התפרסם ב"זמן השרון" ב19/4/2002

רמי קפלן

מה היה לנו, ישראל? ראו אותנו - לכודים בסרט אימה של מוות וזוועה, קוצרים ונקצרים. החיים במקום הזה הופכים לגיהינום ואין אנו מבינים מדוע. הכלכלה שלנו נחרבת, חברתנו מתפוררת, אדם לאדם זאב. אם בסדום ועמורה מושג הצדק הפך נלעג, אז איננו רחוקים משם - מוסדותינו מושחתים ואנו האזרחים הולכים ומתנכרים מהם; מנהיגינו ציניים, שקרנים שקופים וחסרי תחכום; יחסנו לחלש, לבן המיעוטים ולנכה עוולתי ואטום; בכל פינה בה נביט יצוצו מחדל או רשלנות; אנו מאבדים את יכולתנו לתפקד כחברה. למרות שאנו מנסים, המציאות לא מפסיקה לטפוח על פנינו: "חומות המגן" שלנו אינן מגינות, העולם מתעב אותנו, האנטישמיות על סיפו של תור זהב חדש, גבול הצפון מתחמם שוב, אפשר שאנו על סף מלחמה כוללת. המצב לא מראה סימני השתפרות, להפך, חיינו הופכים פחות ופחות נסבלים.

איך איבדנו כך שליטה בניהול מציאות חיינו, מה השתבש? מה מצליח להרוס אותנו ככה, עד כדי סכנה מוחשית לפרוייקט הציוני כולו? הפלסטינים? מה שלא הצליחו לעשות 100 מיליון ערביי המדינות השכנות, מאורגנים בצבאות סדירים בהתקפות משולבות על ישראל הצעירה, יצליחו לעשות לישראל הגרעינית, למעצמת ההייטק של שנות ה- 2000, שלשה מיליון עלובי החיים עם רובים, סכינים וחומר נפץ תוצרת בית? זה נראה לכם כמו הסבר הגיוני? זה גורלנו - סוף פסוק? כך נגזר עלינו בקמפ-דיוויד?

המציאות היא דבר מורכב מאוד, ולפיכך ההיסטוריה היא רבת פנים ונאראטיבים. כל התפתחות היסטורית אפשר להסביר משלל זוויות ומוקדים. בראייה היסטורית רחבה, המצב כיום בארץ הוא תוצאה עקיפה אך הכרחית של אובדן צלמה המוסרי של החברה הישראלית. כל מי שמגחך כדאי שייזכר כיצד חרבה כבר פעמיים בעבר מלכות ישראל, ובאלה נסיבות. מי זוכר את הנביא ישעיהו למשל? איך הוא הטיף לעם אשר ישב ביהודה: "שמעו דבר ה' - קציני סדם, האזינו תורת אלוהינו - עם עמרה... גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו: רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חידלו הרע... אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו: ואם תמאנו ומריתם, חרב תאוכלו. כי פי ה' דיבר." סוקראטס אמר את אותו הדבר לחברה האתונאית השוקעת: חברה המבוססת על עוול סופה שתרקב מבפנים ותחרב. זהו חוק האלוהים - או אם אתם חילונים - זוהי החוקיות הקוסמית. החוקיות הזאת הייתה בתוקף כבר אז והחברות האלה אכן שקעו עד שאוכלו בחרב או הוגלו. סוקראטס והנביאים, כפי שקורה להרבה אנשי אמת קלאסיים במהלך ההיסטוריה, היו ללעג ולקלס במקרה הטוב, או שהוצאו להורג במקרה הרע.

החוקיות הקוסמית הזו לא הפסיקה להיות תקפה לגבי חברות אנושיות אף לרגע, וההיסטוריה חוזרת על עצמה בלי הרף. למעשה הדמיון בין ישראל הנוכחית לבין מלכויות יהודה בשלהי בית ראשון ושני מבהיל ביותר. התדרדרות לקראת חורבן על רקע קנאות ושנאת חינם.

למה אנחנו צריכים את זה? למה לא נשכיל הפעם לראות קדימה לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שנשחת לגמרי, לפני שאפי איתם יעמוד בראשנו (עם ה"עבודה" בממשלת אחדות) בדרך לגאולת הר הבית ולביטול הדמוקרטיה, לפני שהזוועות שאנו מבצעים בשטחים יגיעו לרמה של דרום אפריקה ואלג'יריה, או חלילה גרוע מכך (כי תמיד מבצע הכובש זוועות בנכבש המתקומם. גם זה חוק היסטורי, כולם מוזמנים לבדוק). למה שלא נחליף את הקנאות ושנאת החינם במעט מתינות ואהבה אין כסף? גם אם הפלסטינים אינם מסוגלים להשיב לנו אהבה, כי לפי האמונה הרווחת הם דמונים שנולדו כדי לחסל אותנו, למה אנחנו עדיין מתנחלים בקרבם ומדכאים אותם בכיבוש שנתפס על ידי כל העולם מלבדנו כלא פחות מאשר פשע מלחמה? כיצד זה בדיוק משרת את האינטרסים שלנו? מי יכול לדמיין מה היה מצבנו היום בלי ההתנחלויות, וממילא בלי הכיבוש? מי מכם באמת מאמין שגם אז היינו מתפוצצים כל יום, ושוקעים כפי ששקענו כאומה לתוך אותו דיכאון קיומי, נקרופילי?

הכיבוש הוא תועבה - כל מי שלא נמצא בעמדה של הכובש מבין זאת בקלות. הכובש לעומת זאת תמיד מוצא טיעונים מטיעונים שונים כדי להצדיק את המעשה - בימי האימפריאליזם הוא גאל את הילידים מנחשלותם, לא מזמן הוא שחרר את קוסובו בשם "סרביה השלמה", וכעת הוא ממשיך לגאול את "ארץ ישראל השלמה" ולהלחם בטרור. עד שלא עוקרים את הכובש בכוח הטרור, וגם זה חוק היסטורי, הוא נאחז בציפורניים בפרה החולבת שניכס לעצמו, ושוקע לתוך מערבולת של הרס עצמו וזולתו. 35 שנה אנו נותנים לפרי הבאושים הזה להשחיתנו והיום אנו משתוממים לגלות שאנחנו וילדינו נהרסים, ברחובות שלנו ובבתי הקפה שלנו. אנחנו מאוכלים לפי חרב, קורבנות של מציאות שאין לנו עליה השפעה.

אין שום דבר קדוש באף התנחלות ובהמצאות שלנו מעבר לקווי 67', להפך, יש בזה רק משום חילול קודש, ולפיכך גם מקור לא אכזב לפורענות. תשאלו את ישעיהו.

רמי קפלן