מאת פרופסור אליה ליבוביץ'

אלמלא הסרבנים בארה"ב בסוף שנות הששים (Hell no, we won't go) ייתכן שעוד חמישים אלף אמריקנים היו מאבדים את חייהם בוויטנאם. בין הסרבנים, ויש אומרים המשתמטים, של אותן שנים נמנה גם מי שנבחר 20 שנה מאוחר יותר להיות נשיא ארה"ב - ביל קלינטון. כזכור, איש זה קיבל לפני ימים ספורים תואר ד"ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב, במעמד ראש ממשלת ישראל. היום בוויטנאם, 30 שנה אחרי הפצצות הנפאלם המסיביות מן האוויר, הפטרולים של "חפש והרוס", וגיחות מסוקי "ספינות התותחים", כל ילד אמריקאי, וגם כל ילד ישראלי, יכולים לטייל כאוות נפשם בהנוי, בהו-צי-מין סיטי או בכל רחבי המדינה. נכון שבגלל הנסיגה החד צדדית של האמריקנים מוויטנאם, שהגורמים העיקריים לה היו חייל המילואים ביל קלינטון וחבריו הסרבנים, אלפי תושבי העיר סייגון נאלצו לשנות את המען למכתבים שלהם, ולהתרגל לכך שהם אזרחי העיר הו-צי-מין. האם כדי למנוע את שינוי הכתובת ההמוני הזה היה ראוי להשקיע עוד חמישים אלף נפשות אמריקניות? מה גם ששינוי הכתובת היה כנראה בלתי נמנע גם אחרי השקעת דם נוספת כזאת.

הקצינים וחיילי המילואים הישראלים שהצהירו לאחרונה מעל דפי העיתון שיסרבו לעשות שירות צבאי בשטחים ספגו גלים של ביקורת. גם אנשים ונשים המבקרים בדרך כלל את מדיניות הממשלה תקפו אותם קשות. מה בדיוק מתקיפים אלה מציעים לסרבני השירות לעשות? האם יש במדינת ישראל דרך אחרת כלשהי להתנגד למדיניות שמובילה בהכרח לאסון לאומי? איזה כלים לא אלימים יש לאופוזיציה אמיתית, שרוצה ברצינות להיאבק במדיניות זו כדי למנוע את התדרדרותנו אלי תהום? מה יעשה חייל מילואים שחושב שהשירות בשטחים, שמקרב את חורבן המדינה, גורר אותו אישית לבצע מעשי פשע?

הטיעון שהסירוב יביא להתפוררות הצבא, לאנרכיה שבה איש הישר בעיניו יעשה, הוא גם לא נכון, וגם לא ממוען לכתובת הנכונה. אם סירוב כלשהו לשרת בצבא יביא להתפוררות הרי זה הסירוב המאורגן והמוסדר בחוק של בחורי הישיבות החרדיות. אלה משתמטים מכל שירות צבאי בכוח הלחץ הפוליטי של מפלגותיהם בכנסת, ובחסות מטרייה פוליטית וציבורית רחבה של רוב המפלגות האחרות, של שופטים בדימוס, של אנשי רוח למיניהם, ושל סתם אזרחים מן השורה. יש טעם לערוך כאן השוואה קטנה: הסירוב החרדי לשרת בצבא, המאורגן והמשומן כהלכה (תרתי משמע), מקיף עשרות אלפי צעירים מבולבלים, המכלים את ימיהם בבטלה מוחלטת או בקריאה בלתי מבוקרת בכתבים מימי הביניים המוקדמים. צעירים אלה, הוריהם, מחנכיהם ומנהיגיהם, מפחדים לסכן את חייהם ומסרבים לעשות כל שירות צבאי, גם זה שנועד להגן על נשים זקנות יהודיות. סירוב חיילי המילואים של ינואר 2002 הוא קריאת המצפון וקול התבונה של כמה עשרות צעירים ישרים, חכמים, רודפי אמת ושלום, נטולי כל הגנה ציבורית, ואפילו לא סימפטיה, מצד הרוב המכריע של אחיהם היהודים במדינת ישראל. אלה צעירים שמשליכים את נפשם מנגד כדי להגן על בחורי הישיבות, אך מסרבים להוציא נשים זקנות ערביות ממיטתן בשעה 02:00 לפנות בוקר.

יש רק ספק מועט האם סרבני השירות בשטחים או חיילי מילואים אחרים, יהססו לשרת בצבא כשיידרש להגן על מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. אין סיכוי גדול להתממשותה של אותה התפוררות איומה, עליה מתנבאים רבים מן המזדעזעים ממכתב סרבני השירות בשטחים. כשתעמודנה שתי הארמיות המשוריינות של הצבא הפלשתיני בעמדות התקפה בגזרת קלקיליה, מוכנות לפלישה לכפר סבא (לפתח תקווה?), זו שמתוכננת כבר עכשיו ע"י יאסר ערפאת; כאשר הארמייה השלישית הפלשתינית חונה באותה עת בעמדות זינוק לא הרחק מחאן יונס; וכאשר הבומים העל קוליים של מטוסי חיל האוויר הפלשתיני המתאמנים מעל שמי שכם נשמעים היטב אפילו בתל אביב, סביר להניח שבני כפר סבא (וקריית מלאכי, ונתיבות, ומשמר העמק וגם היאפים השנקינאים מתל אביב) יתגייסו כולם למילואים כחוק, למרות התקדים המסוכן של סרבני ינואר 2002. מי שלא יתייצבו, וגם אם יתייצבו, לא יהיה מה לעשות אתם, אלה כמובן בחורי הישיבות החרדיות. אם יקרה הבלתי סביר, ובשעת סכנה אמיתית, כאשר תגיע, הגיוס למילואים לא יעלה יפה, האשמה כולה תרבוץ לפתחם של ראש הממשלה ושל שרותיו ושריו. הם עובדים כעת במרץ על כך שנגיע למצב הזה. לפי שעה יש עדיין סיכוי שלמרות מאמציהם, בני כפר סבא יתייצבו כראוי לשירות מילואים חיוני למדינת ישראל כשייקראו לכך.