מאת ערד חכים

יום חמישי בערב. היא צופה במאיר איינשטיין מוביל את מכבי לעוד הפסד ביתי. אני מדחיק את המצב לתוך סדרה בלתי-נגמרת של משחקי free-cell במחשב. שיגרה-יענו, ואז טלפון. אני עונה.
השתיקה האלקטרונית בצד השני לא מבשרת טובות. "שלום", נפתחת ההודעה בקול נשי, "אם הנך ערד חכים עליך להקיש את מספרך האישי". כבר קיבלתי בעבר כמה שיחות סרק מהסוג הזה, אבל הפעם משהו קטן בלב ומשהו גדול בחדשות מנחשים אחרת. "הופעל גיוס חירום", היא מאשרת באדישות, "עליך להגיע לנקודת האיסוף שנקבעה מראש". וזהו. מבחינתי, מרגע זה ואילך הפסיקה המלחמה על הבית להיות מלחמה מהבית.

התארגנות. טלפונים לעבודה, אוטו מהסידור, מישהו שיסיע, ופתאום, משומקום צצה המחשבה - מאיפה זה נפל עלי עכשיו? מה זה פה, יום כיפור שצריך צו 8? ששת הימים? סיני? מה אני, אבא שלי?
אז כנראה שלא, אבל כל זה לא משנה עכשיו - הצו הגיע, התרמיל בבגאז', הקלאץ' מורם, ולדרך.

שבת. מתקן האימונים בבית-גוברין. האימון נעשה בצורה מזורזת במיוחד כי מחר אנחנו בחזית. אחרי הצהריים נפגשים עם החבר'ה מהסדיר (שלא ראינו כבר כמעט 3 שנים), בערב שיחה קצרה עם המג"ד, ובראשון בבוקר - צפונה.

הדרך לחזית עמוסה בסימני שאלה. לא יצא לי אף פעם להיות שם בסדיר, ואין לי ממש מושג מה מחכה שם. בינתיים מעבירים את הנסיעה בויכוחים, בדיחות ו(איך אפשר בלי) קצת בירוקרטיה. כשסוף סוף מגיעים, מקבלים חפיפונת קטנה מהכוחות שכבר שם, אוכלים משהו ונכנסים לשיגרת קו.

שיגרה. יום רודף יום במציאות הלא-כל-כך הגיונית שבה אנחנו נמצאים. בניגוד לבית, כאן לא מחוברים לתקשורת באינפוזיה, ומתעסקים בעיקר במה שקורה בגזרה שלנו. פעם-פעמיים ביום יוצא להיתקל באיזו מהדורת חדשות, ואחרי-הצהריים בדרך-כלל מקבלים עיתונים. נעים לראות שלא שכחו אותנו בעורף, ומקדישים לנו ידיעות בעיתונים ואייטמים בטלויזיה וברדיו. גם בבית לא שוכחים אותנו - הנשים והחברות שמתמודדות עם התקופה הזאת לא פחות קשה מאתנו, ההורים שמקבלים טלפון רק פעם בכמה ימים, העבודה שהופקרה בדיוק ברגע הכי לא מתאים - אבל ברור לכולם שהמדינה במצוקה, ושמישהו (ולצורך העניין אני) צריך להוציא אותה מזה.

ושלא תחשבו שזה מובן מאליו. הרבה מאוד אנשים, גם "משלנו", מתחמקים, ובעצם גם אני יכולתי. הצבא יסתדר גם בלעדי. אבל אני כאן, בקו הראשון. נותן מעצמי שבוע, חודש, כמה שיידרש, בשביל לשמור על המדינה הזאת שכל-כך חשובה לי.

אני לא יודע אם הייתי נדרש לרמות כאלה של פלצנות פטריוטית אם לא הייתי באמת מאמין במה שאני עושה כאן, אבל אחרי 28 יום בכלא 6, כשבחוץ הפאשיזם הלאומני סוחף אחריו גם את המרכז ואת השמאל אני יודע שאני צודק. שאני וחברי לחזית הסירוב, החזית על שפיותה של המדינה שומרים עליכם בבית לא פחות מכל חייל אחר שחוצה את הקו הירוק מזרחה.

מחר אני משתחרר, וחוזר להיות חלק מהחברה שמגדירה אותי כבוגד ועוכר ישראל. אני מקווה למצוא אותה קצת יותר חושבת וקצת פחות מתלהמת מאיך שעזבתי אותה, אבל ברור לי שזה עדיין לא קרה. אולי אפילו להיפך. אבל רק בשביל ההרגשה שכל המעשה הזה לא היה לשווא, תרשו לי לרגע קטן, ביני לבין עצמי, לפנטז על מדינת ישראל שדוגלת בחיים ולא במוות, בשלום ולא במלחמה, בהגיון ולא בטירוף.

חיים? שלום? הגיון? ישראל? אולי…עד הטלפון הבא.

ערד חכים