הד בר-ניסן

אתה חושב רגע ואומר לו זו לא השאלה. ברור לנו שהכיבוש רע. מכאן שהשאלה היא למה אתה מסכים להיות כובש. למה אתה לא מסרב. חובת התשובה עליך חבר. ואיזו תשובה זו צריכה להיות כדי להצדיק את מה שקורה שם. אותות ומופתים הוא צריך להראות כדי להסביר זאת.
ואז הוא עוצר רגע, ואומר בסדר, ומתחיל להסביר על חשיבותו של ציות במדינה דמוקרטית. ואז אתה אומר לו בסדר ציות, אלא אם כן מדובר במשהו שמנוגד בצורה כזו תהומית למוסר שלך.

ואז הוא אומר מדינת ישראל, ומספר לך על העם היהודי שנמצא תמיד בסכנת השמדה. ואז אתה אומר לו: אחי אני לא קונה את זה. אין נימוק בטחוני בישיבתנו שם. יש נימוק של אינרציה, של זכות אבות, לא של בטחון. בטחון אפשר היה לסדר בדרכים אחרות.

ואז אתה עוזר לו ואומר, רצית גם להגיד שאסור לצאת משם באקט של חולשה אלא מתוך כוח, ולכן צריך לתת למדינאים את הזמן ולא לכפות את זה. והוא אומר לך וואללה, ומשנה קצת את הניסוח.

ואז אתה אומר לו נכון. ככה גם אני חשבתי בכמה שנים האחרונות. חשבתי שברור לחבר'ה שם למעלה שאנחנו פה קונים להם זמן שאול. אבל באה האינתיפדה הזו ופתאום האמון שלי נשבר בהנהגה שלנו. פתאום קלטתי שיש שם אנשים שלא מבינים שהכיבוש הוא לא אופציה. יש שם אנשים שחושבים שהכיבוש הוא דווקא כן אופציה. ויש להם תוכניות.

אז לצאת מתוך כוח אפשר עדיין. אבל אנחנו התחלנו את שעון החול. שעון החול לסיום הכיבוש.

ואז הוא אומר לך. מה כבר יש לו להגיד.

הד בר-ניסן