חברים וחברות יקרים,

מזה שנים אני נושא את מראות סמטאות הקסבה בשכם, רחובות ראמאלה ודרכי העפר של חאן-יונס. מחוזות ארץ אהבתי וניחוחות המזרח התיכון. מקומות בהם התחלתי את שירותי הצבאי בארץ לאחר חזרת יחידתי מלבנון (אז חשבנו שיצאנו מלבנון).
בנוסעי בכבישים המתפתלים בשומרון והרי יהודה, לבי נמשך אחר נופי ארץ-ישראל. ואותו לב נחמץ בכל יום - בכל בוקר, בו יצאתי להשליט את מרותה של מדינת ישראל באזרחי הארץ.
בכל יום, דמיינתי את עצמי ברחובה של עיר - בתל-אביב או בנתניה, בחדרה או עפולה - נאלץ להיעצר בדרכי לקניות או לבית הספר ולעמוד בבדיקה משפילה של זהותי או בכך שיאלצו אותי למחוק כתובת מקיר שעברתי לידו במקרה.
מה הייתי עושה במצב זה? מה היה חינוכי הציוני מורה לי? כיצד הייתה נראית תנועת הנוער אליה השתייכתי?

אחר כך הגיעו מהומות ואינתיפאדות ורגיעה יחסית ואי-רגיעות.
איני מתאר את המעצרים, העינויים, הסבל הגופני והנפשי שגרמנו לבני-אדם כמונו.ועודנו גורמים. איני מספר גם על חברים קרובים לי שנפגעו בגופם או בנפשם מהמעשים שעשו והמראות שראו, ועל אחרים שעזבו את הארץ או הפסיקו בדרכים שונות את שירותם הצבאי.
מזה שנים, נושא אני את התחושה ששגיתי בהחלטתי דאז למלא את שהוטל עלי כחייל וקצין בסדיר ולאחר מכן שנים רבות במילואים.
המחשבה שמפקדי בצבא, ששרי הממשלה נוהגים בשיקול דעת ועלי להגן על מולדתי עד יבינו הערבים שיש לפנות לדרך השלום טשטשה את תחושותיי. הרעיון לנהוג בשונה מהקונסנזוס הציבורי הפחידה אותי.
אולם העימות בין המוסר האנושי וחובת הציות והסולידריות לא חדל אף לרגע.

הידרדרות המצב הנוכחית אינה חידוש, היא המשך תהליך ארוך והכרחי. תהליך שתחילתו בשליטה בלתי מוסרית ובלתי צודקת בבני-אדם. שלטון צבאי שיסדנו ולא היינו מוכנים בעצמנו לחיות תחתיו לעולם. מחנות פליטים בהם גדלים דורות של ילדים למציאות עגומה ובלתי הכרחית.
לנו הזכות לחיות במדינה דמוקרטית ושומרת על כבוד וערך האדם, לשמור על גבולותינו בטוחים ולהתגונן מפני אויבים. אין לנו הזכות להשפיל, לגרש, לענות, לאסור ולשלול זכויות אדם.

רציתי לשתף אתכם במעט מתחושותיי ומחשבותיי ובכך שלאחר שבועות (ואולי שנות) התלבטות החלטתי לא להסכים עוד לשרת במילואים מעבר לקו הירוק. כמובן שאמשיך כרגיל להגיע לכל שירות מילואים ולדאוג כתמיד להגנת מדינת ישראל ודמותה.
גם את החלטתי זו קיבלתי מתוך אמונה שנקיטה במרי אזרחי היא כלי לגיטימי להפסקת מצעד האיוולת ונזקי הכיבוש, לטובת אזרחי המדינה ועתידנו כאן.

לפני חודשים אחדים החלטנו רחל, אזרחית ותושבת ארצות הברית ואני להינשא בקיץ הקרוב. החלטה זו העלתה בהכרח את השאלה היכן לקבוע את מגורנו, בביתה בניו-יורק או בביתי בישראל. לאחר התלבטות ארוכה שכללה כמובן שיקולים בטחונים וכלכליים, דחינו הצעות עבודה מפתות ואהבת ארץ ישראל גברה. החלטנו שרחל תעלה לארץ ונתיישב בירושלים, מתוך מחשבה שבתקופה כה קשה יש צורך לתמוך ולחזק ולא לברוח למקום בטוח יותר.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששקלתי ברצינות את עזיבת הארץ וגם זאת, רק לתקופה מוגבלת. ההחלטה להישאר כאן העצימה בי את התחושה שחובתי לא רק להסתכן בעצם חיי כאן אלא להסתכן גם במאמצי לשנות את פני המציאות.
החלטת הסירוב אינה מתוך כוונה לפורר או לסדוק אלא כדי לחזק את חוסננו המוסרי ולהגן על עצמנו מפני הנזקים שנגרמו ועוד יגרמו לנו.

הקו הירוק הוא קו שמדינת ישראל הסכימה עליו כמסמן את גבולותיה הלגיטימיים. איני מאמין ואיני רוצה שזה יהיה גבולה הנצחי, אולם כל עוד לא נקבע בהסכמה או שלא בהסכמה גבול אחר שבתוכו לכל אזרחי המדינה זכיות דומות ולכל אדם זכויות אנוש הנתבעות מאותן רשויות, אתייצב על הקו הירוק להגנת המדינה והחברה שלנו.

חבר אהוב, טען כנגדי שבסירובי אני מפקיר את הגנת משפחתו ומסכן את חייהם של מתיישבי השטחים.
אמת, שקביעת " מי מסכן את מי " תלויה בהשקפת עולם וצורת ניתוח המציאות. הייתי שמח אם אחיי וחבריי בני-עמי, תושבי יהודה ושומרון היו עוזרים בסימון גבולות אפשריים בטוחים למדינתנו. האחריות שלנו איש על רעהו חייבת להיות הדדית. גם אני הייתי רוצה להמשיך לחלום את חזון ארץ ישראל הריקה וליישבה, אולם הארץ אינה ריקה והיא נצבעת בדם.
האחריות ההדדית שלנו מחייבת שנפרק יחד ומיד את כל ההיאחזויות וההתנחלויות שמסכנות את תושביהן ואת המגינים עליהן. שניצור רצף טריטוריאלי אחד שהוא מדינת ישראל ולה גבולות, בתוכם נבנה חברה אנושית וצודקת ומתוכם נגן עליה מאויבים ונקרא אליהם שלום.
ונסכים כי אלו גבולות המדינה - וחי בהן.

אני מתפלל ומקווה שהשלום יגבר ומעשינו יהיו לטובה.

עפר בית-הלחמי.