ה-4 ביולי – פשע בוש ועונשו, הקרב על התודעה

שוב נתתי לדף הקודם "לשבת" קצת, כדי לחשוף את ניתוח מאזן הרווח וההפסד של הטרור – מי באמת מרוויח מן הדם שלנו ועל מי צריך ללחוץ כדי להפסיק את זה.

בינתיים הצטברו אצלי הרבה מאוד נושאים. כמובן – אי אפשר בלי "נאום בוש". ראשית, חג עצמאות שמח לכל האמריקנים! אצלי לא כל-כך שמח מאז הנאום הנ"ל. אין לי צורך להרחיב במלים, שכן כבר נמצאות כאן באתר תגובות מצויינות – אחת מן הזווית הסאטירית ואחת מן הזווית הזועמת – שאומרות כמעט הכל.

מה אפשר בכל זאת להוסיף? שנאום בוש הוא פשע, מכיוון שהוא גורם במישרין לעוד שפיכות דמים ולהתרחקותו של כל פתרון אפשרי לסכסוך. גלעין הפשע אינו בהאשמות כאלה או אחרות שהטיח: נניח לרגע שלא חשוב מי אשם. הפשע הוא בהטלת כל האחריות לגורלם של שני העמים בעתיד הנראה לעין, דווקא על הצד החלש, הכלוא, החסר כל שליטה במצב – ובהסרת כל אחריות מעשית מן הצד החזק והשולט (שיש לו אינטרס לדרדר עוד את המצב – ראו שוב את דבר השבוע הקודם). זה מרשם לאסון. אמנם, בוש לא המציא את הפטנט, עשו זאת בכשרון רב ברק וקלינטון אחרי קמפ דיויד 2000, אבל זה בקושי מספיק כטיעון להקלה בעונש. והעונש שאני מציע? אנא ממך, מר בוש, בוא אתה בעצמך ומלא את תפקיד ראש הרשות הפלסטינית. יש לי תחושה שאחרי שבוע נשמע ממך זמירות אחרות.

ולנושא העיקרי: זרם התודעה, או הקרב על התודעה. הרמטכ"ל הנכנס, בוגי יעלון, הכריז ערב נאום בוש כי המלחמה העיקרית הניטשת כאן היא על התודעה. אני חושב שבוגי ושאר הפוליטיקאים במטכ"ל ובממשלה עושים עבודה נהדרת במלחמת התודעה. ראשית, התודעה של הישראלי הממוצע נכבשה באופן כה טוטאלי, עד שראש הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה בכל התחומים (על פי מדדים אובייקטיביים לחלוטין של "מבחן התוצאה"), זוכה לתמיכה הציבורית הרחבה והיציבה ביותר מאז בן-גוריון. והתודעה של הישראלים והאמריקנים נכבשה עד כדי כך, שניתן לבצע בשטחים כל מעשה נבלה ופשע, מבלי שלאיש משני העמים האלה לא יהיה אכפת.

כאשר עלתה הרעבת הפלסטינים מדרגה במהלך הפלישה של אפריל, ונגלה לעיני הניסוי המדעי המעניין שאנו מממנים בשטחים: "נתקו שני מיליון איש מכל מקור פרנסה, סגרו אותם בבתים לסירוגין לתקופות ארוכות, החריבו את כל התשתיות הציבוריות והכלכליות – וראו כמה זמן לוקח לילדים לפתח בטן נפוחה" (ראו למשל סיפורו של יגאל ברונר) – שאלתי את עצמי, מה "הם" (השלטון שלנו) יעשו כשזה יתפוצץ לנו בפנים? שלחתי פקסים היסטריים למשרדי ממשלה, התרעתי, הסברתי את המובן מאליו: שמי ששולט על אנשים בכוח לאורך זמן, ומונע מהם להשיג אוכל, חייב לספק להם אוכל על חשבונו! "רעד צי דער ואנט", כמו שאומר סבא שלי. דבר אל הקיר. למיטב ידיעתי, לא סיפקה ממשלת ישראל עד עתה ולו גרגר אחד של אורז לעם שהיא כולאת ומרעיבה, ולעתים קרובות היא גם מונעת הגעת מזון ששלחו אחרים.

אז לא הבנתי לאן מוליכה האיוולת הזו, אבל עכשיו נפל לי האסימון. הממשלה והמטכ"ל מוכנים לכל מצב. יש להם תכנית. הם לא צריכים למנוע את הרעב. הם צריכים רק לנצח בקרב על התודעה. והמתקפה כבר החלה, בעזרתו האדיבה של בוש. הרי בכל אשמה "השחיתות ברשות הפלסטינית." ואתמול – בתכניתה של יעל שטרנהל, לאחר שפעיל שלום פלסטיני מסביר כמה קל לארגוני הטרור לגייס היום מחבלים מתאבדים, כי אין הבדל עבור רוב הפלסטינים בין ה"חיים" שנשארו להם לבין מוות, מוזמנת לענות סא"לית יפהפייה ונעימה בשם ציונית. כן, היא מודה בעצב. המצב בשטחים אכן קשה מאוד, נכונים כל דבריו של הפעיל הפלסטיני. "אנו מנסים לעשות כל שביכולתנו לעזור" – אבל – כמובן, בשל התפשטותם הנרחבת של תאי הטרור קשה מאוד להימנע מפגיעה עקיפה באוכלוסייה. הסא"לית אינה מותקפת בראיון, חס וחלילה. היא מתראיינת כ"מומחית למצב."

בואי אספר לך, ציונית, על "הניסיונות שלכם לעזור" לשלושה כפרים קטנים. לפני כמה ימים בא דחפור צבאי וחפר תעלה לרוחב הכביש המחבר לעולם החיצון את הכפרים דיר-אל-ח'טב, עזמוט וסאלם שממזרח לשכם. אין יוצא ואין בא, רק ברגל (מאות כפרים ועיירות במקומות מרכזיים יותר זכו לטיפול הזה כבר לפני שנה וחצי). עד כמה נרחב ה"טרור" בדיר-אל-ח'טב, שם גר ידידי ג'אבר עודה, כדי ש"יצדיק" טרור מנהלי נגדי מסוג זה? בכל ימי האינתיפאדה לא נזקקו חיילי צה"ל אפילו פעם אחת לחפש מבוקשים או חשודים בכפר שלהם. שקטים ככבשים. זה לא הפריע לצה"ל להטיל עליהם עוצר ולנתק אותם כעת, ובחודש אפריל -  לסגור אותם בבתים משך שישה שבועות. שבועיים של עוצר וירי על אמבולנסים הספיקו כדי להרוג את תבארכ, בתו הפעוטה והחולה של ג'אבר. צה"ל עדיין מתעלם מן המקרה (וכעת הם שוב בעוצר מזה שבועיים). כמה ימים מאוחר יותר, יצא ג'יבריל עלאונה, מורה מעזמוט הסמוכה, ברגל לשכם דרך השדות, בניסיון נואש להוציא כסף ולהביא מעט מזון למשפחתו המורעבת. חיילים ראו אותו וירו בו למוות כמו בכלב.

הרבה קודם לכן, בסתיו שעבר הסיע רדואן שתאייה, נהג מונית תושב הכפר השלישי, סאלם, שתי נשים אל הכפר. לאחר שירדו ראה כי אחת מהן שכחה שקית בננות. הוא צעק לעברה, הניח את השקית לצד הדרך והמשיך לנסוע. תצפית צה"ל על הגבעה ממול לא חשבה פעמיים, ירתה עליו והרגה אותו. במקרה הזה, טרח צה"ל להתנצל. אבל על פיצויים לאלמנה וליתומים חסרי המגן, אין כמובן על מה לדבר.

מבחינתי, נציג צה"ל יכול להופיע כ"מומחה למצב" ולנתח את סבלם של הפלסטינים, בדיוק כמו שבוני גשר המכבייה יכולים להופיע כ"מומחים לגשרים" ולנתח את התמוטטותו.

אלוף (בקרוב רב-אלוף) בוגי יעלון, זה השולח אלינו ברוב עורמה את "הקצינים ההומניטריים" ואת סא"ל ציונית היפהפייה: אכן הקרב הוא על התודעה, ובינתיים אתה מנצח. הפשעים שאתה מפקד עליהם מתבצעים והעולם שותק; חלקו אף מוחא לך כפיים. אך מרוב התעסקות שלך ושל קודמך בפוליטיקה, תעמולה ותודעה, שכחתם כי אתם בעצם מחויבים לדבר אחר לגמרי: להגן עלינו. בהגנה עלינו נכשלתם באופן מחפיר, הרמטכ"ל היוצא וסגנו – ובדרך "התודעתית" הערמומית והפוליטית אותה אתה מוביל, מובטח כי תמשיך להיכשל ולייצר עוד ועוד פיגועי טרור.

מעבר לזאת: אני לא מתכוון לוותר לך. אני הקטן אמשיך להילחם נגדך על התודעה, גם אם אהיה בודד במערכה. ויום הנצחון בוא יבוא: גם אם תהיה אז בן 80, או 90 (עד 120!), יבוא היום בו תעמוד קבל עם ועדה, ותתבייש במה שהיית שותף כה בכיר לו, במה שעוללת לחייהם של חמישה מיליון ילדים, ישראלים ופלסטינים, ולהוריהם חסרי האונים. ואם לא אתה, אז ילדיך או נכדיך יתביישו בשמך.

לטובתך ולטובת כולנו, עדיף לך להודות ולהתבייש כבר עכשיו. כי סוף כל שקר להיסדק ולהתפורר, ואז יוצאת האמת לאור.

 

אסף