מאת אהוד שם טוב

לכבוד: א. - מג"ד 719
העתק: ד"ר ג. ל. (רופא גדודי)

הנדון: תעסוקה מבצעית בחודש מאי 2002

ברצוני להבהיר כי לא אוכל להשתתף בתעסוקה המבצעית הקרובה.

אציין בראש וראשונה, שאני משרת במילואים בגדוד למעלה מ 16 שנה, מעולם לא נעדרתי מאף תעסוקה מבצעית או אימון, אני החובש הותיק בגדוד. בתקופת שירותי במילואים טיפלתי בפצועים והרוגים מהגדוד, מהחטיבה, וכמובן באוכלוסיה מקומית ערבית ויהודית.

עוד בצעירותי גיבשתי קודים ערכיים, הומנים ומוסריים והם אלו שהביאו אותי לדבוק במקצוע הצבאי חובש. שבועת החובש עמדה לנגד עיני כל העת, גם כאשר עמדתי במצבים קשים בשירותי הצבאי בסדיר ומילואים.

למרות שפעילות צה"ל בשטחים הכבושים ומדיניות ממשלות ישראל רחוקות מהשקפת עולמי (ואני מדגיש השקפה ערכית, מוסרית - מבלי להיכנס לפוליטיקה), האמנתי, כי חובתי לשרת במילואים אינה ניתנת לערעור.

כבר בתחילת האינתיפאדה הראשונה בשנת 87, בעודי לוחם וחובש בפלוגת החרמ"ש של הגדוד, השתלבתי בפעילות השוטפת של חפ"ק הפלוגה והשתייכתי למסגרת זו למעלה מ 10 שנים. מה שאיפשר את שירותי בשטחים הכבושים עד כה, זו האמונה, שכאשר אני שם, יש ביכולתי להשפיע ולגרום לכך שאחרים סביבי, שפחות רגישים, יותר צועקים, יותר שוברים, יותר גזענים, יותר אלימים, יותר מכים, יותר יורים - ימַתנו את צעדיהם. הרגשתי שבנוכחותי יש לי יכולת להשפיע על קיומה של התנהגות הולמת בכניסות לבתים, לחיפושים במכוניות, במיתון התעמרות באוכלוסיה חפה מפשע במחסומים ובדרכים, במיתון האגרסיביות כלפי אוכלוסיה מפגינה ובמיזעור מצבים שקשה יהיה להיחלץ מהם ללא ירי.

התעסוקה המבצעית האחרונה (אוגוסט-ספטמבר 2001) בגזרת שכם, השאירה בי חותם קשה, הוכיחה לי שהמצב בשטח השתנה ושיכולת ההשפעה שלי אינה קיימת עוד (מה גם שמאז המצב החמיר). טנקים, מטוסים, מסוקים מפציצים ערים על יושביהם, חיילים מתעמרים באוכלוסיה אזרחית, נכנסים לבתים לצורך חיפוש ומשאירים בהם חורבן והרס בשל אותו חיפוש, שכולנו יודעים שניתן לעשותו בצורה אחרת לחלוטין ופוגעים באוכלוסיה חפה מפשע.

חשוב לי להביא מספר מקרים מהתעסוקה האחרונה, שתרמו להתגבשותה של ההחלטה שלי לסרב לשרת בשטחים במצב הנוכחי. אני מרגיש צורך להציג מקרים אלו, לא לצורך ווכחנות על העובדות, אלא רק כדי לשתף בתהליך האישי והמורכב שעבר עלי. מקרים אלו מהווים עבורי עדות לכך, שאיני יכול להמשיך ולשרת ובו בזמן להחזיק בערכי המוסר עליהם חונכתי בצבא כחייל וכחובש.

מקרה 1:
ביום המילואים השני בגזרה, האמבולנס של הגדוד (רופא גדודי, שלושה חובשים ואני בניהם) הוזעק לצומת תפוח בשל אירוע. הנסיעה עברה באיטיות בשל כובד המיגון באמבולנס, בדרך עקפו אותנו שני אמבולנסים של הסהר האדום ורכבים צבאיים נוספים. כאשר הגענו לזירת האירוע, התברר כי מתנחלים זרקו אבנים על רכב פלשתיני, הרכב איבד שליטה והתהפך בצד הדרך, ארבעה ערבים היו שרועים פצועים בשטח. האמבולנסים של הסהר האדום (אלו שעקפו אותנו) עמדו בצד מנופצי שמשות (לאחר ברור, הסתבר שמתנחלים ניסו בדרך זו לעכב אותם) ולא התאפשר להם להגיע אל הפצועים. בשטח היו רכבים צבאיים וקצינים בעלי דרגות בכירות (סרנים וסגני אלוף), כולל קצינים מתחום הרפואה. התפלאתי לגלות כי אף אחד לא טיפל בפצועים! הצוות הראשון שניגש לטפל בהם, היה הצוות שלנו, שכאמור הגיע באיחור מה. בין הפצועים היה פצוע אנוש שנזקק לטיפול החייאתי (ניידת לטיפול נמרץ כנראה מאריאל הצטרפה מאוחר יותר) ולבסוף נקבע מותו. הצוות הרפואי של הגדוד השלים את הטיפול בשאר הפצועים והם הובלו לבתי חולים ע"י האמבולנסים של הסהר האדום. בידיעה שהתפרסמה בחדשות באמצעות דובר צה"ל, הוצגה גרסה שונה לחלוטין ממה שהיה ידוע לכל מי שהיה בשטח. (גרסת הדובר: ערבים יידו אבנים על ערבים בכוונה כדי להפליל מתנחלים, תושבים ערביים חטפו את הגופה...), מאוחר יותר גרסת הדובר הופרכה והידיעות תוקנו. עוד זכור לי מאותו אירוע, כי חובשים ממפקדת החטיבה החלו לצלם את הפצועים הערביים, תוך כדי גילויי שמחה וצהלה ובטענה שהצילומים נעשים לצורך תיעוד ולמידה. התמונה הקשה, של פצועים שרועים בשטח, כוחות צבא במקום שאף אחד מהם אינו מושיט עזרה, הודעת דובר צה"ל והתנהגות חובשי החטיבה, כל אלו נחרטו בראשי והבהירו לי שמשהו השתבש...

מקרה 2:
מעל הישוב ברכה, על הר גריזים, ישנו מוצב, המתצפת על שכם וקבר יוסף. במהלך אותה תעסוקה, הזדמן לי להיות שם כחייל מן המניין וכחובש. נדהמתי לגלות שבכל לילה, מצאנו את עצמנו יורים בצרורות, מנשק אוטומטי ומקלעי מא"ג שלא דרך כוונות, לעבר מורדות המוצב, שם היו בתים מיושבים ושכונות מהעיר שכם, רק משום שנשמע קול ירי (לעיתים בודד) חד פעמי בלילה. ההוראה הייתה להפגין ירי מסיבי, כדי שהיורה מן הצד השני יפסיק את הירי או יחשוש. בפועל הירי המסיבי רק עודד אותו. שוב נדהמתי לגלות, איך במצבים שונים הוראות הפתיחה באש מקבלות פרשנויות חדשות. לא נשקפה כל סכנת חיים לאף אחד, הירי שנורה על המוצב היה בדרך כלל לא יעיל, והתגובה הייתה התקפית, לא יעילה, אך הרסנית עבור תושבים חפים מפשע המתגוררים בשיפולי הר גריזים - הם היו הנפגעים היחידים!

מקרה 3:
שער הכניסה למפקדת החטיבה (הבסיס בו הגדוד ישב) וחומות הבטון סביב המחנה מרוססים בסיסמאות כגון: "מוות לערבים", "אין ערבים אין פיגועים" וסיסמאות נוספות בסגנון. נדהמתי לגלות, כיצד קצינים בכירים בצה"ל נכנסים ויוצאים מהבסיס בשלוות נפש תוך התעלמות מסיסמאות אלו. מנגד - זכורים לי אותם ימים, כאשר נקראתי לשירות מילואים לתפקיד "שוטר ניקיון". באותם ימים ימי האינתיפאדה הראשונה, היינו פושטים על בתים של תושבים פלסטינים בערים ובמחנות הפליטים, מוציאים את הדיירים באישון לילה ומבקשים מהם לנקות ולמחוק סיסמאות תעמולה והסטה (בעד אש"ף או בגנות היהודים), שרוססו על קירות הבתים, שלא נדבר על דגלון אש"ף שהיה תלוי בפינה של רחוב נידח, אותו הם היו אמורים להוריד ולשרוף. ואני שואל את עצמי, מה קרה לאותם מפקדים שפקדו על הסרת סיסמאות מקירות בתים ערביים? מדוע כאשר המצב הפוך והקירות והסיסמאות בביתם ובאחריותם הם לא דואגים לניקיונם?!

חשוב לי לחזור ולהדגיש, כי ההחלטה שלי לסרב, נובעת מערכי המוסריים דווקא כחייל וכחובש ולא מעמדותי הפוליטיות כאזרח. פעילות צה"ל בשטחים הכבושים גורמת היום, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, לסבל רב לתושבים חפים מפשע. תושבים נפצעים ולא מקבלים טיפול, אמבולנסים מעוכבים, מחסומים מונעים מצוותי רפואה להגיע מידית ולטפל בפצועים וחולים, בתי חולים מופצצים, אי אספקת מים וחשמל גורמת לפגיעה ישירה בחולים ומייצרת חולים נוספים, דרכם של פצועים וחולים נחסמת לטיפול בבתי חולים ועוד ועוד עוולות שהיריעה קצרה מלפרטם.

אני משוכנע כי אמות המידה, והערכים המוסריים אותם העניק לי צה"ל בעבר, לרבות שבועת החובש אינם עומדים בקנה מידה עם העוולות הללו.

לאור המצוין במכתב, לא אוכל להצטרף לשירות תעסוקתי בשטחים הכבושים.

בברכה,
אהוד שם טוב (רס"ל)
מ"א: 3789201.