוכנים, כי זרועות השלטון הישראלי התפרקו מכל מעצוריהן, ואין לדעת מתי והיכן ההידרדרות הזאת תיעצר. כשבג"ץ מושך את ידו מעצירת פשעי המלחמה בשטחים, כשהיועץ המשפטי תוקף את האגודה לזכויות האזרח – אלו סימנים מאיימים, אולי תחילת הסוף של הדמוקרטיה הישראלית. אני לא רוצה להפריח נבואות זעם, לא רוצה לזרוע פחד, אבל חשוב לי שכל אחד בקהל הרב שבא לכאן היום יבין שזהו זה, הממסד הישראלי התנער מחובותיו החוקיות והמוסריות להגן על צלם האדם, ואם אנחנו לא נגן עליו, אף אחד אחר לא יעשה את זה.

לכן, אולי, אולי, אלה הם גם ימים של התחלה חדשה, של סימני התעוררות ראשונים. אני אומר את זה בזהירות, מתוך ניסיון אכזבות העבר, ובכל זאת, קשה שלא להרגיש בעוצמת המחאה שעולה מן השמאל ברחוב. אחי הסרבנים הולכים ומתרבים – כעת יושבים 41 בכלא, כן ירבו. ויש הפגנות, ועצומות, ושיירות מזון, ויש חבר הכנסת ברונפמן, ואפילו יפה ירקוני לצידנו, ככה שאולי יש עוד תקווה. אז פשוט נמשיך לעשות את כל זה, ביתר שאת, עד שמכונת ההרג והקטל תעצור. נמשיך לסרב לשרת בשטחים, נסרב בהמונים, נמלא את כלא 4 וכלא 6, הם יצטרכו לפתוח בשבילנו כלא 8 ו-10 ו-12, אולי אפילו ישלחו אותנו לקציעות למעצר מנהלי, בכיף, למה לא, מבחינתם הרי חצי מדינה כאן ראויה לשבת בסגר או בכלא, פלשתינים ושמאלנים ובדואים ופועלים זרים וכל מי שמעליב את צה"ל. ונמשיך להציף את המחסומים במשאיות מזון ותרופות, זרם אדיר של סולידריות, ונמשיך להפיץ את האמת ולהיאבק בשקר, ונהיה סרבנים כלפי כל מנגנון הרשע והאיוולת הזה, נאמר לא לא ושוב פעם לא, עד אשר יבוא היום לומר כן.

עידן לנדאו