14 ביוני, 2002 - רשמים מאימון חד-יומי

הפעם הטור התעכב בכמה ימים, גם מסיבות אישיות וגם בשל רצוני לחשוף כמה שיותר את סיפור הטבח בג'נין, על פי תיאורו של אחד המשתתפים – שהופיע בטור הקודם. בינתיים תרגמו אנשי "גוש שלום" את הכתבה מ-"7 ימים" במלואה לאנגלית, וכולי תקווה שסיפור זה ייצור הדים ויעזור לשפר את המצב במשהו.

השבוע הייתי במילואים, באימון חד-יומי. היתה זו הפעם הראשונה בה עליתי על מדים מאז התפרסם "מכתב הלוחמים", והייתי די מתוח. כמה מחותמי המכתב שהגיעו לימי אימון, חוו לינצ'ים מילוליים וסחיטות רגשיות עזות מצד חבריהם ליחידה; חששתי אפילו שיעשו לי "תרגיל" כלשהו, והחד-יומי יהפוך למשפט ול-35 יומי. חששותי התבדו. זה היה חד-יומי רגיל ורגוע לחלוטין – שלל שיעורים מרדימים מפי ילדות חינניות, עם הפסקות לצורך השלמת מאגר הבדיחות והרכילות.

כולם היו נחמדים אלי. הרוב המכריע גם אינו יודע שיש להם "סרבן עוכר ישראל" בפלוגה. בעצם, הרוב המכריע מצליח שלא להיות מודע לקיומו של עולם זר ומוזר מתחת לאפם, עולם עם כיבוש, מצור, הרג, הרעבה המונית, ואנשים משוגעים המוכנים להקדיש מזמנם, מרצם וכספם, אפילו להיכנס לכלא כדי להיאבק בכך. מספיק להם עם הצרות שהם מכירים: הפיגועים והמצב הכלכלי המידרדר, והחרדות והקשיים שהם גורמים לאוכלוסייה זו, הסוחבת על גבה את המדינה כולה. כמו חמור למוד-סבל, כאשר מתרגש ובא בעוד חודש וחצי שירות של 33 יום בעזה (33 יום! כמה חיכינו עד ששירות המילואים התקצר סוף-סוף לפני כמה שנים ל-24 יום, והנה בהינף יד מאריכים אותו בחזרה עם ריבית), הם מרכינים את גבם ומוכנים לסחוב עוד קצת משקל. הרי אין ברירה...

היו לי כמה ויכוחים פוליטיים קלים. לבד מן הבורות המדהימה לגבי המתרחש בארץ, שמעתי גם קו כללי מאוד מעניין: מצד אחד, ברור כמעט לכולם – במלים שלהם, לא שלי – שצריך לצאת מכל השטחים ולפרק את כל ההתנחלויות. הם גם בטוחים שזה יקרה בסוף (אני, לצערי, לא בטוח). אבל - ... אבל. מה אפשר לעשות בינתיים? הרי ניסינו הכל, ואנחנו (כלומר הממשלה) מנסים הכל – ואם בינתיים לא קורה שום דבר בכיוון, אז כנראה שאי אפשר. צריך לחשוק שיניים ולהמשיך – במה? במה שיגידו לנו להמשיך. כאשר תקפתי את הנחות היסוד ש"ניסינו הכל", ענה לי אחד מחברי ש"אני מעדיף להמשיך להאמין בתמימות של העם הזה, ברצון שלנו בשלום."

בינגו. אני אכן מאמין בתמימות של חברי לפלוגה. הם באמת רוצים בשלום. אבל יותר מכך – הם רוצים להאמין. הם חייבים להאמין. להאמין בתמונה המשתקפת אליהם בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים, של עם אציל ושוחר שלום הנלחם להגנתו מול חבר פורעים זבי-ריר ובעלי עוצמה מסתורית, שאינם יודעים שבעה. להאמין שהגנרלים המפקדים עליהם בבואם למילואים אינם מתערבים בשיקולי הדרג המדיני, מתייחסים לשלום, לנסיגה ולפשרה כאל אופציות סבירות, ואינם נוקטים באלימות כנגד אזרחים אלא אם כן אין ברירה. להאמין שהגנרלים-לשעבר והפוליטיקאים בממשלה באמת ובתמים שמים את טובת המדינה מעל לכל שיקול אחר.

הצורך הזה באמונה חזק כל-כך, שהוא מנטרל את כל הסימנים המדאיגים, המראים עד כמה רחוקה תמונה זו מן המציאות העגומה. שהרי, לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות, שהשלום והפשרה נמצאים בהישג יד - אך לרוע המזל שולטת עלינו חבורה מושחתת עד היסוד של פוליטיקאים וגנרלים (במדים ולא במדים), המתייחסת אל דמם של אנשים כאל קלף מיקוח במשחק כוח אינסופי; לראות, שהתקשורת שלנו משתפת פעולה בהתלהבות עם החבורה הנ"ל ושוטפת את מוחנו בכוונה תחילה; לראות, שראשי צבא העם בוחשים בפוליטיקה ללא הפסק, חוסמים כל פשרה ונסיגה "מטעמי בטחון", ויש להם נטייה מגונה לגרור את הצבא לרעייה בשדות זרים ולהסתבכות במאבק נגד אוכלוסייה אזרחית. גם חברי לפלוגה רואים, כשהם מסתכלים. אבל רוב הזמן הם מעדיפים שלא להסתכל, ולהמשיך להאמין.

כי מי שמפסיק להאמין בכל הנ"ל, עלול לצאת מדעתו מרוב זעם, תסכול ואימה – עד שהוא מתחיל להיאבק. אני יודע זאת היטב, כי אין כל הבדל ביני לבין חברי לפלוגה – זולת העובדה שאני הפסקתי להאמין והצטרפתי למאבק. המאבק שלי נובע מאותו דחף אדיר המניע את הציות שלהם – הדחף לשמור על השפיות.

הבאתי לאימון דף כתוב שהכנתי על-מנת להסביר את עצמי, למקרה שאותקף מילולית. לא היה בו צורך, כאמור. בכל זאת, טובת המאבק דרשה כי אחלק אותו בסוף היום, וכך אעלה את המודעות של חברי. לא חילקתי את הדף לאף אחד. לא היה לי לב. הרגשתי כמו אח גדול שבגר, וחוזר לבקר את אחיו הקטנים העסוקים במשחקיהם. לא היה לי לב לנפץ את התמימות שלהם, את המרחב הנפשי המוגן, השברירי כל-כך, שבנו לעצמם. את זה תעשה כבר המציאות, אולי אפילו זו שיראו בעוד חודש וחצי בעזה - בלעדי.

להתראות,

אסף אורון