מאת ד"ר אורי בר-יוסף
המחלקה ליחב"ל,
אוניברסיטת חיפה

עצומת הקצינים והחיילים הקרביים שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב25- בינואר ודבריהם כפי שהובאו בכתבת המוסף של "ידיעות אחרונות" וב"אולפן ששי" של הערוץ השני באותו יום, היו מדירים את שנת מעצבי מדיניות הביטחון אם אלה היו מבינים ביטחון לאומי מהו ועל מה הוא מושתת. אבל לאור העובדה שבישראל לא רק ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, אלא גם רוב הפרשנים הביטחוניים משוכנעים שניסיון שנצבר בשדה הקרב חשוב יותר מלימוד התיאוריה של ביטחון לאומי, והתחככות פמיליארית במיליה הביטחוני חיונית יותר מאשר לימוד לקחי ההיסטוריה, ספק אם כך יקרה.

מדיניות ביטחון לאומי מיועדת לספק חגורת הגנה לערכים פנימיים כנגד איומים חיצוניים. עיקר הדיון בנושא בארץ מתמקד במרכיב האיומים ובדרך להתמודד איתם. הגנרלים-פוליטיקאים בדימוס ובמדים, והפרשנים הבטחוניים - במיוחד בתקשורת האלקטרונית - מתקשים כנראה להבין כי הבסיס למדיניות ביטחונית נבונה הוא קביעה מושכלת ותואמת מציאות של הערכים עליהם אמורה המדיניות להגן. הם מתקשים להבין זאת, למרות שורת כישלונות כואבים במיוחד מאז 1967, כישלונות שבשום פנים ואופן לא נבעו מהעדר עוצמה צבאית. להפך, בכל המקרים כישלון המדיניות נבע מעודף עוצמה, משיכרון הכוח, ומאמונה ששימוש בכוח הוא הדרך היעילה ביותר לפתור בעיות ביטחון.

מדינות מוכנות לגייס את כל משאביהן כדי להגן על ערכי הליבה שלהן - הריבונות, ביטחון האוכלוסייה, ושלמותן הטריטוריאלית. ואם יחסי הכוחות בינן לבין המאיימים על אותם ערכים אינם חסרי פרופורציה לחלוטין, יש סיכוי טוב שגם יצליחו בכך. לעומת זאת, גם מדינות חזקות ייכשלו בעימות מול אויב חלש יחסית, אם יעדי המלחמה שלהן אינן ערכי הליבה החיוניים להן באמת. הדבר אולי נדוש, אך חשוב שוב ושוב להזכיר כי לא חולשה צבאית הוציאה, עם הזנב בין הרגליים, את ארצות הברית מויטנאם, את ברית המועצות מאפגניסטן, ואת ישראל מלבנון. במקרים אלה כמו גם במקרים אחרים, מאזן האינטרסים קבע בסופו של דבר את תוצאות העימות והוא היה זה ששיגר את בעל העוצמה הביתה כושל ומבויש.

כל מלחמות ישראל מאז 1967 היו מלחמות שנועדו לשמר את אחיזתנו בשטחים. אף אחת מהן לא נועדה להגן על ערכי הליבה של מדינת הלאום היהודית. בפועל, חרף כל דברי ההבל ששומע הציבור בישראל, ערכים אלה לא אוימו מאז כלל. עכשיו הופיעה, לראשונה, קבוצת לוחמים - מאלה שתמיד נשאו בעול בסדיר ובמילואים - עם מסר פשוט למקבלי ההחלטות: עליכם לבחור בינינו לבין ההתנחלויות. זהו מסר חשוב בצורה בלתי רגילה כי הוא חושף בצורה ברורה את ערוות תפישת הביטחון הלאומי של ישראל, המסרבת להכיר בערכים האמיתיים עליהם אנו נלחמים מאז 1967, ובכך שמלחמות בלתי צודקות הן מלחמות אבודות מראש גם אם אתה הוא בעל העוצמה.

תרומת חותמי עצומת הסירוב היא בראש ובראשונה בכך שהם עושים את ההבחנה הטבעית, הצודקת, והחיונית כל כך בין ערכים שהם, כאזרחים הגונים וכחיילי מילואים מסורים, מוכנים לצאת להגנתם, לבין אלה שבעבורם הם אינם מוכנים להרוג, להשפיל או לדכא. האתגר למקבלי ההחלטות - לראש הממשלה, לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולאלופיו, ולמעצבי דעת הקהל בישראל הוא אתגר אמיתי: חדלו נא ממכבסת המילים העובדת שעות נוספות מזה למעלה משנה. הפסיקו לנסות לשכנע אותנו שהמלחמה האכזרית הנוכחית היא מלחמת קיום צודקת שאין לה חלופה. אנו היינו שם ואנו יודעים על מה אנו הורגים (ולפעמים נהרגים) וליבנו גס בכך. ואנו גם היינו אלה שנשאו בעול המלחמה בלבנון, כאשר אותם אנשים בדיוק הסבירו לנו שאין חלופה לישיבתנו ברצועת הביטחון. ואז, ביום אחד, המדיניות השתנתה והתברר כי כל תחזיות השחור התבדו. והשחור היחיד שנותר הוא השכול על אלה שאיבדו שם חייהם לשווא.

יש לקוות כי העצומה הנוכחית ואלה שאולי יבואו בעקבותיה יפתחו כאן ויכוח נוקב סביב השאלה על מה אנו נלחמים ומדוע. חובתו של כל אזרח הגון להשתתף בויכוח. חובת מעצבי דעת הקהל בתקשורת היא ללבות אותו ולא להניח לו לדעוך. וחובת העומדים בראש מערכת הביטחון היא לתת לנו תשובה אמיתית וברורה, אחת ולתמיד, על השאלה הזו. אחרת הכל מועלים בתפקידם.