רמי קפלן

בתקופה בה הנורמות השלטוניות בישראל מתכרסמות במהירות, אך טבעי הוא שפקידים בכירים מתפתים להצטרף לאורגיה המשתוללת של הכוח הלא מרוסן, המופקר. אין בכך כדי להפתיע, ניצול חסר מעצורים של אווירת ההפקרות צופן בחובו הזדמנויות קורצות וקיצורי דרך מפתים לצבירת כוח ולקידום סדר היום הפוליטי הרצוי, לפי אותו הגיון אנרכי שבצורתו המובהקת מאפיין רפובליקת בננות. באקלים כזה, רוח הדמוקרטיה גוועת, השחיתות נטולת מעצורים ובושה, אובדת היכולת לפעול במלוכד.

לריקוד סביב מדורת הנורמות המתכלות מצטרף לאחרונה, כך מסתבר, גם היועץ המשפטי לממשלה. לפני מספר חודשים בדק רובינשטיין אפשרות לנקיטת הליכים כנגד האמן דוד טרטקובר, חתן טרי של פרס ישראל, בגין כרזה בוטה מעשה ידיו שהופיעה בשער מקומון "העיר". הכרזה, אמנות מגויסת, הציגה פחות או יותר את אריק שרון, אפי איתם ויגאל עמיר כשלושה קברניטים של צה"ל הורס, כובש, כמעט שטני. הכרזה אומנם רדיקלית למדי, אך כידוע, לאומנות במדינה חופשית יש זכות, ולמעשה אף חובה, להיות בוטה ואף מזעזעת. הממסד הוא זה שצריך להתרגל לביטוי האומנותי ולא להפך. הכרזה של טרטקובר אומנם מביעה ביקורת קשה ונוקבת, אולם קשה מאוד לראות כיצד היא מסיתה לאלימות; המסר שלה הוא דווקא אנטי אלים, אנטי צבאי, אנטי יגאל עמיר.

לפיכך היטיב היועץ להחליט שלא לפתוח בהליכים, אך שגה קשות כאשר "הרשה לעצמו" מוטה פוליטית וזחוח מצדקנות הניזונה מהלך רוח ציבורי מתלהם, להסתייג מאופייה של הכרזה, העשויה לדעתו "בטעם רע". ביקורת התרבות הזאת, שרובינשטיין שלח בה יד גסה, בלתי מיומנת ובלתי מוסמכת, לא רק שלא הייתה במקומה, אלא שהיה בה אף כדי לפגוע פגיעה מובנית בדמוקרטיה. האין זה טריוויאלי שאיש הממסד יסלוד מאמנות שמוקיעה בבוטות את הממסד אליו הוא שייך, כעשויה בטעם רע? מה ערכה של אומנות המחניפה לטעמו של השליט?

רובינשטיין, שיודע דבר או שניים על דמוקרטיה, מן הסתם מכיר בחשיבותו המכרעת של חופש הביטוי והאמנות. אולם בהלך רוח של הפקרות, כשהוא מסונוור מאורה האידיאולוגי המסמא של הצדקנות ומשתמש בה לצרכיו, הרשה לעצמו לסטות ולהגיע למסקנה כי "הפעם" - לנוכח חריפותה המיוחדת של ההכרזה - מותר ואף צריך לנהוג אמצעים חריגים. סביר שאף הצליח לשכנע את עצמו שזוהי דווקא הפעולה הדמוקרטית.

על רקע היטשטשות הקווים הזאת, מסוכנת במיוחד חריגה נוספת של היועץ, בטיפול שהעניק לפרשת חשד להסתה אחרת שהונחה על שולחנו, זו של הרב שלמה אבינר, שדעתו המלומדת גורסת שיש להוציא להורג את סרבני השירות בשטחים תחת סעיף החלשת הצבא; לא פחות ולא יותר.

בנקודות שונות במאה העשרים הופיעה כמעט בכל מדינות המערב סרבנות מצפון, בדרך כלל על רקע מדיניות תוקפנית, גזענית או קולוניאליסטית של ארצם (כך לפחות חשבו הסרבנים). כך היה בצרפת בימי המלחמה באלג'יריה, בארה"ב בימי וייטנאם, בדרום אפריקה על רקע האפרטהייד, ועוד. לעיתים פשוט פטרו את הסרבנים משירות, פעמים אחרות שלחו אותם לכלא; אולם רק במקום אחד המיתו אותם: בגרמניה הנאצית. אני מניח שהרב הנכבד לא חשב על זה ככה, אך מסתברא שהמסקנה אליה הגיע על סמך עיון במקורות, ושאותה לא היסס לפרסם ברבים, היא אותה מסקנה אליה הגיעו מכיוון אחר היטלר וחבריו.

לחובת אבינר עומדת גם העובדה כי נתן פומבי לרעיונותיו המתועבים שנים ספורות לאחר שרעיונות דומים - שלו או של רבני התנחלויות אחרים: פסבדו פרשנים של תורת ישראל - הסיתו את יגאל עמיר (זה מהכרזה של טרטקובר) לחסל את ראש הממשלה, ארכיפושע אוסלו.

חרף זאת החליט רובינשטיין שלא לפתוח בהליכים נגד אבינר, מאחר שאיש האלוהים קרא רק ל"מצביא" לטבוח בסרבנים, ולא לקהל הרחב. זאת למרות שהפנייה ל"מצביא" נעשתה על דפי העלון "באהבה ואמונה" המופץ בבתי כנסת באלפי עותקים ופוגש שם, כנראה כבערכאה מתווכחת, בקהל הרחב.

אך מה שמבהיל במיוחד היא הסלקטיביות אותה נוקט היועץ בנימת דבריו במקרים השונים, בכפוף לנטיותיו הפוליטיות. "חכמים היזהרו בדבריכם" קורא רובינשטיין לאבינר במין יראת כבוד מתרפסת, לקקנית. כי בניגוד לטרטקובר (הבור השטחי), מקובל על רובינשטיין כנקודת מוצא, שאבינר הרב הוא מ"החכמים". על החכמים להיזהר בדבריהם, כנראה בגלל שהאמת שבה הם נוגעים כה גבוהה, כה צרופה, עד שיש סכנה מסוימת שמשנתם לא תפורש כהלכה על ידי הבריות. כלומר, תחת שאבינר יוקע על ידי רובינשטיין בשל דברי הבלע המביכים, הפאנדמנטליסטיים, הסהרוריים, הטיפשיים שפירסם, קורה ההפך בדיוק, הוא זוכה מטעם התובע הכללי לתגובה שבסגנונה המתבטל מקנה להם מעמד ולגיטימציה שלא היו להם לפני שהגיעו לטיפולו; לפני שבין השיטין זכו ממנו להכשר סמכותי, ובו בזמן מיתמם.

בנימה חברית, מאפיונרית, פוטר היועץ בלא כלום, בטפיחה על השכם, את אחד הקנאים הראשיים שבקבוצה הפנאטית של רבני ההתנחלויות, שאני לפחות לא מצליח לאתר לאחרונה את ההבדל בין הגישות שלהם, ספוגות ריח הג'נוסייד, ובין סגנון הדברים המאוס והמבעית, המוכר זה מכבר, של קיצוני כ"ך. ובאמת אם אבינר קורא לרצוח את הסרבנים, כולם יהודים (כשרים?), מה עובר לו בראש כשהוא מגבש תפיסות לגבי עתידם של הערבים? של עמלק?

בשונה מרבים מאנשי השלטון בארץ, שניכר כי ציניות היא תכונת האופי המרכזית שלהם, רובינשטיין דווקא הצליח להטביע עד עתה רושם של דמות ערכית מן השאר. בהתבטאויותיו האחרונות עם זאת, הכושלות, משמש היועץ כמוצג לדוגמא לסכנת ההשחתות האורבת למאיישי עמדות כוח, גם הישרים שבהם, קל וחומר בשעה של התפוררות נורמטיבית.

לנו הסרבנים לא נותר אלא לחיות(?!) ולראות לאן יוביל האוונגרד האבינרי הזה, שהוא ושכמותו מחלחלים כיום כמעט באין מפריע ומזהמים את התודעה הציבורית. נוכח תגובתו של היועץ המשפטי, האם עלינו לחפש לעצמנו מקלט במקום אחר, כנרדפים פוליטיים מהגרועים שבמשטרים?

רמי קפלן