31 ביולי – הצילו!

נפתח בדו"ח "בצלם" על הפלישה הראשונה. דו"ח זה התגלגל לידי באיחור של כמה שבועות. למרות שהתמונה הכללית, וכמה מן העדויות, היו כבר מוכרות לי, הקריאה היתה מצמררת ומזעזעת.

מזעזע סיפורו של א. המתואר בעדויות משני הצדדים (עדות חייל ועדות בנו של א.). א. עלה על גג ביתו עם מפתח שוודי לתקן את הדוד, בחשבו שהצבא עזב את העיירה. הוא נפל קורבן למדיניות הרצחנית של "קודם לירות, אחר-כך לחשוב" שמפעיל הצבא שלנו בלב אוכלוסייה אזרחית מזה 22 חודש. מזעזע סיפורו של ענאן אבו-ד'האר משכם שנחטף על-ידי הצבא, סירב לשמש "חומת מגן" לחיילים (אולי זו הסיבה לשם ה"מבצע"?), ומשום כך חטף מכות והתעללויות מצד מחלקה שלמה במשך שעות ארוכות, ובסופו של דבר הכריחו אותו לשמש "חומת מגן" למרות הכל. אפילו צדיק אחד לא היה בסדום הזו, תפארת גאוותנו, מחלקת מילואים קרבית.

אבל מבחינתי עיקר כוחו הציבורי של הדו"ח הוא דווקא באמירות אגביות של החיילים שהעידו. מבין העדויות מבצבצת האמת: המ"פים והמג"דים אמרו לחיילים שלהם להשתדל לא לפגוע ברכוש פרטי, כי זה לא יפה (כלומר, זה מפתה מאוד, וסביר להניח שלעולם לא תיענשו, אבל תשתדלו, טוב?). אבל ברכוש הרשות הפלסטינית, מצווה לפגוע, לחבל ולהשחית וכל המרבה הרי זה משובח. כלומר, לא מתוך פריקת עול או חוסר הבנה פעלו החיילים שריסקו את כל התשתית של המוסדות האזרחיים הפלסטיניים, אלא על-פי הוראות ברורות בשטח וכפי הנראה, גם בכוונת זדון מלמעלה.

ועוד אמרו הקצינים בשטח לחיילים שלהם: העוצר הוא מכשיר ענישה, על-מנת ש"יבינו" הפלסטינים כי ערפאת הוא מנהיג רע. כי לחיילים בשטח אי אפשר למכור לוקשים. הם נמצאים שם 22 חודש ורואים היטב שבטווח הבינוני והארוך, העוצר וההתעללות המנהלית באוכלוסייה אזרחית אינם מונעים טרור אלא מייצרים אותו, וגם בטווח הקצר זוהי חרב פיפיות. שננו זאת שוב: העוצר נתפס על-ידי הקצינים והחיילים בשטח כמכשיר ענישה, לא כאמצעי ביטחוני. זה מסייע להסביר את האופן הברוטאלי בו הוא נאכף.

ההבנה האינטואיטיבית של החיילים והפיקוד הזוטר את כוונותיהם האמיתיות של הדרגים הבכירים והשלטון – כוונות העומדות בניגוד מוחלט למדיניות המוצהרת והמתוקשרת של השלטון – היא תכונה אופיינית, ואולי אף תנאי הכרחי, לביצוע פשעי מלחמה המוניים על-ידי ציוויליזציה מודרנית. המלצת השבוע היא להשיג עותק של הספר "ממלאי הפקודות" מאת יגאל עילם, אשר נכתב לפני למעלה מעשור ודן בתופעה מצמררת זו בדיוק.

בינתיים עברו כמה חודשים. כרגע הצבא שלנו כולא ומרעיב שני מיליון אנשים חפים מפשע –והעולם שותק. בחסות השקט המבורך הזה, התפנה ראש הממשלה ב-22 ביולי להרוג שתי ציפורים במכה אחת. הציפור הראשונה היא יירוטו, בפעם המי-יודע כמה, של תהליך התלכדות ומעבר למתינות ולאפקטיביות מדינית בצד הפלסטיני (ועל כך נכתב מספיק במקומות אחרים). הציפור השנייה, אשר זכתה לפחות מדי תשומת לב, היתה לבדוק את מוכנות המערכת הצבאית ודעת-הקהל המקומית והעולמית למעשי טבח המוניים בפלסטינים. והתוצאה בשתי החזיתות, היא בדיוק כפי שהכריז שרון: "אחת ההצלחות הגדולות".

כי המערכת השלטונית והצבאית שלנו, לכל אורך שרשרת הפיקוד, כבר אינה מסוגלת לזהות פקודה בלתי-חוקית בעליל גם כשזו נמסרת לידיה בגלוי. הכל בר-ביצוע, על שום דבר אין עוד פקפוקים והרהורים. ובאשר לדעת הקהל הישראלית: התקשורת שלנו התחלקה ל"דיון" המסורתי בין גינוי נקודתי ולא-ממש חריף לבין תמיכה מרומזת או גלויה, ומיד עברה לסדר היום על העניין כולו.

המגנים השתמשו בדרך-כלל במושגים כמו "חריג" (מה חריג כאן? שכחתם שכבר ברק חיסל אנשים בלב שכונות מגורים תוך הרג חפים מפשע?) או "טעות" (מה טעות כאן? הכל בכוונה תחילה. מוטב שתשקיעו עוד קצת מחשבה כדי למצוא את הכוונה). התומכים קראו לדגל, כמובן, את "המלחמה בטרור" הישנה והטובה, אבל גם – מעל דפי עיתון "הארץ"!!! (אמיר אורן, 24.7.02) – הגדירו את הטבח כ"סיוע לעידוד המתונים" בצד הפלסטיני. לא פחות ולא יותר. אפילו מסכת השקרים הגסים הללו, שהתחלפו כמה פעמים ביום, מפי דוברי הצבא (הרשמיים והמתנדבים, כמר אורן) ושנועדו אך ורק לטשטש את הטבח, לא עוררה את "התקשורת החופשית" שלנו משלוות השגרה. ושוב, כמו באירועי הפלישה הראשונה המתוארים בדו"ח "בצלם", המציאות בה דשה רוב התקשורת שלנו מנותקת לגמרי מן המציאות שרואים החיילים והפלסטינים בשטח. המסר האמיתי – הכוונות האמיתיות – של הטבח בעזה, הובן היטב על-ידי הפיקוד הזוטר והחיילים בשטח, והתוצאות, כך אני חושש, לא יאחרו לבוא.

מה עם הציבור? הפגנות, מחאה? זכרו מה קרה לאחר הטבח בסברה ושתילה, שהיה אומנם גדול בהרבה בהיקפו, אך לא בוצע על-ידי הצבא שלנו. הארץ סערה חודשים ארוכים, מאות אלפים יצאו לרחובות. ועכשיו? כאשר ברור כשמש כי נשלם על הטבח מחיר יקר בדם אזרחים ישראלים? שום דבר. מעגל המחאה נותר מצומצם כפי שהיה לפני הטבח.
ובעולם? ממשל בוש דואג, מסיבותיו שלו, לספק לשרון מטריית מגן הרמטית. כך יכול שרון לעבור לשלב הבא, שבו יהיו כנראה פשעי המלחמה מסיביים ומזעזעים עוד יותר. העיתוי ייבחר כמובן בקפידה (עוד על כך ב"דבר העורך" הבא, עוד ימים מספר מאת תמיר). אף גורם בישראל לא יכול לעצור את השלב הבא, כי הדמוקרטיה הישראלית גוססת מזה זמן רב. ייתכן אפילו, שחוסר-התגובה לטבח בעזה היה תעודת הפטירה הרשמית שלה.

כשהדמוקרטיה מתה הופך השליט לדיקטטור, וחופש הפעולה שלו הופך אינסופי. הדבר היחיד שיכול להגביל את חופש הפעולה של שרון כעת, הן הדמוקרטיות של מערב אירופה ושל ארצות הברית (ואולי גם הציבור הפלסטיני, אם ישכיל לפעול בזהירות ובתבונה עילאית – דרישה שקשה לעמוד בה כאשר אתה מורעב וכלוא). אל אזרחיהן מופנה הקריאה שבכותרת: הצילו! הצילו את מדינת ישראל מן הדיקטטורה הנתעבת הזו. הצילו את העם הפלסטיני ממסלול העינויים ומן הגורל האיום שמייעדת לו אותה דיקטטורה. הצילו את אזרחי ישראל משפיכות הדמים, ההתרוששות והניוון מהם יסבלו כתוצאת לוואי של מסלול עינויים זה.

אנא עזרו לנו, כי קצרה ידנו עד מאוד. ועד שתואילו לעזור, אנו נאלצים לתפוס מקום טוב, כדי שנוכל לפחות לתעד את המעשים.

 

אסף