ישי רוזן-צבי

אני ישי רוזן-צבי (בן אריאל דב זכרו לברכה ומרים תיבדל לחיים ארוכים) מבקש להדליק את המשואה, בשעה זו של ליקוי מאורות גדול, בשמם של כל אנשי המילואים שמצאו את העוז בליבם לסרב ליטול חלק במעשים האיומים והנוראים המבוצעים בשטחים.
שהוציאו עצמם מן הכלל, כיוון שהכלל נותן ידו יום יום - במעשה או בשתיקה - לפשעים חמורים.
שמוכנים לשאת את הבוז ואת הקללות, את הרמת הגבות והזלזול, כדי לא לחטוא למצפונם. כדי שלא יצטרכו בבוא היום להשפיל מבט מול ילדיהם ולהסביר איך נהגו כך בבני אדם.
שמבינים שיש דברים חשובים יותר מחברות, מאחוות לוחמים, ואפילו מציות לחוק.
ולבסוף אני מדליק משואה זו בתקווה גדולה ליום עצמאות בלא כיבוש, מוות ודיכוי. עצמאותה של מדינה שפויה, שניתן באמת להיות גאים בה ובתפארתה.

כך כתבתי לפני כמה שבועות, אך מאז באו ימים נוראים מאלה, ימים אין בהם חפץ, ועכשיו נוסח זה הפך גם הוא ללא רלוונטי. כל אתמול נראה עכשיו כמשאת נפש, וכל חגיגה, ביקורתית ומפוכחת ככל שתהיה, הפכה למותרות. בימים שכאלה, של מלחמת שולל איומה ואווילית, שכל כולה רצון עיוור לנקמה, עין תחת עין, רבבות עיניים תחת עין, בימים שבהם ההווה נראה כמו חלום בלהות, אני מבקש לזעוק ולהתריע על מה שעוד צפוי לנו. מדינת ישראל זורעת היום בשטחים דיכוי, השפלה יאוש ומוות, והיא תקצור טרור, טרור ועוד טרור. וכשיגיעו גלי הטרור הבאים, (שכבר סוגרים עלינו), ייצאו גנרלים ופוליטיקאים שונים עם קול בס עבה וסמכותי ויסבירו שהכל בגלל שלא נתנו להם לגמור את העבודה.

ובאמת, יגידו לעצמם רבים, מדוע שלא ניתן להם לגמור את העבודה. אולי זה לא יועיל אבל חייבים לנסות. ועלינו מוטלת המשימה לזעוק, שאנחנו ראינו (למרות כל הניסיונות להסתיר ולהחביא) את ה'עבודה' הזאת, ואנחנו מתחילים להבין מה מסתתר מאחורי השאיפה 'לגמור את העבודה'. לאן הם מחזירים אותנו, את מי ואת מה הם מתכוונים לגמור שם? מה עוד נותר להחריב, מי עוד נותר שלם?

אני לא יודע מי מקשיב אבל אסור להפסיק לצעוק. כי מי שלא צועק היום, שותף.

ישי רוזן-צבי