22 באוקטובר - להתעורר, לשפשף את העיניים.

מי היה מאמין. ילדינו ואחינו הצעירים מבלים כבר שנתיים בין שדות עקורים וחרבים, בין הריסות ערים – שדות שאנחנו עקרנו, ערים שאנחנו החרבנו.

מה הם עושים שם מזה שנתיים? כולאים ומרעיבים מיליוני אנשים. פה ושם גם יורים במישהו. לפעמים ילד, לפעמים זקן או נערה. לפעמים זה גבר צעיר, ואז כמובן הוא היה "מחבל." גברים צעירים דמם מותר. סליחה, לא דייקתי: כל הפלסטינים דמם מותר, אבל בגברים צעירים מצווה, ממש חובה לירות. זה מה שלומדים הגברים הצעירים שלנו.

מסתובבים בטנקים בחוצות הערים החרבות, מונעים מילדים ללכת לבית-הספר. מגברים להאכיל את ילדיהם. מנשים ללדת אותם. ימים, שבועות, חודשים. כבר שנתיים.

באיזו זכות? למען איזו מטרה?

אם זה לא טרור, אז מה זה טרור?

אתם לא יודעים. אתם לא רוצים לדעת. אתם שותקים. אתם מפחדים.

ועכשיו, כאילו בונים לנו גדר. אבל זו לא גדר כמו שהבטיחו, של הפרדה, של ביטחון. בונים חומת ענק, לא בגבול המדינה אלא באמצע השטחים, חומה גבוהה מחומת ברלין. חומה שנראית, נשמעת ומתנהגת כמו חומה של בית סוהר, כמו חומה של גטו. בונים אותה גם כדי שלא תראו ולא תשמעו מה שקורה שם. ובאמת, מה קורה שם?

 

מכיוון שמשך תקופה ארוכה לא התפוצצו ברחובותינו, קניתם את הסיפור ש'צה"ל עשה את העבודה' ו"הם" נכנעו. נו באמת.

שבו רגע בשקט ותסתכלו אחורה על השנתיים האחרונות, ותחשבו קצת על הצד השני – לא כקורבנות, לא כמפלצות, סתם כבני אדם שחשבו שמגיעים להם חיים ולא של כלב. אז תבינו, שכל מה שהשלטון שלנו עשה, רק הגביר את נחשול המתנדבים להתאבד. כי ההרעבה, המצור והייאוש, הם הם הגורם העיקרי שהטריף צעירים כה רבים עד כדי "תמות נפשי עם פלשתים". והחיסולים, ההפצצות, הפשיטות ומעשי הטבח הקטנים והבינוניים - תמיד בעיתוי המושלם - הצליחו שוב ושוב לדחוף עוד נתח של אוכלוסייה מורעבת, מבוהלת, זועמת, מיואשת, אל חיק סוחרי הדם מן הצד השני. 

מזה כמה חודשים מצליחים למרות הכל האנשים שם, כן אלה הפלסטינים שלמדנו כולנו מינקותנו לזלזל בהם, הם מצליחים – למרות הרעב, למרות שעשרות פלסטינים חפים מפשע נרצחים ונפצעים כל שבוע – לרסן את חלשי האופי ביניהם ולא לתת להם להיגרר שוב אחרי הפיתוי העז לנקום.

אתם לא יודעים או לא רוצים לדעת, שה"טרור" הפלסטיני האמיתי, דרך המאבק העיקרית של רוב האוכלוסייה שם באחיכם הצעירים, בילדיכם במדים, היא לשלוח את ילדיהם לבית הספר למרות העוצר. לצאת לרחוב בכל פעם שהטנק יוצא ממנו, למרות העוצר. לנסות להשיג אוכל ופרנסה בדרך לא דרך, למרות שאסור. לפעמים גם להפגין ולצעוד אל מול הטנק באמצע העוצר האינסופי, נשים וילדים, חמושים רק בשלטים. והם עושים כל זאת למרות שכאמור, כל הפלסטינים דמם מותר כיום.

וצעירינו הרכים שזה עתה לבשו מדים, ממלאים את הפקודות ללא הניד עפעף ויורים בהם אש חיה. יש גם כאלה שהושחתו כליל, והפכו את הירי לספורט. מין משחק בלי חוקים ובלי שופט, אבל עם הרבה תוצאות.

השלטון מקווה שלא תשימו לב. כי אין דבר שמפחיד את ראשי השלטון שלנו יותר מהתנגדות מאורגנת, חזקה, אבל לא אלימה. השלטון יודע שאין לו כבר שום תירוץ להישאר בשטחים, שהעם שלנו קצה נפשו בשטחים, שהפלסטינים אולי מפחדים מן החיילים, אך הם בזים להם עד עומק ליבם ולעולם לא ישלימו עם העריצות הזו שוב. אז השלטון יושב ומחכה לטרור, כי זה התירוץ שלו.

בינתיים הוא משחק כמו חתול בעכבר, ומנסה בכל הכוח האדיר שברשותו, במאה ה-21, בלב עולם התרבות לכאורה, להפוך עם שלם לאסירים ולעבדים נרצעים. הטרור, "המלחמה בטרור" והדם הנשפך אינם אלא כלי משחק במשימה הזו שהציב לעצמו. 

אתם שותקים. אתם מפחדים. אתם מחכים שזה יעבור.

 

זה לא יעבור. כי ארכיטקט ההרעבה וההרס "בוגי" יעלון, ואביר קיביה ומלחמת לבנון "אריק" שרון (שמעשיו בשנתיים האחרונות כבר מעמידים בצל את כל מעלליו הקודמים) - שניהם מושקעים בעסק עד מעל לאוזניים. הם ימשיכו עוד ועוד, להמר על כל הקופה – כי הם יודעים שזמנם קצוב, ומתי שהוא בעתיד (למרבה האסון, זה עלול לקחת עוד זמן רב – אבל זה יקרה), מתי שהוא בעתיד אנשים יתביישו להגיד שתמכו בהם או שבכלל הכירו אותם.

אתם יושבים מאחורה ברכב של אריק ובוגי ודוהרים אל תוך התהום. ואתם עדיין שותקים. אתם מפחדים. אתם מחכים שזה יעבור.

 

זה לא יעבור אם תמשיכו לשתוק ולפחד. אנחנו כבר שנתיים בתוך המאה ה-21. אולי כדאי שסוף-סוף נסתכל אחורה ונשתמש בלקחים האיומים של המאה ה-20:

מעשי טרור על-ידי ארגוני מחתרת הם סימפטום של עימותים ושל דיכוי. הסלמת הדיכוי מסלימה את הטרור. כשנפתרים העימותים, כשמסתיים הדיכוי, הם נמוגים.

מעשי טרור בידי מדינות – טרור של הרג ממוסד וטרור של דיכוי החיים היומיומיים – הם סימפטום של משטרי עריצות. אם נותנים להם להשתולל באין מפריע בפיסת-ארץ אחת, יש להם – ולעריצות עצמה - נטייה להתפשט ולהשחית כל חלקה טובה, עד שאין מה להשחית עוד, ואז העריצות מתפוררת ונזרקת לפח האשפה של ההיסטוריה.

בין שני סוגי הטרור, מעשי טרור של מדינות הם הגרועים והמסוכנים יותר. הרבה יותר.

ארגוני הטרור הגרועים ביותר בהיסטוריה הסתתרו תחת מסווה של "יחידות מיוחדות וסודיות" בצבא סדיר זה או אחר.

העבריינים הגרועים והמסוכנים ביותר בהיסטוריה היו אנשים שכיהנו כראשי מדינות עצמאיות ומכובדות.

 

תפקחו את העיניים. תשפשפו את העיניים. תצאו מההלם. זה קורה עכשיו, זה קורה לנו. אין עוד חול לטמון בו את הראש.

אין דרך שלישית. אם אתם רוצים לחיות ב"מלכות ישראל הגדולה" אכולה דם ואש ותימרות עשן, עם תתי-אדם פלסטינים מורעבים ומסוכנים בשמורות מגודרות, אנא מכם, תמשיכו לשתוק.

אבל אם אתם רוצים את החיים שלכם בחזרה, הגיע הזמן שתצאו מהבית – לא, אל תחכו לחזיון התעתועים המושחת של הבחירות, צאו עכשיו – ותסיימו את הכיבוש.

זה יכול לקרות מהר מאוד אם רק תחליטו.

כי אתם אולי מפחדים, אך השלטון מפחד מכם יותר.

אסף אורון