13 באוגוסט 2003 – דברי פרידה של חותם משתחרר

ההודנה קורסת... למה זה תמיד קורה לנו? הסבר לתופעת מעגל הקסמים דיכוי/חיסול - גל פיגועים – דיכוי/חיסול – וחוזר חלילה, הסבר שלא תשמעו מפרשני ערוץ 1 וערוץ 2, מופיע ב"דבר העורך" הקודם.

מכאן להמלצת השבוע: מאמר מצמרר של גדעון לוי על ילדי האינתיפאדה השניה. חובה לקרוא ולהעביר לכל מי שאתם מכירים.

ומעניין לעניין באותו עניין: בשבועות אלה עוזב את רשימתנו אחד ממאות החותמים, מסיבה נפוצה למדי. יובל בן ארי הגיע לגיל 40 ומשהו (הגיל המדויק שמור במערכת), וזכה לקבל מכתב תודה בלוויית הודעה על שחרור סופי משירות מילואים. ליובל עצמו היו דווקא דברים פחות נעימים לומר לרגל המאורע, והרי הם לפניכם. המכתב ארוך יותר מ"דברי העורך" שהופיעו כאן, אבל גם השירות של יובל היה ארוך. אז יש לו מה להגיד, ובהחלט שווה לקרוא.

בקרוב אצלכם,
אסף

השקר מלמעלה הוא מציץ ויורד ויורד ויורד

סוף הקיץ של 1982, המצור על ביירות. ערפאת עזב לטוניס יחד עם רבים מאנשיו, ואנחנו צוות באמצע מסלול, כמעט שנה וחצי בצבא , מתכוננים לכניסה לביירות. בצה"ל חוששים מהלחימה בתוך שטחי המחנות המקיפים את ביירות. ההומניות המלווה את צה"ל ומושרשת בו ובתרבות הלחימה שלו (כך נאמר לנו) יכולה לתבוע קורבנות רבים בשורותינו. הפלנגות הנוצריות נדרשות לבצע את חלקן ולהיכנס לסברה ושאתילה. בערב לפני, מוטל עלינו לאבטח את החפ"ק של המבצע, המתמקם על גג הצופה אל המחנות. במגרש החניה למטה, מתארגנים לוחמי הפלנגות מצוידים במיטב הציוד והנשק הישראלי. חילקנו את השמירה למקטעים של שעתיים, אני מתישהו באמצע הלילה אולי כבר לפנות בוקר, שוכב בפינה הצפון מזרחית של הגג, צופה על המתרחש. הלילה מואר בפצצות תאורה שצה"ל מספק, כדי שהפלאנגות יוכלו לבצע את המשימה ( "לעשות את העבודה" ,כמו שאומרים אצלנו). על הגג נמצאים קצינים רבים, ביניהם מפקד הפלאנגות והקצח"ר עמוס ירון. כל הלילה נשמעות יריות, צרורות של נותבים מנשק קל ומקלעים ניתזים לחשכה והרבה רעש בקשר, בערבית. אני מתרשם שהפעולה מתבצעת היטב ממה שאני שומע סביבי.

למחרת אנחנו כבר בתוך ביירות אולם רק בצהרים מתחילות להגיע השמועות על שהתרחש. לתמונות לוקח עוד יום יומיים וסדק ראשון נפער בתוך כל השקר הזה.

בהמשך, אולי למחרת, מלווים במשת"פ ואיש שב"כ יוצאים בשני ג'יפים לאסוף חשודים (לחברות באש"ף) באיזו שכונה, מעמידים את כל הגברים בשורה. המשת"פ עם שק על הראש וחורים לעיניים , מצביע על אחד הגברים. הוא נכפת בידיו ומועמס על אחד הג'יפים. ממשיכים למלון בפתח הנמל, מהצד השני של הכביש מתמקמים השב"כניקים ואנחנו מאבטחים אותם, הם בקומות העליונות ואנחנו למטה שומרים על הכניסה. לפנות ערב אני עולה לקומה השניה, באחד החדרים אני רואה את הבחור מהבוקר, כפות על ברכיו, פניו מפוצצות ממכות והוא ממרר בבכי, לרגע הפסקתי לנשום, מילאתי כוס מים ופניתי לעברו, אולם יד של שב"כניק העיפה את הכוס מידי. מים נשפכו, צעקות נצעקו, דחיפות נדחפו ואם אינני טועה נשק נדרך ע"י אחד מחבריי שנזדעק מלמטה. בשיחה שלאחר מכן נאמר לנו ע"י פילוסוף השב"כ, שבכדי לקיים חברה חופשית ודמוקרטית מוטל על קבוצת אנשים מסוימת (השב"כ) לבצע דברים מסוימים באזור הדמדומים ולשמש כחיץ בינינו, עולם האור והחופש ובינם, עולם החושך, הבערות והאלימות. בהמשך ראיתי את "החיץ" הזה דורך לזקן בן 70 היושב ישיבה מזרחית על שתי ברכיו, בכדי לברר האם השמועה על כך שבשנות העשרים הוא השתתף בטבח יהודים וגרושם, נכונה. אנחנו איבטחנו אותו באותה השעה.

ועוד סדק נפער בתוך השקר הזה.

בסתיו של 1989 נקראתי למילואים. נאמר לנו שהוחלט להכניס את היחידות המיוחדות לשטחים, אחרי חמש שנות מילואים זו הפעם הראשונה ועוד לעזה. התארגנו בכניסה למחנה הפליטים, בשכונה הנקראת "שבורה" ונכנסנו רגלית לסיור מכין. זה היה אחה"צ ואף אחד לא הכין אותנו לקראת מה אנחנו הולכים, הלכנו במבנה, לא צוותים אורגנים, חלק מפלוגה, אנחנו הצעירים בני 28 והמבוגרים 31. שריקות החלו להישמע וכמו לפי סימן חטפנו מטר אבנים מטורף, הגבנו בהסתערות אבל פגשנו את הרוח, והאבנים נופלות מהשמים כמו גשם. מרדף אחרי ילדים במקום הבנוי בצפיפות הגדולה בעולם, קללות ושריקות ליוו אותנו אל מחוץ למחנה. לקראת הסיור בערב כבר איבזרתי את הנשק בציין לייזר ומילאתי מחסניות בכדורי פלסטיק. זה נהיה אישי. למחרת בסיור מפקדים למציאת עמדות הסתתרות נזרקו על הנ"נ בלוקים אבנים וסלעים ונשברו על רשת הברזל שהגנה על תא הנהג. נהגתי כמו משוגע, מאיים לדרוס כל מי שאינו זריז מספיק לפנות את הרחובות המזוהמים. זה נהיה עוד יותר אישי. לא חשבתי שאני מגן על מישהו או מונע משהו בהימצאות שלי כאן, ידעתי שלא. בבוקר היו הצעירים המקומיים נוסעים לעבוד בתל אביב, לשטוף כלים במסעדות, לעבוד בבניין או בכל עבודה אחרת שיהודים לא עושים, ובערב הם חזרו בשביל לזרוק עלינו אבנים, לקלל ולפרוק את כל מנת ההשפלות שחוו במשך היום. המושג "להגן על הבית" היה קצת מבלבל, אחרי הכל אנחנו היינו בבית שלהם.

ושוב השקר הזה.

באותם שבועיים עברתי מספר מצבים נפשיים של קהות חושים, אשר איפשרו לי להבין מהתנסות אישית באיזו מהירות ניתן לעבור למצב של עיוורון לסבלו של האחר, גם אם אינך עושה שום דבר חריג, פשוט מעצם הימצאותך "בחושך" ובתחושת האיום הפחד והמחנק הסובבים אותך. מקרה אחד לדוגמא: ניר, אחד מהחבר'ה היותר עדינים, החל לזרוק חזיזים מנ"נ נוסע, סתם כך להבהיל מעט את העוברים ושבים. חזיז אחד התגלגל מתחת לכיסאו של זקן שישב ועישן נרגילה בפתח חנות, החזיז התפוצץ, הזקן נבהל, קם, נפל והפיל את הנרגילה שנשברה על הרצפה, ואנחנו? אנחנו צחקנו בנ"נ המתרחק משם. באותה תקופה הייתי סטודנט בירושלים. הסמסטר רק התחיל, הסתיו עמד להיגמר ואהבה חדשה החלה להתרקם, וכל רצוני היה שייגמרו השבועיים המזוינים האלו. שנאתי את שמיר ואת הממשלה ששלחה אותי לכאן, והערבים? הם לא ממש קיבלו את פני בהכנסת האורחים המזרחית המפורסמת. התפלאתי: הרי אני כבר מזמן הפכתי לשמאלני, ורק מתוך מחויבות, לחברים ולדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אני נמצא כאן. אז שיגידו תודה שזה אנחנו אלה "שעושים את העבודה" "יפי הנפש והבלורית", "מלח הארץ" ולא איזה ברברים סדירים מהגדודים. בשנים הבאות יוצא לי עוד מספר פעמים להגיע לשטחים (עושה הכל בשביל להשתחרר, למרות שאני יודע שזה פוגע בסבב היציאות של כולם), בעיקר לעזה, חאן יונס ורפיח. רובנו מבינים את האבסורד, משתדלים לעשות את המינימום ולצאת את המקסימום. יוצאים לסיורים של "נוכחות" בפרדסים בלילה ומנסים לא להיחשף בעמדות ההסתתרות במרכזי השכונות ומול המסגדים. המטרה לזהות חמושים ו"ליירט" אותם באמצעות משמר הגבול או מסתערבים. כמה אנשים? כמה ציוד? וכמה כסף? בשביל לתפוס מישהו עם רובה או אקדח עושה אבו עלי ברחוב שלהם. הפעילות הזאת נקראת " פעילות מונעת הרתעתית". על "הבית" אנחנו יודעים שאנחנו לא שומרים, אנחנו מנסים לשמור על התחת שלנו, בלי להסתבך לא עם הצבא ולא עם המקומיים. אנחנו בסך הכל מילואימניקים, החוליה בשרשרת של העם היהודי והמפעל הציוני, חיילים בשורה בשם הדמוקרטיה, המיתוסים שגדלנו עליהם והנאמנות החברתית.

1995, חצי שנה לפני רצח רבין. אנחנו נקראים למילואים בשומרון, פעמי השלום נשמעים. אני מודאג ממילוי חלקם של המתנחלים בדמוקרטיה הישראלית, ולכן יוצא ללא התלבטויות רבות למילוי חלקי בדמוקרטיה הישראלית. בלילה האחרון יוצאים להטריד איזה דוד של איזה מבוקש. יוצאים בערך עשרה אנשים, הולכים במבנה לילה, השעה קרובה לחצות. צועדים על הכביש בדרך אל הכפר, אני הולך מצד ימין ראשון בטור. אני אוהב את התחושה הזאת, אפוד ונשק, הלילה השקט, כל החושים הפתוחים נותנים תחושה של עוצמה. אנחנו נעים בשקט, פנס בודד מאיר את הרחוב הנטוש, אני מרגיש טוב - איזה סוג של התרוממות רוח. אדרנלין זורם ממש כמו במשחקי הילדות "פלישה למדורה" או דגלים שהיינו משחקים בילדותנו בקיבוץ. אנחנו מגיעים אל הבית, הבית ממוקם על גבעה קטנה מוקפת במטע זיתים. המפקד מסמן לי ולעוד שלושה לאבטח את פינות הבית ולתצפת גם על החלונות כדי למנוע ברחנים. אני מנצל את ההזדמנות לבהות לתוך האפלה ולהתפעל מהלילה היפה שנפל בחלקנו. דופקים על הדלת, לא עם פרקי האצבעות אלא עם כף יד פתוחה. "איפתח אל באב" נשמעת הקריאה. בבית רעשים של אנשים מתעוררים, הדלת נפתחת וראש המשפחה מתבקש בנימוס לצאת החוצה עם כל יושבי הבית. חיפוש קצר ומנומס, אפילו מתנצלים. בצד, אני מנהל שיחה עם חבר על עבודה, הנשקים עדיין מכוונים בכדי למנוע הפתעות אבל כולנו כבר רפויים. עומדים להיפרד כאשר ילד בן שמונה בערך מתחיל לבכות. אמא שלו מנסה להסותו בנזיפה. ממה יש לו לפחד אני חושב, כאשר עשרה חיילים חמושים באמצע הלילה מקיפים את משפחתך. בשערה משערות ראשך לא ניגע, אנחנו צבא הומני, כולנו כאן "מלח הארץ". ואכן, שום דבר נורא לא קרה, מלבד הפחד וחוסר האונים, אבל הפחד, כידוע, הוא האמא והאבא של השנאה, ואנחנו צרבנו אותו במוחו של הילד הזה באותו לילה ובמוחם של רבים אחרים, בלילות אחרים. ולכן המשפט "הזורעים את הדמעה את השנאה יקצורו" יכול להחליף את המשפט "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".

יומיים לאחר מכן, מצאתי עצמי תקוע בצומת רעננה, בפקק תנועה אלים שנוצר עקב פעולות המחאה של תנועת "זו ארצנו" למהלכיה של ממשלת רבין, בטענה המוזרה שהיא "ממשלה לא לגיטימית". הבנתי, שאת שגזרתי על עצמי לעשות בשם הדמוקרטיה (יותר מעשר שנים של שירות, סדיר ומילואים, בלבנון ובשטחים) לא נגזר בצד השני של המתרס הפוליטי והערכי. הקריאה לדמוקרטיה רק ליהודים (תחילה לכל היהודים, אבל בהמשך כמובן רק לדתיים ואולי רק לדתיים מסוימים כאלה שהרב מחליט בשבילם, ואולי רק לגברים או רק לתושבי השטחים?) כמוה כקריאה לדמוקרטיה אבל דיקטטורית, ושוב הסדק הזה ושוב השקר הנגלה.

כשהבלתי נמנע הגיע ורבין נרצח, ידעתי שאני במשחק הזה לא משחק יותר. הערכים בהם אני מאמין לא מוכנים יותר לפרשנויות דחוקות. "ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לחברך את ששנוא עליך, את שתבקש לעצמך הענק לרעך וכו'" זו כל התורה על רגל אחת. ויש לקיימה כפשוטה!!! בין אדם לאדם ובין עם לעם. הבנתי שהימין לא מאמין ולא מבין את הדמוקרטיה כפשוטה, וכמה עוד אפשר לנסות לשחק כדור סל עם אדם שאומר שהוא רוצה לשחק אבל משתמש בחוקים של כדורגל? אפשר ללכת איתו מכות או פשוט לשבת בצד ולתת לו להבין שבלי חוקי משחק ברורים, המקובלים על כל הצדדים- "דמוקרטיה", לא ניתן להמשיך לשחק. משנת 1996 אינני עושה יותר מילואים בשטחים, והשתדלתי מאוד לא לעשות מילואים בכלל. לאחרונה שוחררתי אחר כבוד משירות מילואים בצה"ל, ואפילו קיבלתי מכתב תודה על תרומתי לביטחון המדינה. הלוואי ויכולתי להאמין שזה נכון. במהלך שירותי הצבאי פגשתי בעצמי מקומות שהיום אני יודע, כי הייתי מסוגל לעשות הכל. בתמיכה חברתית ומתוך שכנוע עצמי שאין ברירה והצדק כולו שלנו, הייתי מסוגל לעשות הכל, כולל דברים שאין מחילה ואין סליחה עליהם.

ביום השואה האחרון כבר עמדתי לזכר הקורבנות, הרוצחים, האנשים הצעירים שעומדים במחסומים ואלו שמתפוצצים, וכל הרע שמתבצע ע"י אנשים רגילים. בדיוק כמוני.

יובל בן ארי