ליל ה-17/18 ביולי – על מלים קשות

אנשים רבים המגיעים לאתר www.seruv.org.il   וקוראים את "דבר העורך", מזדעזעים מן הסגנון ומן המלים הקשות. לעתים קרובות מדובר באנשים שאינם רחוקים מאתנו בדעותיהם. הם אינם מבינים, כיצד מישהו שגדל כאן, שעדיין משרת במילואים ורואה עצמו בשר מבשרה של החברה הישראלית – יכול להשתלח כך בסמלי המדינה, להטיח האשמות באלופי צה"ל, ובכלל להיות כל כך רגשני ומתלהם.

בישראל יש איזושהי ציפייה בלתי-מודעת, שביקורת משמאל תהיה מהוגנת, מיושבת ומנומסת. דוברי השמאל הממוסד – ביילין, יוסי שריד, עיתון הארץ, אנשי "שלום עכשיו", ואפילו רבים מן הסרבנים המופיעים בתקשורת, מקפידים על כך הקפדה יתרה [במאמר מוסגר ומבודח אזכיר, כי הקפדה זו היא חד-צדדית לחלוטין; די להזכיר את טומי לפיד, "ימני מתון" אשר צווח בשעתו בפופוליטיקה "ממשלת יודנראט" ללא כל אחיזה במציאות, ואשר התקדם יפה מאוד בחיים מאז].

אף אני תומך בדיבור נימוסי ומהוגן. כשמכונית אחרת נכנסת במכוניתי ודופקת לה את הכנף – אני משתדל מאוד לדבר ביישוב דעת, ולא להתלהם. כשנדחפים לי בתור לקופה בסופרמרקט, אני משתדל להעיר בנימוס, אם בכלל.

אבל חברות וחברים: מאז סוף ספטמבר 2000 נהרגו בארץ הזאת כ-2300 בני אדם, רובם בלתי חמושים. בין 500-ל-600 ישראלים, בין 1700 ל-1800 פלסטינים. אין מה לתת מספר מדויק, כי למרבה האימה הוא גדל מדי יום ביומו. כמחצית מן ההרוגים נהרגו בחמשת החודשים האחרונים. הסלמה מטורפת והרת אסון. הממשלה שלי ייצרה הסלמה זו וממשיכה ללבות אותה, לקיים דיאלוג של דם ואש עם ארגוני הטרור הפלסטינים ולמנוע כל דיאלוג של פיוס עם גורמים אחרים. ואחרון אחרון וגרוע מכל: ממשלת ישראל וצה"ל, בכספי המסים שאני משלם, כולאים ומרעיבים אוכלוסייה אזרחית פלסטינית מזה כשנתיים, ובחודשים האחרונים מדובר בשני מיליון אנשים, נשים וטף – כביכול בניסיון לשמור על ביטחוננו (איזה תירוץ עלוב, שאינו עומד כלל במבחן המציאות!), אך למעשה בניסיון להכניע עם שלם ולשבור את רוחו.

אז מה אתם אומרים, אולי דיבור נימוסי לא בדיוק מתאים כאן? כפי שאמרה נורית פלד-אלחנן בהקשר לרצח חמשת הילדים בחאן-יונס: "על טעויות במשחק פינג-פונג מתנצלים - לא על רצח ילדים!". כאשר ארצי, ביתם של שני העמים, הופכת לבית-מטבחיים ולמחנה עינויים אחד גדול, עם קריסת המערכות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות הנובעת מכך, דיבור מנומס על המצב הוא מפגן של חוסר-טעם תהומי.

יתר-על-כן, אנו כבר יודעים למה גורם אצלנו הדיבור הנימוסי, הממלכתי והמרומז. הוא מאפשר לפשעים להתרחש באין מפריע, ומכשיר אותם בדיעבד. הדיבור המתון כל-כך משמאל, המלווה כמובן בחוסר יכולת לשבור את הכלים - איפשר לאהוד ברק לקחת קולות של שמאל ושל פלסטינים, ואחר-כך להמשיך בטבעיות גמורה ליישם את מדיניות נתניהו. ההקפדה של מרצ ושות' על לויאליות ואי-יציאה מן הגדר בימי קמפ דיויד הזכורים לרע - איפשרה את השתלטות התודעה הכוזבת של "אין פרטנר, או אנחנו או הם" מיד בראשית האינתיפאדה. העמידה המילולית מן הצד של אנשים כביילין ושריד איפשרה לצבא להתחיל כבר אז במלחמה כוללת כנגד אוכלוסייה אזרחית – ירי ללא אבחנה על מפגינים, מצור ללא הגבלת זמן, הפצצות בלב שכונות מגורים, ועוד כהנה וכהנה. ברגע שזה עבר בשקט, זו כבר היתה שאלה של זמן עד שייכנסו שוב לערים הפלסטיניות, יחוררו את כל הקירות במחנות הפליטים, יחריבו את מחנה הפליטים בג'נין ואת העיר העתיקה של שכם, יטילו עוצר משך שבועות וחודשים, ועוד היד נטויה. כי חוץ מאתר האינטרנט הזה, כמעט כל המחנה המכנה עצמו "שמאל ציוני" עדיין שותק בלויאליות או מגמגם בנימוס.

אין זה מקרה שאנו לא שותקים, שאנו בוטים ומתלהמים. כי אנחנו כבר מחוץ לגדר. כבר שברנו את הכלים ולא משחקים לפי הכללים המושחתים שהשתרשו כאן. ובשביל לעשות זאת, בשביל לסרב צריך לכאוב, לכאוב מאוד – האמינו לי. כל החותמים עברו את הכאב הזה ואת הזעם שהוא מביא עמו, את ההכרה כי היית ללא ידיעתך שותף לפשע, את ההבנה כי בגדו בך לאורך כל הדרך וניצלו את נעוריך ואת נאמנותך. רבים מן החותמים שהתראיינו בתקשורת עד עתה העדיפו להצניע את הכאב, לרכך אותו. זו נטייה טבעית, כי מדובר ברגשות מאוד פרטיים ואינטימיים – אבל המאזינים, הצופים, הקוראים, זקוקים לכאב הזה. בלעדיו הם מתקשים להאמין לנו באיזשהו מקום. מתקשים לקבל את המסר. בכדי להאמין ולהפנים, הציבור הישראלי זקוק למשהו המקביל לחלקי האברים המדממים הממלאים את המסכים והעיתונים לאחר פיגועים.

ובכן, יש משהו כזה. אך הוא נמצא ברמה מופשטת יותר. הגופה היא גופתה המדממת של הדמוקרטיה הישראלית, גופתה המרקיבה של התרבות בה האמנתי שאני חי. אף המדינה עצמה נפצעה פצעים עמוקים, מכוערים ומסוכנים – האם בתארנו אותם כאן, נצליח לזעזע אתכם מספיק כדי שתתעוררו ותטפלו בהם?

זה לא הכל. יש כאן, כפי שחוזר ומכריז הרמטכ"ל הנכנס בוגי יעלון (איש צבא או פוליטיקאי ואיש תקשורת?), קרב על התודעה. התבססותו של שלטון החושך בארצנו נשענת בראש ובראשונה על הנחלת תודעה כוזבת. על דה-הומניזציה מוחלטת של הפלסטינים והתכחשות, אפילו שמחה לאיד, לסבלם. על ניתוק כל קשר סיבתי בין מעשים ואירועים, בעיקר בין מדיניות הדיכוי והפרובוקציות של הצבא לבין פעולות הטרור של ארגונים פלסטינים. על יצירת תחושה מתמדת של "אין ברירה", וכפיית אמון חסר-אונים, תלותי, ילדותי, בראשי השלטון כתוצאה מכך. דוברי השמאל הממוסד שהזכרתי לעיל משתפים פעולה עם תודעה זו כשהם פונים אל כלל הציבור. שיתוף פעולה זה מתבטא באופן זועק לעין בהימנעות מאזכור ישיר של פלסטינים (מלבד פוליטיקאים או טרוריסטים).

לא כאן באתר הזה. אנחנו נספק לכם עוד ועוד עדויות אמינות (אשר התקשורת הממוסדת, משום מה, מתקשה למצוא עבורן מקום בדיווחיה), עד שתבינו למה בדיוק היתה הכוונה כשהצהרנו כי הכיבוש מוביל ל"אובדן צלם אנוש של צה"ל והשחתת החברה הישראלית כולה." חלק נכבד מן העדויות יהיה ממקורות פלסטינים, שכן, גם בצד השני יש פה ושם אנשים דוברי אמת (איזו חוצפה לטעון כך! בניגוד לכל מה שגדלנו עליו...)

וכנגד כל ההשתקה, ההתייפיפות, וחישוב החשבונות ל"יום שאחרי" (שלעולם לא יגיע, אם זה תלוי רק במנומסים שבינינו), אנו נחבר בחזרה את הסיבה למסובב, נטיל ספק בכל ה"אמיתות" ששוטפים בהן את מוחותינו, נקרא לדברים בשמם ולא בביטויים המכובסים שממציא השלטון, ועוד ועוד - ובדרך כלל נעשה זאת במלים לא יפות ולא מנומסות.

ולסיום, קצת מורשת: לא אני המצאתי את השפה הבוטה כאמצעי לביקורת מוסרית כנגד שלטון שסרח, כאמצעי להעיר את העם לפשעים המתחוללים בשמו, כפעמון אזעקה המזכיר לציבור מהם כללי היסוד שאין לעבור עליהם. אני גאה להמשיך כאן מסורת יהודית וכלל-אנושית מפוארת בת אלפי שנים, מסורת אשר במידה רבה מגדירה את היהדות. מנחם אהרוני כתב על כך בפירוט במכתבו לרמטכ"ל הקודם, המופיע באתר.

 

אסף