25 באוגוסט – קצת תרבות, קצת יהדות, קצת היסטוריה

לפני כמה שנים קנתה לי זוגתי קובץ ספרים של שלום עליכם, בתרגום החדש והמצויין של אריה אהרוני. בין הספרים מציאה נדירה אחת, רומן שאהרוני הציל מתהום הנשייה בשם "מהתלת הדם". המחזה שנכתב בהשראה מסוימת של רומן זה, מחזה בשם "קשה להיות יהודי" התפרסם, אך הספר המקורי נשכח לחלוטין. המלצת השבוע: להשיג את הספר "מהתלת הדם" מאת שלום עליכם בתרגום א. אהרוני.

הספר הוא פיסת אקטואליה: העלילה מתרחשת באותם ימים בו נכתב, 1912-1913 (הוא פורסם בהמשכים בעיתון ביידיש), בעיר קייב. גיבורי הספר הם גרישה פופוב, בן אצולה רוסי, וחברו לגימנסיה הרשל רבינוביץ' היהודי. השניים מחליפים זהויות, משום שפופוב חשב כי חברו מגזים בהתלוננו על הגורל היהודי. בסופו של דבר... לא אגלה לכם, אך אביא כאן כמה קטעים מראשיתו של הרומן. באותם ימים היה ליהודים צורך לשאת "אישור שהייה" על מנת לגור בקייב. פופוב המחופש לרבינוביץ' שכר חדר אצל משפחת שפירא, שהיה לה אישור כזה.

הערה קטנה: המתרגם (שתירגם את הספר בשנות ה-80 או ה-90) היה ער למשמעויות האקטואליות הלא-כל-כך נעימות לעיכול בישראל של ימינו, וראוי לקרוא מה שכתב על כך בהקדמה לספר.

מספיק, רשות הדיבור לשלום עליכם.

אסף אורון


ימים אחדים לאחר שדיירו רבינוביץ' נרשם כדנטיסט, אירעה בבית שפירא קטסטרופה. אחת מאותן קטסטרופות הקורות לא לעתים נדירות – ובזמן האחרון לעתים תכופות למדי, כמעט כל לילה – בעיר האוניברסיטאית שבה מתרחש הרומאן המופלא שלנו.

שעת חצות-לילה חלפה כבר מזמן כשנשמע צלצול בדלת דירתו של שפירא. אבל מין צלצול היכול לעורר מתים: דין-דין-דין-דין-דין-דין – ללא הרף. אחר במקומו של שפירא היה בוודאי נופל מהמיטה, או קופץ מן החלון. אבל שפירא, כידוע לנו כבר, אדם מנוסה, הרי הוא מודע כבר היטב לצלצול מעין זה. ידוע לו שכך מצלצלים רק כשכל הבית עולה בלהבות ורוצים להציל נפשות חיות, או כאשר עורכים מצוד על יהודים; בלשון-המשטרה מכנים זאת: "עריכת ביקורת על הבלתי-רשומים".

כנו זאת כרצונכם – מצוד, ביקורת, - אבל מצלצלים לכם כדי כך,עד שהנכם נאלצים לפתוח את הדלת. וכשאתם פותחים את הדלת, נשפכים אליכם פנימה אורחים: קציני-משטרה, בלשים, שוטרים, ומה שברצונכם, ומצווים עליכם להעיר את כל הבית, צעירים וזקנים, קטנים וגדולים, ומצווים להראות את התעודות. התעודות נבדקות ונרשמות, האנשים נסקרים ונמנים, ואם הכל כשורה – הם משאירים אתכם לנפשכם ומתפזרים להם ואתם יכולים לעשות אחר-כך כרצונכם: להעמיד את המיחם ולשתות תה, או לשוב ולשכב לישון, אם ביכולתכם, ולחלום חלומות מתוקים...

אבל אם תעודותיכם חלילה וחס אינן כשורה, או אם נמצאת אצלכם חס-ושלום סחורה טריפה, מוברחת, - כלומר נשמה יהודית בלי "זכות-ישיבה", - מבקשים מכם שתטריחו עצמכם "מה שיותר מהר" להתלבש, ותלכו במחילה עם החבר'ה לשם... שם כבר יחקרו אתכם, וירשמו אתכם באדום "בתוך עשרים וארבע שעות", או שישלחו אתכם לעיר הולדתכם, מקום שם תוכלו להתראות עם כל דודיכם ודודותיכם, שלא התראיתם עמם כבר זמן כה רב...

.................

- כמה אתם פה? שאל את דוד בעל-שררה גבוה, רחב-גרם, ששפתיו עבות-תאוותניות, ועיניו אדומות ומנומנמות, בפולטו אנחה קולנית ממושכת, כאדם בריא הזקוק עוד לשינה.
- אנחנו שלושה, השיבו דוד שפירא, בלובשו אומץ, אם כי שיניו נקשו זו לזו כבקדחת; ......
- אתה אומר, שלושה? – משיב לו בשאלה בעל-השררה הרדום למחצה, ונועץ עיניים אדומות בגברת שפירא, ומקרב אל פניה פנס בהיר-אור, עד שאינה יודעת מה לעשות בשערותיה הפזורות, ובחזה העירום וברגליה היחפות... פתאום נזכרת היא שבעלה אמר משהו שאין הדעת סובלתו: מה פירוש הם שלושה, כשהם בעצם ארבעה – ולא ארבעה, אלא חמישה עם הדייר?!...

.................

- טפו, לעזאזל! כיבד שוב שפירא את עצמו בטפיחה על מצחו וביריקה הצידה, ופנה אל הפקיד בחיוך כאילו:
- התבלבלתי כבר לגמרי. אנחנו לא שלושה ולא ארבעה, אנחנו חמישה.
- כ-כ-ה! – משך בעל-השררה מפיו מבלי לגרוע עין משערה השחור של שרה, הפזור על חזה הצחור-לבן שעודו צעיר למראה, - חמישה – אתה אומר? אולי שישה? אולי שבעה? ואולי עוד ועוד? אגב, מיד נראה.

והפקיד.. קרץ לעוזריו, שיעשו ביקורת, והעוזרים נפנו חיש לעבודה. מיטות וארונות, שולחנות וכיסאות נבדקו כמה פעמים. מסיומקה הסירו שמיכתו והגישו אל פניו את הפנס המאיר, מה שעורר בושתו והביאו לידי צחוק. דבר זה עצמו אמור היה להתרחש עם בטי, אולם היא זינקה בקפיצה מן המיטה, בכעס התעטפה בסדין, ונותרה עומדת, עין בעין עם בעל-השררה הרדום למחצה, תאוותן-השפתיים שהריץ עיניו האדומות מן הבת אל האם ומן האם אל הבת, בדמותו, כנראה, איזו מן השתיים היה בוחר לו...

- קדחת שאדע איזו משתיהן יפה יותר! – הרהר בלבו, - שתיהן יפות, בלא עין הרע, אבל הקטנה מקסימה! ונוס... יונונה... אפרודיטה.. התרוצצו בזכרונו שמות משמות משונים שקרא ברומאנים. מכל השמות שכח שם אחד שהיה ההולם ביותר במעמד זה לבטי היפה, בפניה הבהירות, באפה החטוב, בשערה השחור-הדור, בגבותיה הסמיכות ובעיניה החומות-גדולות, שבערו אותו רגע באש צער וזעם.

יהודית היה השם.


- .... קום בבקשה, המשטרה פה, רבינוביץ'! רבינוביץ'! רבינוביץ'!!!
- ... מה יש? מה קרה?
- המשטרה פה, ביקורת... מצוד... כוונתי: ביקורת.
- לאיזה שדים משטרה? איזו מין ביקורת? מי צריך אותם? שתשבור לה צוואר ומפרקת, המשטרה!...
- אלוהים אתך! רבינוביץ', מה אתה סח? "זכות-ישיבה"...

המלה האחרונה, מסתבר, היטיבה בכל זאת לפעול מכל השאר.

- "זכות-ישיבה"? אהא! אני כבר יודע. אז איפה היא?
- מי?
- "זכות-הישיבה", לכל הרוחות!...
- טפו, בחיי! לולא היית יהודי, הייתי אומר שאתה שיכור. אינך מדבר כפיכח. אני מספר לך שיש כאן משטרה, מצוד, כוונתי-ביקורת, חוקרים בדבר "זכות-הישיבה" שלך, שואל אתה אותי: איפה היא...

רק לאחר מלים אלו, ובראותו בפתח הדלת בלש, עיכל רבינוביץ' את המתרחש פה, והחל להיזכר היכן הוא בעולם....

רגע ראשון, לא לגמרי תפש מה מתרחש פה. מילא, ביקורת היא ביקורת. אבל למה צריכות לעמוד פה שתי הנשים ערומות למחצה?... ומה נועץ בהן היצור הזה עיניים שכאלו?... ונדלקה בו אש-זעם על היצור הזה, עם השפתיים התאוותניות, כי נכנס בדיוק ברגע שהפקיד חקר לדעת את גילה של בטי.

- בת שמונה-עשרה, - השיבה האם במקום הבת, והפקיד קטע דבריה:
- אינני שואל אותך, אני שואל אותה.
- שמונה-עשרה, - השיבה כבר בטי עצמה.
- את משקרת, מותק, - אמר לה הפקיד בחיוך על שפתיו התאוותניות, ורצה לגול קצת מעליה את הסדין. פה צמח לפתע הדייר והרעים במין קול, שהפיל פחד על הנוכחים כולם: "רוקי פרוץ' !!!" – היינו: בלי ידיים!!!


מאז היות בעל-השררה פקיד העורך "ביקורת", לא שמע שיהודים יעזו להרים קול שכזה... רגע עמד קפוא והביט על הצעיר, בלי יכולת להוציא מלה מפיו מרוב תדהמה. אחר-כך שאף אוויר ונפנה לחבר'מן:

- אתה... מי אתה בכלל?
- איזה מין "אתה"? שום אתה. היום אומרים "אדוני", לא "אתה"...

הפקיד הוריד ידיו, וחיוך עקמומי הופיע על שפתיו העבות-תאוותניות, שלח מבט חטוף לעבר עוזריו, ופקד:

- לקחת אותו!


כשמעירים אתכם באמצע הלילה, בעצם שנתכם הטובה, ועורכים עמכם טיול דרך כמה רחובות אפלים, במעלה סימטאות ומורדן, וחוזר חלילה, ומדשדשים אתכם בבוץ הסתווי עם כנופיית חיילים שלמה המאיצה ורודפת אתכם על צוואר, ואוזנכם מלאה מיני דיבורים ומיני קללות, קללות שלא שמעתכם מימיכם, ומביאים אתכם למקום מלא עשן ומסריח כל-כך, שאין רואים בו אור-עולם, ולוקחים וכולאים אתכם ביחד עם שיכורים וגנבים, ואלוהים יודע עם מי, ורצונכם לשבת ואין על מה, להוציא הרצפה החלקלקה-מזוהמת, ואם רצונכם להביע מחאה, - אין לפני מי, אלא אם כן לפני ארבעת הקירות, - אם התנסיתם בכל אלה, מאבדים הנכם את אומץ-ליבכם - ואתם מהרהרים במיני דברים שעד כה מעט מאוד העליתם על דעתכם.

.... מה שראו עיניו וקלטו אוזניו במעצר, ומה שלמד שם בלילה אחד ויחיד, לא היה לומד בוודאי במשך שנה שלמה בחופש...

פעם בפעם נפתחה הדלת, והוכנס פנימה משלוח עצירים חדש, רובם יהודים, מבולבלים כארנבות, נדכאים ממורטטים, קודרים ומושפלים. ומה שעניין אותו הוא ש"ותיקי" העצירים פגשו כל משלוח-יהודים בתרועה, בצחוק ובמלות-שנינה עוקצניות, ולעתים קרובות גם בקללה, בחריקת-שיניים ותקיעת-מרפק בצד...

- איזה מין עם הוא זה? – שאל את עצמו,... – איזה מין עם הוא זה, היכול לחיות בתנאים שכאלה, לאכול, לשתות ולישון, לשאת ולתת, ללמוד, לשנן, ללכת לתיאטרון ולקונצרטים, לרקוד ולשמוח, בעת שיכולים לבוא אליך בחצות-לילה, לערוך עליך "מצוד", כמו שעורכים על גנבים או על חיות-בר, ולהתנהג עמך בניגוד לכל החוקים האנושיים והאלוהיים?