ישי רוזן-צבי

שוב אנחנו במלחמה.

למה מיועדת המלחמה הזו? למניעת טרור? זו אפילו לא בדיחה תפלה. כל כך ברור עד שמביך אפילו לחזור על כך, ש"מִבצעים" כגון זה הם המעבדה האולטימטיבית לייצור טרור. כיבוש הערים והכפרים, הפריצות לבתים והשחתתם, הניתוק, ההשפלה, הדיכוי, ההרג, הם המפעל המהיר והיעיל ביותר ליצירת טרור. העובדות הן פשוטות וזועקות לשמיים. לפני כמה שנים פחות מעשרים אחוז מן הפלסטינים תמכו בפיגועי התאבדות, היום קשה למצוא ביניהם מי שידבר על כך בשלילה. מדיניות צה"ל בשטחים היום היא משתלה עצומה של טרור. אף אחד אינו מעלה בדעתו שעוד כיבושים, עוד הרג, הרס והשפלה יסייעו להפחתתו.

אם כן מהי הכניסה לשטחים? בראש ובראשונה זהו אתנן לדעת הקהל. טרור מוליד תחושת השפלה וחוסר אונים, וזה מיתרגם לזעם, שנאה ורצון לנקמה. "חייבים לעשות משהו. אנחנו נראה להם מי כאן בעל הבית. צה"ל הגדול כבר יראה להם." זהו הגיון של נקמה במלוא מערומיו. אבל צה"ל לא יוכל להראות כלום. הוא יוכל לזרוע הרס ואובדן, אבל הוא לעולם לא יוכל לנצח. בעידן של ליקוי מאורות כל כך מוחלט, חייבים לחזור על העובדות הפשוטות. אפשר לנצח צבא, אפשר להכריע אותו, אבל איך מנצחים עם? איך מביאים אותו להשלים עם היותו כבוש ומדוכא ללא כל זכויות? בכל פלישה לכפר פוגע צה"ל בשלושה מחבלים ומייצר מאה חדשים. זהו היגיון המוביל לקראת השמדה. לא, אנחנו עוד לא שם, אבל ניתן לשרטט את המסלול. הפיכתם של כל הפלסטינים למחבלים היא שלב בדרך. ככל שפוגעים יותר, יותר אנשים מצטרפים למעגל האלימות, ואזי צריך לפגוע ביותר ויותר. זו הדינמיקה.

אבל חיפוש התשובה ב'דעת הקהל' הוא פתרון פשוט מדי. הרי הפוליטיקאים, בסיוע נדיב של התקשורת, מייצרים את דעת הקהל ומכוונים אותה. כדי להבין את המלחמה הזו צריך לחזור ולהתבוסס בפוליטיקה הקטנה. שרון עושה מלחמה, לא רק כי זהו הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, אלא גם בגלל שזהו המנדט היחיד שיש לו. האלטרנטיבה היא להיכנס ליישום דוחות טנט ומיטשל, דהיינו הקפאת התנחלויות, וביום ששרון יקפיא התנחלות אחת הוא ייפול. בנימין נתניהו רק מחכה לרגע הזה. שלא יהיו אשליות. אילו שרון רק רצה, היו לו אלפי הזדמנויות ליישום מיידי של דוחות אלו והתחלת דינמיקה של משא ומתן, אבל זהו תסריט האימים מבחינתו. הוא צריך עכשיו אחדות, ואחדות משמעה מלחמה.

כדי להשיג אחדות מסביב למלחמה אווילית ומטורפת כזו, צריך מערכת מתוחכמת ומשומנת של מניפולציות על דעת הקהל. וכאן, חברים, מתגלה גאונותו של שרון, אך לא פחות מכך איוולתה של החברה על עיתונאיה ו'אנשי הרוח' שלה (אלה ששותקים כאשר מובילים אותם ואותנו לאחת הסכנות הגדולות בתולדות הציונות, אך נזעקים מרה ושופכים מלים עד אין קץ על התבטאות מטופשת אחת של סופר נשוא פנים). צווי שמונה, שיחות אל מול האומה, ישיבות דחופות, כל אלה נועדו לייצר תפאורה של מלחמה, ועל מלחמה כידוע לא שואלים שאלות.

זהו גם כל עניינו של המצור על ערפאת. אף אחד לא מעלה בדעתו שיש בכך כדי לסייע במשהו למאבק בטרור. אדרבא, אפילו הגנרלים הנאמנים ביותר מבינים שערפאת לא ירים דגל לבן, ושאפילו אם הוא היה מצטרף עתה למפלגת 'ישראל ביתנו' אין הוא יכול לעצור את הרחוב הפלסטיני הזועם. גם הם מבינים שהשפלה וביזוי כאלה של מנהיג העם מביאים לזעם איום בציבור הפלסטיני, ולהכפלה עד אין קץ של תחושת חוסר האונים והרצון בנקמה. אבל ההתמקדות בערפאת היא סְפין תקשורתי אדיר, שמתיק כבמטה קסם את מוקד ההתעניינות מן הכיבוש ותוצאותיו אל 'הראיס'. משחקי הכבוד עם ערפאת, כל כולם נועדו להשכיח אלפים אלפים של אנשים - אשר ייאוש ודיכוי שאין להם סוף מוליכים אותם למעשי נקמה אובדניים ואכזריים מאין כמותם - ולהציג את הכל כלחיצת כפתור מלמעלה.

אבל כדי שנוכל לקנות תמונה ילדותית שכזו צריך לדאוג שלא נראה את התמונות, שלא נדע מה קורה, שלא נראה כיצד נראה כיבוש בפועל. שלא נראה איך נראית מלחמה 'כירורגית' בעיניו של ילד מרמאללה, שלאחר חדשים של מצור מוחלט עד כדי רעב, נכנסו ואספו בכיכר השוק את אֵחיו מגיל ארבע עשרה ומעלה, ותוך כדי כך פוצצו את קירות ביתו רק כדי לעבור דרכם. אלה תמונות של יום האתמול, של הכניסה הקודמת לערים, שנראית עתה כמו משחק ילדים. היום כבר לא מדובר על כך, אלא על דברים איומים הרבה יותר, אשר עדיין מסתירים מפנינו.
העיתונים הגדולים נראים להוטים לאמץ אל חיכם את הפיתיון. מוספי מלחמה כבר יצאו בסוף השבוע, עם תיאורי קרבות נועזים ותמונות צבע אדירות ממדים. ברדיו הוחלפו שירי יום הזיכרון המאפיינים ימי פיגועים, בשירי מלחמה ואחוות לוחמים. אח, המלחמה, המלחמה! הצבע חוזר לפנים, הגו שוב נזקף, שוב חוזר הזמר אל הדרך. אבל אנחנו לא נפסיק לשאול שאלות ולתקוע מקלות בגלגלי המלחמה הארורה הזו.

האחדות המרשימה מאחורי מבצע כל כך מופרך וחסר תוחלת עשויה להיות מוסברת רק בכך, שהאלטרנטיבה היא להודות שישנו פתרון אחד בלבד: סיום הכיבוש וחזרה למדינה שפויה עם גבולות. הבליעה הקולקטיבית של פטפוטי הרמטכ"ל על עמידה איתנה שתרסק את הטרור, היא תריס אחרון מפני ההכרה בכך שכל מלחמה קולוניאלית סופה להיכשל, ושכיבוש מייצר טרור. זו משוואה ארורה, אבל היא נכונה בכל העולם, וגם כאן. הבעיה אינה עם רוח העם או האחדות. שום מוראל לא יוכל להחזיק משטר דיכוי כזה לאורך ימים. אנחנו נברח משם עם הזנב בין הרגליים לא בגלל שחסרה לנו עמידה איתנה וגאווה יהודית גאה, אלא משום שזהו סופו של כל שלטון כיבוש. וכל מי שצועק זאת, אינו 'פוגע ברוח העם' אלא עושה שירות פטריוטי אדיר. היינו כבר בסרט הזה - מדרום אפריקה ועד אלג'יריה. תמיד היה טרור, טרור איום ונורא, ותמיד היו גנרלים עם קול בס עבה וסמכותי שהבטיחו למגר אותו בדם ואש, ותמיד תמיד בסוף הכיבוש מפסיד. זה לא יכול להיות אחרת. כך יהיה גם כאן, השאלה היא רק כמה אלפי אנשים ימותו עד אז. כמה פשוט, כמה נורא.

זה הולך להיות גרוע יותר ויותר. . רשמו לפניכם. אנחנו עוד נתגעגע לימים הנוראים האלה. הפלסטינים לא יפסיקו את הטרור. אין להם כל סיבה לעשות זאת. ואל תספרו לי על שטיפות מוח. באלה אין די, והן תמיד התקיימו. ציבור שלם ההולך להתאבד עושה זאת מכיוון שהגיע לתהומות ייאוש כאלה, שכבר אין לו מה להפסיד, ולפלסטינים כיום אין מה להפסיד. מה מחכה להם ביום שלאחר 'הפסקת האש' והתחייבות לסיום הטרור? מה מבטיח להם שרון? אותו תבשיל ארור של דיכוי וכיבוש, עטוף בכל מיני שמות מפולפלים. רק מי שאינו רואה בצד השני אנשים כמותו, הרוצים וזכאים כמוהו לחיי חירות מלאים, לא רבע ולא שליש, יכול להעלות בדעתו שיש לכך סיכוי.

אבל לא, זה לא מסתיים בכך, שכן למלחמה יש דינמיקה בפני עצמה, שקשה לדעת לאן תוביל. במשך השנים (בתהליך מרתק הדורש עיון נפרד), השלים הציבור הפלסטיני ברובו המכריע עם קיומה של מדינת ישראל - הרבה יותר משהציבור היהודי הכיר בפלסטינים - ומבקש לבנות מדינה בגבולות 67. אבל מפעל השנאה וההרס של שרון, זה המוחק את כל ההבדלים, עלול לבסוף למחוק גם את זה, ולהביא למאבק טוטלי. כל מי שזכרונו לא אבד לו לחלוטין, מריח את תהליך הלבנוניזציה של השטחים שאחריתו מי ישורנו. במובן זה כל מי שהולך למלחמה זו לא רק שאינו מגן על המולדת, לא רק שהוא משתתף בהרג מיותר ואסור, אלא שהוא שותף פעיל באיום ממשי על עצם קיומה של המדינה.

בשנה וחצי האחרונות הצליחה ממשלת שרון להשיג 'הישגים' שאין דומה להם בתולדות הסכסוך. היא הצליחה למחוק את כל ההבדלים בין הפלגים השונים בציבור הפלסטיני ולאחד את כולם בשנאה ללא גבול כנגד ישראל. היא הצליחה להביא לכך שכל הארגונים כולם, כולל פת"ח והתנזים, ישלחו מתאבדים לתוך ישראל. אין לכך אח ורע בתקופות קודמות. רק מי שאינו רואה כלל הבדלים וגוונים, שכל הערבים הם עבורו עיסה דמונית אחת, אינו מבין את גודל ההישג. הממשלה משתמשת באופן זדוני באחדות הפלסטינית כנגדנו, במתכונת הידועה לשמצה של "עזרו לי, הרגתי את אימי, אני יתום". קודם כל מנהלים מדיניות פושעת ואכזרית המאחדת את כל חלקי הציבור הפלסטיני נגדנו, ואז מגלגלים עיניים ואומרים: "תראו, כולם נגדנו".

אבל זו רק ההתחלה, זה לא מסתכם רק בציבור הפלסטיני. מהלך זהה מתרחש ביחס למדינות הערביות כולן. רק לפני כמה שבועות יצאה הליגה הערבית (בלא נוכחות המדינות המתונות ביותר, מצרים וירדן) בהחלטה חסרת תקדים בתולדותיה. היא הושיטה יד לשלום לישראל, והציעה נורמליזציה תמורת סיום הכיבוש. ממשלת ישראל (ויחד עמה התקשורת, שעוד נזכיר לה ימים שחורים אלה), הצליחה, בכשרון אדיר שאינו נופל מן ההישגים שצוינו קודם, למוסס לחלוטין את היוזמה ולהעלימה. מעניין, דווקא אותם אנשים שהקשיבו תמיד קשב רב להחלטות הליגה הערבית, וידעו לצטט מלה במלה את ההחלטות בדבר שלילת כל הידברות עם ישראל (ועדיין מזכירים כיום את ועידת חרטום 1970!), שכחו פתאום לגמרי את חשיבותה של הליגה הערבית כאשר היא מושיטה יד לשלום. עכשיו זו פתאום פיקציה. ואכן, גם כאן האל-כימיה של ממשלת שרון עובדת באופן מופלא, ומצליחה שוב להפוך הכל לפס ייצור אחיד של שנאה ונקם. הנה, כבר הודיעה מצרים כי היא משעה את היחסים עם ישראל. אכן, הצלחנו, העולם שוב כולו נגדנו. מה שהיה להוכיח.

לבסוף, אי אפשר בלי "אבל הרי ברק הסכים לתת להם הכל?". פעם סברתי שהכשל במשפט זה טמונה במושג 'הכל'. כמה באמת הציע להם ברק? על מה באמת נפל המשא ומתן? מי היה יותר עקשן ובאשמת מי התמוטטו המגעים? אך היום אני מבין שהכשל עמוק יותר, והוא טמון במלים 'הסכים לתת'. ברק באבירותו הסכים לוויתורים מרחיקי לכת. שרון מוותר פחות, בן אליעזר יותר, פרס עוד יותר, אבל כולם 'מוותרים'. כולם תופסים את ההסכם כניסיון להשיג שקט על ידי וויתורים, הליכה לקראת, הענקות וכדומה. יש מי שמוכן לתת 'הרבה' ויש מעט, אבל תמונת הסכסוך זהה: האדון מעניק משהו לעבד, על-מנת לזכות בשקט תעשייתי. ההבדל המכריע בפוליטיקה העכשווית אינו בין מי שמוכן לתת הרבה או מעט, אלא בין מי שמדבר בשפה האדנותית של הענקות וויתורים לילידים הטורדניים, לבין מי שמדבר בשפת סיום הכיבוש. קו השבר הוא בין מי שיכול לראות את הצד השני ולחוש אמפתיה עם סבלו, ומי שלא. אל תשלו את עצמכם, חוסר הנכונות לראות את הצד השני ("אל תספר לי עכשיו על הסבל של הפלסטינים, עם כל הפיגועים האלה") היא שהביאה לחוסר היכולת המוחלט להבין את המנגנון של ייצור הטרור ומניעיו. לא תיתכן מלחמה בטרור בלי הבנת המקומות בהם הוא נוצר. גם מן הבחינה הזו, הבנת העוול הנורא שאנו עשינו ועושים בכל שעה ושעה לפלסטינים אינה מבחינת מותרות כיום אלא הכרח. היום ניתן כבר לומר בבירור שהדרך הראשונה תוביל רק להרס והרג וחורבן. אל תדברו על שלום, גם רחבעם זאבי דיבר על שלום. דברו על סיום הכיבוש.

ישי רוזן-צבי