אורן יפתחאל

המחלוקת בנושא הסרבנות לשירות בשטחים עסקה עד כה בעיקר בהכפשת הסרבנים (ראו: נדב העצני, 'הבזויים שבבנינו' "מעריב", 1.3), בסמכותה של המדינה ובשאלות של מצפון. היבט נוסף וקריטי - שכמעט ולא עלה בדיון - הוא הנושא הגיאוגרפי. 'הסרבנים' העלו נקודה חשובה מאין כמוה: אין למדינה כלל סמכות להשליט מרות על אזרחיה מחוץ לגבולותיה המוכרים.

הסדר העולמי הפוליטי בנוי על מדינות הנהנות מריבונות פנימית, כלומר מיכולת לאכוף את חוקיהן. אך ריבונות המדינה מוגבלת אך רק לטריטוריה המוכרת שלה. מכאן שאין יסוד להשוואה בה מנופפים בין הסירוב להשתתף בכיבוש (הלא חוקי) לבין סירוב אפשרי עתידי לפינוי ההתנחלויות.

הכיבוש וההתנחלויות, כידוע, הנם לא חוקיים בעליל, ולכן כל השותפים להם (המדינה, המתנחלים ותומכיהם) הם סרבני החוק האמיתיים. על פי הדין הבינלאומי, דווקא הסרבנים הנם אזרחים למופת. אפילו מדינת ישראל, תחת כל ממשלות הימין, מעולם לא סיפחה את ההתנחלויות, מצב המעיד כאלף עדים על אי חוקיותן.

אך מעבר למחלוקת הנוכחית, הדיון בסרבנות חשף בחריפות מצב הרסני בו שרויה החברה הישראלית, אותו ניתן לבנות "עיוורון מרחבי". עיוורון המנטרל מהדיון את שאלת ה-"איפה" החשובה כל-כך להבנת המציאות של סכסוכים אתניים. במשך שנים מחקה ישראל את הקו הירוק מכל המסמכים הרשמיים וספרי הלימוד, וכעת גדל דור שאפילו אינו מודע לגבולות הבינלאומיים המוכרים של מדינתו.

כך אנו מוצפים יום-יומית בביטויים כגון 'טרור', 'ערבים', 'יהודים', 'יישובים', 'מולדת' או אפילו 'ירושלים', ללא התייחסות למקומם ולמעמדם המדיני. הכיבוש וההתנחלויות גם הם כמעט ונעלמו מהשיח הישראלי, וההתנחלויות מוזכרות יותר ויותר כחלק אינטגרלי מהמדינה. מדוע הרסני העיוורון המרחבי? הנה שלוש סיבות עיקריות.

ראשית, פריצת גבולותיו של המרחב 'שלנו' פוגע בהגנה האפקטיבית על חיי האזרחים. העיוורון המרחבי מונע מזרועות השלטון למלא את חובתם הבסיסית ביותר - הצבת גבול ושמירה על חייהם של אזרחים חפים מפשע מפני אלימות פלסטינית רצחנית.

שנית, העיוורון המרחבי גורם לישראלים רבים לקבל כמובן מאליו את הכיבוש וההתנחלויות, בעוד 'הסרבנים' מוקעים כ-"מפצלי העם". אך אם נביט בצורה מרחבית נראה שדווקא המתנחלים מפוררים את העם, עקב יציאתם מתחומי המדינה הריבונית. 'הסולידריות' אותה הם מבקשים מצריכה את המשך הכיבוש, ומובילה להתקוממות פלסטינית, הרס הדמוקרטיה ובידוד בינלאומי. המתנחלים מציבים דרישה בלתי אפשרית 'לאחדות' מובילה לפיצול בלתי נמנע בעם, ואפילו למלחמת אחים אפשרית.

שלישית, וחשוב ביותר, העיוורון המרחבי הולך ומפורר את עצם קיום מדינת ישראל כיישות מדינית-פוליטית. טשטוש הגבולות והקמת כ-140 התנחלויות יצרה מצב של אפרטהייד מתמשך בשטחים וניכור גובר כלפי המדינה באזורי המיעוט הערבי בישראל.

על רקע זה עולים קולות לא מעטים בקרב הפלסטינים, הכוללים שרים בממשלת ערפאת להתרכז במאבק "דרום אפריקאי" עבור שוויון זכויות בכל ארץ-ישראל, במקום מלחמה עבור מדינה מפוצלת וענייה. כל בר-דעת מבין שאסטרטגיה זו מפתה יותר ויותר עבור הפלסטינים ככל שנוקף הזמן, היות והם אמורים להפוך בקרוב לרוב בין הירדן לים. תחת מדינה דו-לאומית תוכל גם סוגיית הפליטים להיפתר ביתר קלות, ופלסטינים רבים יוכלו למצוא תעסוקה בכלכלה היהודית המפותחת.

אל קולות אלה מצטרפים גם הארגונים האסלאמיים בשטחים, וחלקים גדלים מהערבים אזרחי ישראל. במילים אחרות, רבים מבני העם הפלסטיני מגיבים לכיבוש המתמשך בהתפכחות מחלום המדינה הפלסטינית העצמאית. אך חשוב לזכור: אם לא תהיה מדינה פלסטינית גם לא תהיה מדינת ישראלית!

הנה כי כן עושים 'הסרבנים' שירות אמיתי לחברה הישראלית: הם לא רק מעלים דיון חשוב על השפל המוסרי הכרוך בשעבוד אלים של עם אחר, אלא מחדדים גם את האמת הגיאוגרפית ממנה לא ניתן עוד להתחמק: אם לא יסתיים הכיבוש ויפונו ההתנחלויות, ישראל פשוט לא תהיה.