אורי טוקר מימון

שעת בוקר מוקדמת, אני עומד עם התרמיל ביציאה האחורית של כלא 6. אישתי נרגשת כבר מחכה לי. אנחנו מתחבקים, שוב יחד לאחר כמעט חודש. התחלנו לנסוע לכיוון הים (שפיסה ממנו רואים מגג הכלא). תחושה מוזרה לנוע במרחב העולה על כמה עשרות מטרים. פתאום אני שוב אדון לעצמי.
המציאות נשארה ללא שינויי. 28 יום? כלא 6?
אנחנו נוסעים בשלווה על כביש החוף, מימין הים מנצנץ, "כמה נורא להיות עציר מנהלי" אישתי אומרת. "כן", אני אומר ושותק. כל כך נורא להיות כלוא בלי תאריך שחרור כאופק שחולמים אליו, בתנאים גרועים בהרבה מכלא 6. ממתין כל פעם מחדש בתקווה לסיום תקופת ההארכה. ושוב המשפחה חוזרת מאוכזבת משערי הכלא הנעולים. התקווה הקלושה שבלב מתנפצת.

קשה להעביר את התחושה של אסיר. למרות שהתנאים בכלא 6 רחוקים מלהיות גולג סיבירי. יש תחושה של מועקה, שלילת חירות, החיים נעצרים ונכנסים למן רוטינה שאין לך יכולת לנתבה, חיים בבועה. ולחשוב שלחיות כך חודשים או שנים בחוסר וודאות. תחושה כל כך קשה, שרק כעת לאחר שעברתי את ספירת הימים לשחרור, את העצב על הניתוק מאישתי ההרה, אני חש באמת במועקה.
באחת מהשיחות שקיבלתי לכלא אחותי סיפרה לי שהם בדרך לביקור משפחתי אצל ההורים בדרום ושיש פקק נוראי בגלל מחסום שהוקם עקב התרעה כל שהיא. הם תקועים כבר 3 שעות בפקק, "אורי אתה יודע איזה קשה זה להעסיק ילדה בת 3.5 ותינוק קטן שעות בתוך מכונית?". עוצר.
אני שייך למדינה שמטילה עוצר על מאות אלפי אנשים. עדיין קשה לי להאמין.
משפחות בדיוק כמו שלי. לא חוזרות לאחר יום עבודה לבית חם ונטול חרדת קיום. הורים וילדים שוהים באי שקט בכלא הביתי שלהם. עוני, בתים מוזנחים, חיים ללא זרימה נורמאלית. הורים חסרי אונים, הילדים נעולים בבית. אין פעוטון, אין בית ספר, אין טיולים ואין חוג קרטה. אחד הילדים חולה במחלת חום שגרתית שלשולים/דלקת אוזניים (לא מקרה חירום) קופ"ח? רופא מומחה? בדיחה עצובה.
תסכול עמוק מחוסר היכולת להעניק לילדים חיים טובים.
תקועים "בפקק" חודשים.

עוד ועוד מוות.
ילדים, עוללים קטנים יהודים וערבים, בני שלוש ובני שמונה עשרה, מתים. מתים כל יום סתם.
מדוע?
קבוצות אגרסיביות משני עברי הסכסוך נתלות בחלומם ולא מוכנות לעזוב.
סבל אנושי מתרחש יום יום והם עיוורים למציאות, מתרחקים מהליבה של אמונתם ואינם מסוגלים לפתוח את ליבם ולחוש אמפטיה לכאב המציף את שני העמים.
במקום לנסות בכוח הזרוע להחליף את המציאות כל צד צריך להחליף את חלומו הוא.

אני יושב כעת מול המחשב, על הקיר שמולי, תמונה ישנה בשחור לבן מתחילת המאה שעברה. סבא שלי בבגדים מרופטים עם שקית ניילון ביד, עומד לפני מגדל דויד בירושלים עם קבוצת חברים. איני היסטוריון ואני לא בטוח שבכלל אפשר לנתח את ההיסטוריה העקובה מדם של אזורינו כך שתימצא תובנה כל שהיא שתציג פתרון מעשי ששורשיו בצדק היסטורי (אם קיים מושג כזה בכלל). אני יכול רק לספר מעט על סבי. איש טוב לב שעלה מליטא בעקבות חלום והתנדב לגדוד העבודה. חלום של יצירת בית, חברה חדשה עם מכנה משותף מתהווה ולא כזה הזקוק להחייאה חוזרת על ידי עבר מפואר ככול שיהיה.
חלום שהוגשם בעבודת כפיים יום יומית כטייח בגדוד העבודה.
"הו ארצי מולדתי…היה לנו חלום ועכשיו הוא איננו"

חלומם של אנשי ארץ ישראל השלמה נובע ממקור אחר לגמרי. אמונתם התרחקה כל כך מבסיסה הפשוט והאנושי. תירוצי ופירושי תירוצים מתחזקים את הרחבת המותר מהמעגל המוסרי הפנימי הנטוע בכל אדם באשר הוא אדם אל מעגלים הולכים וגדלים. עד שהחיים עצמם קדושים פחות מהגאולה.
כך בשם קירוב הגאולה אפשר להמשיך בחיי היום יום ולהתעלם מהסבל האנושי הנוראי הנגרם סביב. מהחורבן המוסרי והחברתי השוטף את העם רכוב על גלי הפחד. וכך מעגל השנאה והפחד נהפך לישות עצמאית פרועה המעוורת את האנשים מראות את הדרך לבתק המעגל.
אין לחלום של אנשי ארץ ישראל השלמה ולחלומו של סבי נקודות השקה.

מחליפי החלומות הם השחקנים הראשיים בעימות המדמם הזה.
כאשר כל צד צריך להחליף את חלומו שלו בחלום אחר ולא לנסות להחליף את חלומו של הצד השני. אנחנו הצד החזק, השולט. לנו יש את היכולת לקחת על עצמנו סיכון ולהחליף את החלום ראשונים. חלום של מדינה דמוקרטית שזכויות האדם הם הליבה הבוערת המחברת את הקבוצות השונות בה. חברה השואפת לטוב כאן ועכשיו על ידי חמלה ועדינות נפש.

השינוי לא פשוט. אך כן, הוא מעשי. אין מדובר בחזון בלתי ניתן לביצוע. נהפוך הוא-החלום יבוצע. השאלה כמה דם עוד ישפך עד אז. יש להתחיל במהרה. לפנות את ההתנחלויות, להציע על בסיס החלטות האו"ם לפלסטינים מדינה אמיתית היכולה להתקיים לצד ישראל (ולא כזו המחולקת לקנטונים). ניתן לפתור מחלוקות של שטחים, הגבלות ביטחוניות ועניני דת וירושלים, בעזרת גיבוי בין לאומי ובעיקר על ידי רצון אמיתי ואומץ בלקיחת סיכונים.

עם הזמן הפלסטיניים יצטרכו להשלים עם נטישת חלומם. חלום השיבה של כל העם הפלסטיני לכל חלקי פלסטינה. חלום שלא יתגשם, בדיוק כמו שחלום ארץ ישראל השלמה לא יתגשם.
עם הזמן לאחר המשך נטילת הסיכון על ידינו (גם אם סיכון כזה נלקח, באופן אמיתי או חלקי במשא ומתן זה או אחר, אין זה משנה) . כעת צריך שוב להמשיך הלאה ביד מושטת ובלב פתוח באמת.
כאשר לילדים במחנות הפליטים תהיה רמת חיים כזו שתאפשר להם לנתב את עתידם על פי יכולתם ונטיית ליבם ללא חשש קיומי, העם הפלסטיני יוכל להקהות את הכאב המזין את זיכרון החלום על ידי שמחת החיים, חיים של כבוד ושל שוויון.
וכך,
"מי יקום ויאמר לעפר: מאדם אתה ואל אדם תשוב" (יהודה עמיחי)

אורי טוקר מימון