12/03/2002

רמי קפלן

בסקר שערכה אוניברסיטת תל אביב עלה כי בחודש פברואר הביעו 23% מהציבור היהודי בארץ תמיכה בזכותם של חיילי המילואים לסרב לשרת בשטחים. כאשר רבע מהאוכלוסיה תומך באקט רדיקלי של סרבנות חוק, ולא סתם סרבנות אלא סרבנות לשירות צבאי במדינה מיליטנטית כמו ישראל, בעניין שהוא בלב המחלוקת הפוליטית בארץ, יש בכך כדי להצביע על משבר אמון עמוק בין האזרחים לשלטון. זו כמובן איננה הפתעה גדולה לכל מי שחי פה ומכיר את הפוליטיקה - את הציניות שלה, את השחיתות שבה, את עליבותה ואת העמדת הפנים שלה. למעשה, בחינה מפוקחת של המצב מגלה שאת הסרבנות לא המציאו המילואימניקים של מכתב הסרבנים, להפך, הם והציבור שאליו הם משתייכים הם בין האחרונים לגלות אותה. שר הפנים הודיע השבוע כי ילך לכלא לפני שיקיים פסיקה של בג"ץ. דרך אלגנטית ונפוצה יותר לסרב לפסיקות אלה היא באמצעות חוקים עוקפי בג"ץ, שמתקבלים אחרי תהליך סחר-מכר סקטוריאלי, ציני - או פשוט על ידי התעלמות (כמו במקרה גיוס בני הישיבות). מילואימניקים מכל קצוות הקשת הפוליטית איימו בסירוב לפני מספר חודשים, אחרי 3 שנים של לובינג כושל, כי הבינו שרק כך יוכלו לזכות בדרישתם האלמנטרית להיות מבוטחים בפעילותם הצבאית. כך עושה גם כל ועד עובדים שמכבד את עצמו כדי להגן על זכויותיו. המתנחלים מעבירים שיעור בסרבנות בכל פעם שמנסים לעקור אותם ממאחז, והם אף הוכיחו את כוחם בעבר בתחום המרי האזרחי. כל שר עושה במשרדו שימוש חופשי בהתאם להשקפת העולם שלו, ובאמצעות המקורבים שהוא ממנה. הפוליטיקה הסקטוריאלית היא ג'ונגל, בו החזק שולט והטרור הפוליטי הוא אמצעי מקובל. מי שנטול אמצעי הרתעה בסביבת סדום הזאת סופו להיכחד, מאחר שאפילו מידת הרחמים אינה עומדת לו עוד - ראו את הנכים, את המפוטרים, את הבדואים, את הדרוזים, את הפלסטינים (משני צדי הקו הירוק), ובקיצור את כל מי שחלש.

חיי הניכור של הג'ונגל הם חיים רעים עבור אדם ומכאן שאיפתו ההיסטורית לציביליזציה מוסרית - תנאים חברתיים שבהם לא יימצא במלחמת כל וכל עם אנשים אחרים, תנאים שבהם הערכים הדומיננטיים בחברה יהיו שוויון, חופש, צדק. כך נולדה גם הדמוקרטיה כשיטה שאמורה להבטיח את העקרונות האלה. ברור שבהרבה מובנים קיומה של הדמוקרטיה הישראלית בשנת 2002 לא רק שאינו מבטיח שוויון, חופש וצדק מהותיים, אלא שהרובד הפורמאלי שלו מנוצל לא פעם כדי להשיג את המהות ההפוכה בדיוק, הנפקת תעודת כשרות לפרקטיקה האמיתית, האינטרסנטית והלא מוסרית של הכוח.

עם זאת כידוע, אי אפשר לשקר את כולם כל הזמן, ובמקרה הישראלי ההתיימרות לדמוקרטיה מהותית הפכה לשקר שקוף. לא ברמת הרטוריקה, ולכן זה עדיין מבלבל, אלא ברמה המעשית, הקובעת. אותם 23 אחוזים באוכלוסייה הם מהאחרונים לגלות זאת, אולי משום שהמחויבות שלהם לדמוקרטיה היתה מראש הגבוהה ביותר. זה גם מה שהבינו חותמי המכתב לפני שחתמו עליו - אי אפשר להסביר אחרת את נקיטת הצעד החריף, משולל האמון והנואש שלהם.
עתה יש לשאול מה הביא רבע מהיהודים¹ לתמוך בסרבנות מצפונית דווקא. האם זוהי מצפוניות אוניברסלית נטולת פניות שמאפיינת את כל הציבור הזה? ספק רב, מצפוניות ברמה כזאת - חסינת אידיאולוגיה פרטיקולריסטית ועמידה בפני שכול הפיגועים - מאפיינת בישראל רק את מה שקרוי השמאל הרדיקלי, ששיעורו באוכלוסייה זעיר. אני נוטה לחשוב שמדובר במשהו אחר, מסר אחר שעולה בברור מהמכתב, מסר שהציבור זיהה בקלות.

על פניו, המסר הסוחף הזה הוא למרבה הפלא מסר משומש ביותר: חזרה לשפיות, חזרה לרציונליות, סוף ללאומנות הקיצונית ולאלימות, עצירת ההתפוררות של הפרוייקט הציוני והחזרתו לפסים של נורמליות ומוסריות, הפיכת ארץ זו ממקום שאוכל את יושביו למקום שבו אפשר לחיות חיים מאושרים. גם הדרך שמציע המכתב מבלי לומר זאת מפורשות, ברורה ובנאלית: הפסקת הכיבוש, שהוא אבי אבות הטומאה. עד כאן - כמו מרצ, שלום עכשיו ודומיהן. אולם חלקו המהותי של המסר, החלק המכריע, לא נמצא במילים - הוא נמצא בחותמים. די ברור שאם מרצ היתה מפרסמת מודעה דומה המוסרת את אותם המסרים (כפי שאכן היא עושה מפעם לפעם) אפילו אדם רגיש לא היה מתרגש. מכתב הלוחמים יצר זעזוע. זעזוע מהסוג שמשפיע על קבלת ההחלטות האסטרטגית של המדינה, כפי שאכן קרה (לפחות בטווח הקצר); זעזוע מהסוג שמוליד אחריו תנועות תמיכה ומחאה אחרות (ואף מאפשר למרצ ושלום עכשיו להעיז להוציא הפגנה); זעזוע שגורם לכלי התקשורת בארץ לשנות את קו הדיווח והפרשנות שלהם מתמיכה לביקורת, ולכלי התקשורת בעולם לשים את העניין בכותרות; זעזוע שגרם למפסידים הפוטנציאליים של המהלך הזה להיבהל כדבעי, ולפחות במקרה של הצבא, לאבד שיווי משקל; זעזוע שהשפיע על דעת הקהל.

בתחילה חשבתי שמקור הזעזוע הוא האקט הנגטיבי, המאיים של הסרבנות. חיילי המילואים, ממש כמו וועד העובדים של חברת החשמל, מאיימים להוריד את השלטר ולשלול מהמדינה את אחד המשאבים האסטרטגיים החשובים ביותר שלה - כוחה הצבאי - אם לא ימלאו את דרישותיהם. את הכוח הזה אין למרצ אך יש למילואימניקים.

לאחרונה, לאחר שאבק הזעזוע שקע אך התמיכה נותרה ואף התחזקה, פסלתי את ההסבר הזה. ראשית, אם יש דבר אחד שלא חסר בישראל אלו הן בעיות אסטרטגיות. הסרבנות האפורה הקיימת כבר שנים מאיימת על חוסנו של צה"ל בצורה הרבה יותר משמעותית מהסרבנות המצפונית; משק המים על עברי פי פחת; תדמיתנו בעולם מעולם לא היתה בשפל נמוך כל כך; בעיית הפועלים הזרים; ניכורם של ערביי ישראל; התקוממותם הממשמשת ובאה של הבדואים; הפערים הכלכליים; בריחת ההון והתושבים לחו"ל; השחיתות הבלתי נסבלת; ועוד ועוד. הציבור למד כבר להשלים עם כל אלה, והוא מגיב בדרך כלל באדישות לכל צרה חדשה שמתרגשת עליו. שנית, אם הדבר היה אכן נתפס כצרה כל כך צרורה או כסחטנות, היה בזה כדי להסביר דווקא התנגדות גורפת, לא תמיכה של 23%.

מה כן מסביר את התופעה אם כך?

זווית ראיה אחרת מותירה את החותמים על המכתב ואת הצעד שלהם (בשילוב עם המסר של החזרה לשפיות) כמקור המרכזי לאפקט שלו, אולם לא בתור גורם סחטני ומאיים אלא דווקא כגורם מעורר תקווה. מקור של מוסריות שוחרת טוב. לכולם.

תנועות השמאל למיניהן בישראל, מהעבודה ועד מרצ ושלום עכשיו, מעולם לא הניפו כדגל עיקרי את דגל המצפון אלא את דגל התועלתנות. כל עוד הכיבוש הניב פרות לישראל ההתנגדות לו היתה רפה ביותר. הרי מפלגת העבודה היתה זו שכבשה את השטחים, זו שהותירה את הפרה החולבת הזאת בידי ישראל גם כאשר היתה הזדמנות להיפטר ממנה תמורת שלום עם מדינות ערב, וזו שהעלתה על המפה את ההתנחלויות הראשונות, ובתוכן ה"אידיאולוגיות" של גוש אמונים. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, השטחים הפכו לעסק לא משתלם עבור המדינה ובעיקר עבור אלה שיש להם הכי הרבה מה להפסיד, השכבות המבוססות. מתוכן קם "מחנה השלום"², שאחרי שנכשל הניסיון לדכא את ההתקוממות על ידי "שבירת הידיים והרגליים" של הפלסטינים (רבין ז"ל), החל להבליט את האינטרס הישראלי שבהקמת מדינה פלסטינית ובהשכנת שלום באזור. "הם שם ואנחנו כאן" היתה סיסמתה של מפלגת שינוי בראשות אמנון רובינשטיין. בממשלת רבין ובתהליך אוסלו הגיע המחנה הזה לשיא כוחו, כוח שבדיעבד הסתבר כי לא היה בו די כדי להגשים את המטרה.

נקודות התורפה שהכשילו את מחנה השלום היו שתיים לפחות. ראשית, הוא קיבל את המנדט שלו מהשכבות המבוססות ולפיכך הוא התעניין רק בהן. הליברליזציה הכלכלית שהמחנה הזה קידם בד בבד עם השלום, תוך פירוק מדינת הרווחה שהיתה נהוגה פה קודם, לא הציעה הזדמנות אמיתית לחיים ראויים עבור השכבות החלשות. שעה שרמת החיים של החזקים עלתה ועלתה, אנשי עיירות הפיתוח נשארו תקועים מאחור. כיום, ל- 20% מהישראלים למעשה אין הכנסה כלכלית והם נתמכי סעד בצורה כזאת או אחרת. המצוקה והתסכול האלה הולידו את ש"ס למשל. העוני הוא גם קרקע פורייה לרעיונות לאומניים וגזעניים למיניהם, ואכן עד לפסילת רשימת "כך" בסוף שנות ה- 80', היתה רשימתו של כהנא המתחרה הדומיננטית ביותר של ש"ס בעיירות הפיתוח. הציבור הזה בקיצור, הופקר על ידי השמאל (ועוד קודם על ידי מפ"י), והפך למתנגד אוטומטי לכל מה שהמחנה הזה מציע. קשה להאשים אותו.

נקודת תורפה שניה של מחנה השלום קשורה אף היא בליברליזציה. הערכים הליברליים מקדשים בראש ובראשונה את הפרט, את זכויותיו ואת החופש שלו לדאוג לעצמו. מחברה מגויסת לרעיון הציוני הפכה החברה הישראלית, ושוב בעיקר השכבות המבוססות, לצביר של אינדיבידואלים שעסוקים בלעשות לביתם. המודל הליברלי רואה במדינה רע הכרחי, ובהתגייסות להגשמת רעיונות קולקטיביים דבר מיותר, שלא לומר סכנה. כושר המנהיגות של מנהיגים ליברליים מוגבל ביותר לפיכך, והוא יכול להתרכז כמעט רק במסרים תועלתניים. כזו היא גם מנהיגותם של הפוליטיקאים מהשמאל, כאלה הם הערכים שעליהם הם מבססים מנהיגות זו. הדבר הזה מתבטא בשטח - לא במקרה נתפסות מפלגות השמאל כלוחמות למען מה שאפשר לכנות אותו בלעג "הזכות לשתות אספרסו בבית קפה"; לא במקרה נתפסים מצביעי השמאל כיושבים נרפים של בתי קפה בשנקין וכלהגני סלון; ולא במקרה אין למפלגות האלה, גם כאשר המדינה מתפרקת לנגד עיניהן, יכולת להוציא את תומכיהן להפגנה, שלא לדבר על להוציא אותם לחסום כבישים. המסר התועלתני הוא לא מסר מאחד, להפך, הוא מסר מפלג³ . רק מסר אחד יכול לאחד אנשים גם כאשר הם נתבעים להקריב קורבנות אישיים - המסר המוסרי.

באורח פרדוכסלי, הציבור המוסרי הדומיננטי היום בישראל הוא דווקא ציבור המתנחלים. המוסריות של הציבור הזה מתבטאת בנכונות החזקה של אנשיו להתגייס לשם הגשמת רעיון קולקטיבי תוך תשלום מחיר אישי. זה כוח מוסרי שקשה מאד לעמוד בפניו, ולא חשוב בכלל שברובד אחר של מוסריות האנשים האלה משרתים את הרעיונות האפלים ביותר שניתן להמציא. בפני ההתגייסות של הציבור הזה לא היה מסוגל השמאל התועלתני להציג אלטרנטיבה. מבוחריו הוא היה יכול לצפות במקרה הטוב שיואילו להגיע לקלפי ביום הבחירות, בעוד שהצד השני פעל יום יום, ללא לאות, על מנת להכשיל את הסכמי אוסלו בכל דרך אפשרית - החל בהתבטאות מתלהמת בכלי התקשורת, דרך חסימת כבישים ועד רצח ראש ממשלה. כך מצא עצמו השמאל מתבטל בפני עוצמתם המוסרית של המתנחלים עד שלבסוף הוכרע והפסיד להם את המדינה. עוצמתם כל כך גדולה עד שהם מצליחים לסחוף אחריהם את המדינה בספירלה של שקר והרס, לא פחות מאשר לעבר חורבנה המוחלט.

שנת 2002 מוצאת לפיכך את השמאל במצב כה נפסד, כאשר בראש מפלגת העבודה עומד אדם כמו בנימין בן אליעזר - שותף לממשלת אחדות לאומית, וכאשר מנהיגים אחרים כמו יוסי שריד ואמנון רובינשטיין איבדו לחלוטין את כושר המנהיגות שלהם. מנהיג אחר לא נראה באופק, ואם כבר יש אדם ראוי כמו עמי איילון, דווקא בגלל שהוא ראוי, אין סיכוי שיצליח להשתלב בסדום ועמורה של המערכת הפרלמנטרית.

על הרקע הזה הופיע מכתב הלוחמים. אקט קיצוני של ייאוש שבאופן חדיש הציב מאחורי המסרים של השמאל קבוצת אנשים שנתפסת כראויה, גם אם מדובר בקבוצה מקרית של חובבנים חסרי יומרות פוליטיות. הציבור מזהה את חותמי מכתב הלוחמים כאנשים מוסריים - הם הוכיחו זאת בנכונותם לצאת נגד המערכת שבה צמחו כי אינה מוסרית מספיק לטעמם, והם מוכנים לשלם על כך מחיר - בנידוי, בחשיפה תקשורתית ובכלא. הויתור על אופציית ההשתמטות הוכיחה את ניקיון כפיהם. הם מוכנים להתגייס למען רעיון שאין נעלה ממנו ושאיננו תועלתני בטווח הקצר. זו עוצמה רעננה ונקיה שכמוה לא נראתה במקומותינו כבר הרבה מאד זמן, עוצמה שנחתה כרעם ביום בהיר על ציבור מיואש שמצא את עצמו נאחז בה כמו טובע בגלגל הצלה. הצמא למשהו אמיתי היה כה גדול עד שמסתבר שהמסר הנגטיבי של הסרבנות הוא בכלל המסר השולי של הקבוצה הזאת, מה שהאנשים מצאו בה בתקופה נטולת מנהיגים הוא דווקא מסר פוזיטיבי של תקווה ומנהיגות. מנהיגות מהסוג האמיתי, המוסרי. מנהיגות שוחרת טוב ולא אינטרסים צרים.

זיהוי הפוטנציאל הזה, ולא הזעזוע העמוק מהפגיעה באשיות הדמוקרטיה, הוא זה שיצר את ההד הגדול וגרף את התמיכה. הוא גם זה שהביא את ההתקפות המאסיביות של הימין (שדורש בהפגנה הקרובה שלו "לקעקע את הסרבנות"), הוא שהביא את ההתקפה של רובינשטיין - שמרגיש שהכוח הזה הופך אותו ללא רלוונטי, הוא שסחף תמיכה של 23% השקולים ל- 28 מנדטים יהודיים(!). אלבר קאמי אמר בהקשר של הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה, שלכל סרבנות יש בצד אמירת ה"לא" גם אמירה חשובה יותר, של "כן".

עופר שלח, פרשן חד עין, כתב שבוע לאחר הופעת הבכורה של המכתב מאמר בשם "מרי אמיתי יבוא רק מימין". שלח קבע שם כי מחאתם של הלוחמים החותמים נועדה למות משום שהם לא יעזו ללכת עם המסרים שלהם אל מעבר לקו של אי הנכונות להשתתף בעוולות השירות בשטחים. חציית הקו הזה, לכיוון של מרי אזרחי על "הטענה הכבדה בהרבה, שהמדיניות הנוכחית מובילה אותנו לאסון ולאובדן חיים סיטוני", נראתה לו גדולה מדי על הלפלפים של השמאל הרגילים רק במחאה אישית. טענתו המבוססת היתה שרק הימין מסוגל להקים ברגעי משבר והכרעה לאומיים מרי מאורגן, מתוכנן ויעיל.

לקח לי זמן להסכים עם דבריו של שלח, אך בסופו של דבר הסכמתי לפחות לחלקם - לחלק המדבר על אובדן האפקטיביות של המחאה אם היא תישאר מוגבלת לקו שהתחילה בו. במידה מסוימת חוששני שאנחנו כבר נמצאים שם. באשר לחלק השני, זה שמדבר על חוסר יכולת מבני של נציגי השפיות ללכת עד הסוף עם העקרונות שלהם, פה אני חושב שתוך הסתמכות על המוסר ורק עליו, אפשר להוכיח ששלח טעה. בכל מקרה אני סבור שיש ציבור גדול מאד שמשווע לכך שמישהו יאתגר ויסחוף אותו.

רמי קפלן

נכתב ב-12/03/2002


¹ הערבים לא פחות חשובים בעיני, אלא שעל גישתם לגבי הסרבנות אין הרבה מה לכתוב - מן הסתם היא תומכת בצורה גורפת.
² מצביעי ה"שמאל" בארץ באים מהשכבות המבוססות, למרות שבהוראתו המקורית השמאל הוא נציג השכבות החלשות דווקא.
³ היוזמה העכשווית של "המועצה לשלום ובטחון" הולכת בדיוק באותו הכיוון ולכן היא אפילו לא תצליח להרים את הראש לדעתי.