דבר העורך והמלצה שבועית

מהדורות קודמות

 

ליל ה-3/4 ביוני, 2002 - בוכריס המג"ד, הדובי הכורדי והטבח בג'נין

בסוף השבוע עלעלתי שלא כהרגלי במוספי העתונים. בתיאום מופלא הקדישו שני העתונים הגדולים ראיון שער מקיף לשני חיילים שמילאו תפקידי מפתח בדיכוי ההתנגדות במחנה הפליטים ג'נין. "סופשבוע" של מעריב אירח את סא"ל אופק בוכריס, מג"ד בגולני שנלחם בגבורה במחנה ונפצע ברגליו. בוכריס הוא קצין מקצועי מצטיין, אדם צנוע המחמיר עם עצמו. גם בלי לחץ של המראיין, מצא לנכון להוסיף כי היו בג'נין "בעיות מקצועיות וערכיות קשות", אך אין הוא רוצה לגולל אותן מעל דפי העתון, אלא לפותרן בתוך המערכת. נאחל לאופק בינתיים המשך החלמה, ונחזור אליו מאוחר יותר.

"7 ימים" של ידיעות מצא גיבור עסיסי יותר של אותם ימים טראגיים. מדובר במילואימניק ירושלמי בן 40 בשם משה נסים, חבר גאה ב"קומץ" של בית"ר ירושלים, שנטל לעצמו בג'נין את הכינוי "דובי כורדי". המלצה ראשונה לשבוע זה: אני ממליץ לכל מי שעדיין לא עשה זאת, לשים יד על עותק של ראיון מדהים זה ("עשיתי להם אצטדיון טדי באמצע המחנה" מאת צדוק יחזקאלי). בכל מקרה, להלן תקציר וקווים לקריאה מודרכת.

הפלישה מצאה את משה נסים כשהוא מפוטר מעבודתו בפיקוח העירוני בחשד של לקיחת שוחד. נסים לא הקפיד במיוחד לעשות מילואים בימי חייו. יחידתו אף לא טרחה לגייס אותו לפלישה. כששמע שחבריו מתגייסים, הרעיש עולמות עד שלקחו גם אותו. למרות שמקצועו הצבאי הוא חשמלאי רכב, התעקש לעלות על די-9. בדרך כלל נחוץ קורס ממושך עד שהצבא מרשה לך לנהוג בו, אך על פי עדותו, לאחר הדרכה של שעתיים הוא השתלט על העסק, והגיע עם יחידתו לזירת ההתנגדות האחרונה: מחנה הפליטים ג'נין - בדיוק לאחר מארב המטענים בו נהרגו 13 חיילים.

נסים שם דגל של בית"ר על הדחפור והחל להרוס בתים. הכתב כנראה שאל אם היה קשה לו. "קשה? איזה קשה. אתה צוחק בטח. אני רציתי למחוק הכל. הייתי בוכה לקצינים בקשר שייתנו לי להוריד מלמעלה עד למטה.... כשאמרו לי להרוס בית, ניצלתי את זה כדי להרוס עוד בתים....ותאמין לי שהרסנו מעט מדי..."
"...שלושה ימים רק מחקתי ומחקתי. כל האזור. מכל בית שירו בו הייתי מוריד. כדי להוריד אותו הייתי מוריד עוד כמה. ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא חיכיתי....אני הייתי נותן לבית מכה הכי חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר....אחרים אולי התאפקו. או מספרים שהתאפקו. שלא יספרו סיפורים.... הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס... לא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה. אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלה, אבל היה קשה לראות, היה המון אבק ועבדנו הרבה בלילה. היתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר... אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה."

נסים ממשיך ומספר על תחושותיו: "היה לי המון סיפוק. נהניתי נורא... לא יכולתי להפסיק. כל הזמן רציתי לעבוד. שיגעתי את הקצין של כוח גולני, שעבדתי אתו בקשר... אחרי שהלחימה הסתיימה, קיבלנו הוראה להוציא את הדי-ניינים שלנו מהשטח... כי צה"ל לא רצה שהצלמים והעיתונאים יראו אותנו עובדים.... אני רבתי אתם להרוס עוד... היה לי המון סיפוק בג'נין. המון סיפוק. זה היה כמו להכניס את כל ה-18 שנה האלה שלא עשיתי כלום [במילואים - א.א.] לתוך שלושה ימים. החיילים באו אלי ואמרו: 'כורדי, תודה רבה, תודה רבה.'"
איך החזיק נסים מעמד משך שלושה ימים רצופים ללא שינה? "אתה יודע איך החזקתי 75 שעות? לא ירדתי מהכלי. לא היתה לי בעייה של עייפות, כי שתיתי כל הזמן וויסקי... שמתי לי בתיק מראש. כולם לקחו בגדים, אבל אני ידעתי מה צפוי לי שמה. לקחתי וויסקי ופיצוחים.... ג'נין חיזקה אותי. היא עזרה לי לשכוח את הצרות שלי."

גם אנחנו נאמר למשה נסים תודה רבה. הוא ענה ממקור ראשון על השאלה החבוטה שנשכחה בצד: האם היה טבח בג'נין?
היה.

נצרף שוב לשיחה את סא"ל בוכריס, הגיבור הפצוע. ניחוש לא פרוע יביא אותנו למסקנה ש"הבעיות הערכיות הקשות" אותן הוא מזכיר, קשורות איכשהו להשתוללויות של משה נסים וחבורתו. אבל נתחיל דווקא בך, אופק בוכריס. תפקידך כמג"ד כלל גם פיקוח ופיקוד על כמה דחפורנים כמו נסים שצורפו אליכם. זכותך ואף חובתך לאפס רב"טים במילואים שמשתוללים והורגים חפים מפשע ללא אבחנה - ולהעיף אותם לכל הרוחות אם אינם מתאפסים. יכול להיות שניסית לעשות משהו ולא הצלחת; איני יודע, לא הייתי שם. בכל מקרה, הבעיות הערכיות הקשות אינן פוסחות גם עליך. וזה עוד אחרי שהסכמנו כביכול לדעת השלטון, ו"שמנו בצד" את העובדה שכיבוש בכוח ברוטאלי של עיר ענייה וצפופה - על מנת לתפוש כמה עשרות חשודים ברצח - הוא פשע חמור.

נעבור לאמונתך כי ניתן "לפתור את העניינים בתוך המערכת." אמנם אני מבוגר ממך רק בשנתיים, אבל יש לי עליך פור של 14 שנה באזרחות, ועל בסיס פרספקטיבה זו אני מבטיח לך שבתוך המערכת לא תפתור כלום, משום שהבעייה היא במערכת עצמה. נדגים זאת דרך סיפורו של משה נסים. אדם עם רקורד צבאי ואזרחי מפוקפק מתעקש להתנדב לפלישה. נו, בסדר, בשעת התעלות פטריוטית נותנים לכולם צ'אנס. הוא מתעקש להפוך למפעיל דחפור ענק, אפילו שאינו כזה, לא בצבא ולא באזרחות - ואין כל מחסור (אני מתאר לעצמי) במפעילים מוסמכים ומנוסים. למרות שניתן לנחש בקלות את מניעיו, שכן קרוב לודאי שפיטפט ללא סוף והביע את רצונו "להיכנס בהם" וכו' - איש אינו חושב פעמיים אם ראוי לתת לאדם כזה את ההגה.

ובכן הוא מקבל את ההגה, ומתחיל לטבוח כשבידו בקבוק וויסקי. זו אינה מלחמת יום כיפור: הצבא עומד על תילו, אין קרבות קשים בכל הגזרות, ללא ספק הפיקוד הבכיר נמצא בשטח או קרוב אליו, ויודע בדיוק מה מתרחש. מישהו חורג מן הפקודות, אפילו מפר אותן בצורה בוטה, ובאופן שגורם לשפיכות דמים סיטונאית של חפים מפשע - ובמקום לקצץ את כנפיו תיכף ומייד, מניחים לו להמשיך ולהשתולל ולגרור אחריו את חבריו. לא קשה לנחש כי מעלליו של משה נסים הפכו למעין בדיחה או שעשוע - ואולי אף מקור לגאווה ולחיקוי - והמפקדים פטרו אותם במשיכת כתף סלחנית ומחוייכת ואולי אף שיבחו אותו. לא קשה לי לנחש, כי ראיתי במהלך שירותי לא פעם יחס דומה לאנשים כאלה, ולמעשים (נוראים הרבה פחות, אך עדיין נפשעים) שביצעו כנגד אוכלוסייה אזרחית.

אין ספק כי משה נסים הוא בגדר "חריג". אך המערכת נמדדת דרך טיפולה בחריגים. בכל הקשור ליחס לכבודם ולחייהם של ערבים, נתנה המערכת הצבאית תמיד לחריג המתעמר, המתעלל, הרוצח, יד חופשית בשעת מעשה, ולעתים אף גיבוי ועידוד - וסלחנות ללא גבול לאחר מעשה. אלה פירותיה של הגזענות.
עצתי האישית לך, סא"ל בוכריס: ברח מן המערכת הזו כל עוד נפשך בך, לפני שתשחית אותך ללא הכר. המלצתי השנייה להערב: קראו בהקשר זה את
מכתבו של ד"ר ניב גורדון לאל"מ אביב כוכבי, מח"ט הצנחנים.

ולמערכת, כלומר לפיקוד הבכיר, אני מציע:

כדאי לכם לעשות חשבון נפש ובדק בית נמרצים ויסודיים, אחרת לא יישאר לנו צבא, אלא משהו שאינו ראוי לשם זה.

אסף אורון